בריטניה (פרקים א'–ה': הסיאנס, הרחוב, מצפה הכוכבים סטארקנס, הקול, ליל היציאה לדרך)
הסיפור נפתח בשעה שמונה בערב בחודש מרץ, במעונו של סוחרדרום-אמריקאיאמיד בשם מונטגיו פאול, המתגורר בהמפסטד, לונדון, אנגליה, מיד לאחר הגעתו למקום של מדיום העונה לכינוי "בית-אחורי". הלה הוזמן למשכנו של הסוחר לצורך עריכת טקס סיאנס להנאתם של קהל חבריו, הצפויים להגיע בהמשך הלילה לקראת השעה תשע. פאול מתאר בפני אורחו את הסידורים השונים שערך על מנת להפיק אווירה תיאטרלית עבור האירוע המיוחד, ומפנה אותו אל אחותו, גברת ג'יימסון, המשמשת בתור המארחת שלו. כאשר היא שואלת אותו לפשר טבען של יכולותיו עונה לה המדיום בקצרה, ”אני חולם בעיניים פתוחות, והאנשים שמסביבי רואים את חלומי”.
האורחים הראשונים מתחילים להופיע על מפתן הדלת לקראת השעה המיועדת, וביניהם שופט בדימוס בגיל שיבה בשם קנת סמית', יבואן הקפה פריור, סוחר המניות לאנג, ופרופסור ידוע לפסיכולוגיה בשם הלבארט. הקבוצה הקטנה סועדת את ליבה על קפה, משקאות ליקר וסיגריות, כאשר לפתע מגיעה למקום אורחת נוספת בשם גברת טרנט, מספר דקות לאחר השעה שנקבעה. נרמז קלות כי היא ופאול מנהלים רומן זה עם זו על אף נישואיה לאחר, והיא מספרת לחבורה אודות שתי דמויות מסתוריות בשם מסקול ונייטספור, ”שני אישים יוצאים מן הכלל”, אותם הכירה זמן קצר לפני כן והזמינה להשתתף בטקס.
חרף זאת, מבקש המדיום להתחיל מיד מבלי להמתין לשאר האורחים. הקבוצה מתכנסת בחדר הטרקלין אשר הוסב במיוחד למעין אודיטוריום שבמרכזו ניצבים שני כיסאות עבור המדיום, ומסביבו חצי מעגל של כיסאות עבור האורחים, כל זאת על רקע סצנה תיאטרלית של אופרת חליל הקסם מאת מוצרט, אשר מתחילה להתנגן בידי תזמורת נסתרת עם כניסתם של האורחים. תחילה מבקש מהם המדיום לערוך בדיקה מקיפה ברחבי החדר, ובנוסף מתיר להם לערוך עליו חיפוש גופני, כדי לוודא שאינו מתכוון להתל בהם באמצעות אחיזת עיניים או בעזרת מעשי רמאות כלשהם.
לבסוף קם הלה על רגליו ונואם בפני הקבוצה, ”גבירותי ורבותי, אתם עומדים לחזות בהתגשמות. פירוש הדבר הוא שאתם הולכים לראות דבר כלשהו מופיע בחלל החדר שלא היה בו קודם לכן”; כאשר הוא מתיישב בשנית ומתכונן לפתוח במלאכתו נכנס המשרת לחדר ומכריז על בואם של מסקול ונייטספור, חבריה של גברת טרנט. אך לפני שמי מבין הנוכחים מספיק לפנות אל שני האורחים החדשים המברכים את פניהם, מפלח את אוויר החדר רעש אדיר של התרסקות חזקה המזעזע את יסודות הבית, הטועים לחשוב כי קומתו העליונה קרסה. המשרת נקרא להיכנס חזרה פנימה, אך טוען במבוכה כי אינו שמע דבר.
המדיום בית-אחורי יושב במרכז המעגל כשמסביבו מחכים בציפייה אורחיו של מונטגיו פאול לתחילת טקס הסיאנס כאשר ענני הערפל הראשונים מתחילים להתגשם לפתע לנגד מבטיהם הנדהמים.
לאחר שהוא מרגיע את הקהל הנסער שב המדיום למקומו ומסתכל קדימה בעיניים פקוחות לרווחה, על אף שמבטו נותר מרוכז בדבר-מה הנמצא מעבר לנראה לעין, שכן יכולותיו מתוארות בהיקש, ”הקיר המפריד בינו לבין העולם הרוחני נשבר במקומות רבים”; כעבור עשר דקות של המתנה בוקע ערפל קלוש מתוך הרצפה והופך באיטיות לענן מוחשי, אשר לתדהמת האורחים מתגבש בהדרגה לכדי צורה של בן אדם המרחף באוויר ומשתרע לבסוף על הכיסא הסמוך לזה של המדיום.
אחת הנשים מתעלפת וכמה מהאורחים עוזבים את החדר למראה הדמות המצמררת הנדמית כגווייה, על אף שמצבה אינו מתואר כמוות לאחר החיים, אלא לפניהם. המדיום דורש לעצור את המוזיקה המתנגנת מיד, ומתיר לאורחים להתקרב לעבר הדמות, ואף לגעת בה. היחיד שעושה כדבריו הוא פאול, התופס בידה השמוטה של הרוח ולוחץ עליה בחוזקה, דבר הגורם לה לפקוח את עיניה ולהביט בו עם חיוך מסתורי על שפתיה, בטרם חולף בגופו זרם עוצמתי של עונג צרוף.
לפתע נפרצת דלת החדר בחוזקה ואדם זר ונמוך קומה מסתער פנימה ללא כל הזמנה ומבלי שבואו הוכרז על ידי המשרתים. הוא טופח על שכמו של פאול בגסות ומטיח אותו כנגד הקיר, בטרם פונה אליו המדיום ומזהיר אותו שלא לפגוע לרעה ברוח, דבר אשר להתגלות כלא-מהנה ביותר עבורו. ”אכן, כי ללא הנאה הערב שלנו ייהרס, נכון?”, לועג לו הזר לפני שהוא תופס את דמות הרפאים ושובר את צווארה בקול ריסוק חד מול עיניהם של האורחים הנדהמים. הדמות נופלת ארצה עם חיוך פראי על פניה, והחדר מתמלא בצחנת גופות עד שהיא מתפוגגת לערפל ונעלמת כליל.
האורח החדש פונה באחת למסקול ולנייטספור, והשלושה הולכים לשוחח זה עם זה לצד האח הבוערת. הוא שואל את מסקול האם ירצה לבקר בארץ בה פירות מהסוג שזה עתה ראה גדלים, וכאשר חוקר הלה לפשר זהותו מכנה אותו נייטספור בשם קראג, ומציע כי יצאו החוצה אל הרחוב החשוך על מנת להמשיך לדון בהצעתו המסתורית.
השלושה יוצאים מביתו של פאול לחשכת הלילה הקריר ונעמדים זה לצד זה תחת מנורת רחוב. נייטספור וקראג פותחים בשיחה קלה, ומסקול מתרשם כי השניים מכירים איש את רעהו זה מכבר. נייטספור מכנה את ארשת פניה של ההתגשמות בה זה עתה חזו בתור הבעת פניו של קריסטלמן[ג], ושואל את קראג אודות ישות מסוימת הקרויה סורטור[ד]. מסקול, עם זאת, נותר מבולבל, ואינו מבין את פשר חילופי הדברים החידתיים שביניהם. קראג פונה אליו לראשונה וטוען כי המקום ממנו הגיעה ההתגשמות הוא למעשה כוכב לכת קטן בשם טורמנס הסובב כוכב גדול ממנו בשם ארקטורוס, בו אותה ישות שוכנת, ומתעקש כי עליהם להמריא לשם בעקבותיה.
תחילה חושב מסקול את דבריו לבדיחה או למהתלה על חשבונו, ומעשן את מקטרתו תוך כדי שהוא בוחן אותו בספק. קראג ממשיך לספר אודות מצפה כוכבים בשם סטארקנס הניצב לחופיה הצפוניים של סקוטלנד, ממנו הם עתידים להמריא לארקטורוס, ושואל תוך כמה זמן יוכל הלה לסיים את ענייניו הפרטיים בטרם יפתחו במסעם. כאשר מבקש ממנו מסקול בתגובה לשים את עצמו בנעליו ולהוכיח לו ראשית כי אכן יש אמת כלשהי בדבריו, נוזף בו קראג קלות באומרו, ”אל תהיה טיפש ותסרב לקבל מתנה מידי המזל, מתנה הנדחית אינה מוצעת פעם שנייה”.
ענני הערפל שהעלה המדיום באוב מתגשמים לכדי דמות מסתורית המרחפת בחלל החדר ונחה לבסוף על אחד הכיסאות הסמוכים.
קראג, עם זאת, תופס לבסוף בידו של מסקול, מה שגורם לזרם חד ופתאומי של כאב לחלוף בכל גופו, בטרם חזיונות לא-מוכרים מתחילים להופיע מול עיני רוחו, ”תמונות ורעיונות משונים החלו לחלוף באי-סדר עשיר במחשבתו”. לאחר מכן שולף הלה עדשת זכוכית קטנה מכיס חולצתו ומושיט אותה לעברו. מסקול נדהם לגלות שהיא שוקלת לפחות עשרה קילוגרמים וכי הוא מצליח להרימה רק בקושי רב. בהביטו דרכה לעבר שמי הלילה הוא מבחין בשתי שמשות, האחת צהובה וענקית והשנייה תכולה וקטנה ממנה, המסתובבות זו כנגד זו כמעין כוכב כפול. ביניהן נע באיטיות כוכב לכת קטן המקיף במסלול את השמש הגדולה יותר כלוויין טבעי. מסקול מתרשם מכך אך עדיין נותר מלא ספקות, ולבסוף גומר אומר בדעתו להיענות להצעתו של קראג, אולם רק לאחר שהוא מביט שוב לעבר השמיים בעין בלתי מזוינת ונתקף בגעגועים לא ברורים אותם אינו מצליח להסביר, ובתחושה כי גורלו כרוך בדרך כלשהי עם אותו עולם מרוחק.
כעבור מספר ימים מגיעים מסקול ונייטספור לתחנת הרכבת הקרובה ביותר למצפה הכוכבים הנידח ופותחים בצעידה רגלית ארוכה לאורך הדרך הצוקית והקשה. המקום מתגלה לבסוף כהתיישבות קטנה ושוממת ללא כל נפש חיה בסביבתה, המורכבת מבניין מגורים בודד, סדנת עבודה, ובמרחק-מה מהם, בקצהו של צוק המשקיף על הים הצפוני, בניין מרובע עשוי אבן גרניט המשמש בתור המצפה עצמו. בהגיעם למפתן הבית נתקלים השניים בדלתות נעולות ובחלונות סגורים, ופורצים פנימה רק כדי לגלות כי המקום ננטש לפני זמן רב. לאחר שאינם מוצאים כל זכר לעקבותיו של קראג הם מחליטים להתמקם באחד החדרים המאובקים. מסקול פותח את ארון המזווה ומבחין בשני בקבוקי זכוכית ארוכים המכילים נוזל חסר-צבע ונושאים תוויות נייר ישנות עליהן נכתב ”קרני שוב סולאריות” ו”קרני שוב ארקטוריות”. כאשר הוא שואל את נייטספור לפשר טבען של קרני שוב מסביר לו הלה כי מדובר באור אשר שב חזרה למקורו, ומרחיב את דבריו בחידה נוספת, ”אלא אם כן אור נמשך, באותה מידה בה הוא נדחף, הכיצד פרחים יצליחו להזיז את עלי הכותרת שלהם בעקבות השמש?”; מסקול משחרר בשגגה את הפקק הסותם את אחד הבקבוקים, אשר נעלם בפתאומיות לנגד עיניהם. נייטספור מבהיר כי תכולתו ברחה דרך החלון ולעבר השמש, לוקחת את בקבוק הזכוכית יחד עמה, על אף ששניהם נשרפו בשכבת האטמוספירה של כדור הארץ.
לקראת צהרי היום מואסים השניים בהמתנה לקראג ופותחים בחיפוש אחר מזון ושתייה ברחבי הבית. מסקול שם את ידיו על קופסת שימורים המכילה לשון פר, מעט תה, ובקבוק ויסקי יקר. לאחר שהם סועדים את ליבם הוא ממשיך לשתות לשכרה, אולם נייטספור מציע כי יצאו החוצה לטייל בחיק הטבע ויבקרו במקום סמוך הנקרא ”הפער של סורג'י”. במהלך צעידתם חוקר מסקול את חברו אודות מבנה מצפה הכוכבים הנראה באופק, והלה משיב כי הם עתידים להמריא השמימה מהבימה הנמצאת בגגו עם רדת הלילה.
ככל שמסעם מתקדם כך הופכת הדרך לקשה ומסוכנת יותר ויותר, עד שלבסוף הם מוצאים את עצמם על גבי מדף סלע גבוה בקצהו של אחד הצוקים, המשקיף מטה אל גלי הים המתרסקים על הסלעים. נייטספור מציין כי זה הוא המקום עליו דיבר קודם לכן, ונשכב ארצה כשהוא מביט מטה לעבר הים. חסר כל רעיון מוצלח יותר מחליט מסקול לחקות את מעשיו, כאשר לפתע הוא שומע רעש טנטון של הקשות תוף מרוחקות, הנדמות כאילו הגיעו מעולם אחר, אותן מכנה נייטספור בשם ”הקשות התוף של סורג'י”. כעבור זמן מה, עם זאת, מבחין הלה כי השמיים מתחילים להחשיך, ומאיץ במסקול לקום על רגליו כדי שיוכלו להספיק לשוב לביתם מבלי לאבד את דרכם.
מסקול, נייטספור וקראג משוחחים תחת מנורת הרחוב לרקע הלילה הקריר, כאשר קראג מנסה לשכנע את מסקול לבוא עמו למסע בין-כוכבי לעבר כוכב הלכת טורמנס.
בלכתם חזרה הם מבחינים כי השער של מצפה הכוכבים נפתח לרווחה, ומניחים שקראג הגיע למקום סוף כל סוף. נייטספור פונה להמשיך לעבר הבית, אך מסקול מתעקש כי ילכו ראשית כל למגדל. הוא נכנס פנימה בגפו ומבחין בגרם מדרגות ספירלי ארוך, אולם אינו מצליח לעלות יותר מכמה מדרגות בודדות לפני שהוא נאלץ לעצור במקומו כדי לנשום לרווחה. משקלו, כך נדמה, הוכפל פי שלושה, וריאותיו נתקפות בתחושה כי הן עומדות להתפוצץ תחת הלחץ האדיר. הוא מצליח להגיע במאמץ רב עד המדרגה העשרים ולהשלים בכך את דרכו לקומה הראשונה, ממנה הוא משקיף מבעד לחלון זכוכית רחב המהווה מעין עדשה מגדילה לעבר שמי הלילה, בהם נוצצות שתי השמשות הבהירות של ארקטורוס, וביניהן כוכב הלכת טורמנס, אותם ראה דרך עדשתו של קראג מספר ימים קודם לכן.
לפתע שומע מסקול קול לחישה באוזניו, ”אינך מבין, מסקול, כי אתה בסך הכל כלי, אשר הולך להיעשות בו שימוש לפני שהוא יישבר? נייטספור ישן כעת, אך כשהוא יתעורר אתה תהיה מוכרח למות. אתה תלך, אך הוא ישוב”; הוא יורד מטה כעבור מספר דקות ולהקלתו הרבה אינו חש יותר את תחושת המשקל הכבד מנשוא, על אף שהשפעותיו עדיין ניכרות על גופו המותש. בתשובה לשאלותיו של נייטספור מספר לו כי אינו נתקל בקראג למעלה, על אף ששמע קול בלתי מוכר כלשהו, והלה משיב לו, ”כן, אתה תשמע גם את הקולות הללו”.
בלית ברירה חוזרים השניים לבית המגורים בחיפוש אחר רמזים נוספים, ולאחר שאינם מוצאים דבר מתיישבים בחוסר מעש בחשכת החדר. מסקול מנסה לדלות פרטים נוספים מנייטספור אך הלה שומר על נימתו דיבורו החידתית והבלתי ברורה, כאשר לפתע מופיע קראג על מפתן הדלת כשבידו עששית בוהקת. דאגה ניכרת על פניו לאחר שהוא לומד מפיו של מסקול כי הלה לא הצליח לעלות במדרגות המגדל, והוא אומר לו בצער שעד שלא יצליח לעשות זאת לא יוכל להמריא לכוכב הלכת טורנס, שכבידתו הרבה יותר חזקה משל כדור הארץ. פתרונו מופיע בדמות סכין חדה ואימתנית הנשלפת מכיסו, בה הוא משתמש כדי לשסע חתכים עמוקים בידיהם של שני חבריו. הפצעים, למרבה הפתעתם, מפסיקים לדמם כעבור מספר שניות, על אף שהם נותרים פתוחים לרווחה.
בתום שיחתם הם יוצאים לדרך בעקבות קראג, השועט בפראות לעבר מצפה הכוכבים. כאשר מסקול מספר לו אודות הקול ששמע במעלה המגדל משיב לו הלה, ”זה לא דבר רע, לשמוע קולות. אבל אסור לך לחשוב לרגע כי יהיה זה חכם להקשיב לכל מה שמגיע אליך מעולם הלילה”. עם הגעתם לגרם המדרגות מצליח מסקול לעלות בקלילות ללא כל קושי, ואינו מבחין באף זכר לכבידה הקשה לה היה נתון קודם לכן. בנוסף, החלונות אינם משקיפים עוד על ארקטורוס אלא על שמי הלילה הרגילים, דבר אותו מסביר קראג בתור אשליה, ”הדברים השתנו, ידידי, מאז שפצעתי אותך. מאותה סיבה שיכולת לעלות במדרגות ללא כל מאמץ, אין לך עוד צורך לעצור ולהביט בפה פעור לעבר האשליות המחכות לך בדרך למעלה. אם היית מצליח לסיים את העלייה במהלך הסיבוב הראשון אזי היית חוזה במראות מרהיבים. מהחלון החמישי, לדוגמה, היית צופה בטורמנס כמו יבשת, ודרך השישי, כמו נוף.. אבל כעת אין עוד צורך בכך”; כאשר שואל אותו מסקול לפשר מהותו של סורטור, משווה קראג בינו לבין אותם מראות, בטענה כי אין טעם לבזבז זמן על ניסיונות לדמיין אף אחד משניהם, מאחר שממילא יראה את כולם במו עיניו תוך זמן קצר.
העדשה דרכה מביט מסקול שוקלת עשרה קילוגרמים לפחות והוא מחזיק בה רק בקושי רב בניסיון לראות את ארקטורוס בשמי הלילה.
עם הגעתם לקומה העליונה פושטים השלושה את כל בגדיהם, ושותים כוסית של יין בצבע ענבר אותו מוזג קראג מבקבוק זכוכית שהוא שולף מקרבת מקום. הנוזל המשונה מרגיש כמו חשמל נוזלי במורד גרונו של מסקול, אך הוא מצליח להתעשת למשמע צווחת אימים המפלחת לפתע את אוזניהם, ומזכירה במעט את קול מפלצת הבאנשי. למראה פניו המבוהלות של מסקול צוחק קראג בלעג ומתבדח, ”ככל הנראה רוח סקוטית המנסה להפיק רעש מחמת החלילים של חייה הארציים כאות כבוד לראשית מסענו”.
לפני שהם מטפסים מעלה על גבי סולם ברזל קצר מסביר להם קראג כי שניהם יאלצו לישון לאורך המסע לטורמנס, אשר יימשך כתשע עשרה שעות, אך הוא יישאר ער מתוקף תפקידו כטייס הספינה. קומת הגג מתגלה כפלטפורמה שטוחה ורחבה החשופה לחלוטין לכיפת השמיים, וספינתם כגביש ענק בצורת טורפדו המרחף מספר סנטימטרים מעל הרצפה, ומורכב מתא נוסעים בעורפו וממיכל מלא בקרני שוב ארקטוריות בחזיתו. לאחר שהם מתיישבים במקומותיהם מושך קראג בידית ההנעה, והספינה מתחילה לנוע לעבר הים תוך כדי המראה. הוא נותר במושב הטייס כשידיו נחות על המתגים השונים ועיניו בוחנות בפראות את לוח השעונים והמדדים שמולו, בשעה שמסקול נתקף בעייפות בלתי מוסברת ומתאמץ לשמור על עיניו פקוחות, אך מאבד את הכרתו עם חציית הספינה את האטמוספירה של כדור הארץ, ”במהירות הקרובה יותר לזו של המחשבה מאשר לזו של האור”.
פולינגדרד (פרקים ו'–ז': ג'ויווינד, פאנאווה)
מסקול מתעורר לעת לילה באזור מדברי וצחיח, מלא בדיונותחול שצבען אדום ושני, עם שיחים מעטים מסביבן, ללא כל זכר באופק לנייטספור או לקראג. הוא נאלץ להישאר שכוב על הרצפה כשהוא עירום לחלוטין לאחר שאינו מצליח להתנגד לכבידה העוצמתית דיו על מנת לעמוד על רגליו, וחש כאב חד הגובר על כל שאר תחושותיו. מבט מהיר על עצמו חושף כי שלושה איברים חדשים צמחו ברחבי גופו: מעין בליטה על מצחו שבמרכזה נמצא שקע עמוק, שתי גבשושיות קטנות מתחת לאוזניו, אחת בכל צד, ומחוש דק וגמיש שאורכו כשל יד נוספת המזכיר במראהו שוט, אשר פרץ מתוך חזהו. לא חולף זמן רב בטרם הוא נאלץ להשלים עם העובדה כי אכן הגיע לעולם חדש.
עם זריחת החמה הוא מבחין כי אור השמש של טורמנס הרבה יותר עוצמתי מזה של כדור הארץ ומנסה להתרומם מעלה כדי לחפש אחר מחסה, אך מצליח רק לכרוע על ברכיו, כאשר לפתע הוא חש בטפיחה קלה על עורפו. מאחוריו מופיעה דמות נשית ואנושית-למראה, גבוהה, צנומה, בעלת תנועות מלאות חן, לבושה במעין טוגה ירוקה, ונושאת לגופה את אותם איברים לא מוכרים אשר גילה על עצמו, בנוסף לכך שעורה מנצנץ במרבית צבעי הספקטרום הנראה בדומה לאבן האופאל.
על אף שתחילה חש מסקול חוסר אונים לאור אזלת ידו, כשהוא מרותק לקרקע שתחת רגליה של האישה המסתורית, נחלצת הלה לעזרתו במהרה, ולאחר שהוא מצליח לקום על רגליו היא מושיטה לו טוגה דומה לשלה כדי שיוכל להתלבש. השניים פותחים בשיחה במהלכה היא מזדהה בשם ג'ויווינד, ומספרת לו כי היא ובעלה, פאנווה, מתגוררים לא הרחק משם, וגמרו אומר בדעתם לחפש אחריו לאחר שהבחינו בנחיתתו בטורמנס ליל אמש.
הכוכב הכפול ארקטורוס כפי שהוא נראה מבעד לעדשתו של קראג, השמש הכתומה קרויה בראנצ'ספל והשמש הכחולה קרויה אלפיין, כאשר הכוכב הקטן הנמצא ביניהם, אליו הם עתידים להמריא, הוא לא אחר מאשר טורמנס, ולו ירח אחד בשם טירגלד.
ג'ויווינד מתגלה כאישיות זולתנית, טובת-לב ונדיבה, אשר אינה מסוגלת לשאת בסבלם של הסובבים אותה בחוסר מעש ומבלי להשקיע מאמץ עילאי כדי לעזור להם, המפיקה אושר מרבי רק בעת מתן תמיכה וסיוע לאחרים. מהותה מסתכמת בשאלה שהיא מפנה אליו, ”האם ישנו עונג גדול יותר מטוב-לב ואהבה?”. ראשית כל, היא מאלצת אותו לעבור עירוי דם מאולתר, היות שדמו עבה וכבד מדי עבור העולם החדש אליו הגיע, ומצמידה את ידיהם אחת כנגד השנייה לאחר שהיא חותכת אותן עם סכינה. דמה, הנשפך במורד זרועה, מתגלה כנוזל חלבי המנצנץ בכל צבעי הספקטרום, בדומה לעורה.
במהלך שיחתם מבחין מסקול כי חלקים ארוכים מהדברים הנאמרים ביניהם כלל אינם נשמעים בקול אנושי ולמעשה לא בוקעים מתוך פיותיהם, אלא מועברים באמצעי טלפתי כלשהו המקשר בין מחשבותיהם. ג'ויווינד מסבירה כי הבלוטות המצויות במרכז מצחם, הקרויות בריב, הן האחראיות לכך. הגבשושיות תחת אוזניהם נקראות פוין, והן מסייעות להבין את הסובבים אותם ולפתח חיבה כלפיהם. המחושים הפורצים מחזהם נקראים מאגן, והם משמשים על מנת להצית אהבה חדשה כלפי אנשים זרים, או ללבות אהבה קיימת כלפי אלו שכבר מכירים.
מסקול מספר לה כי הגיע לעולמה יחד עם שניים מחבריו מכוכב לכת הקרוי כדור הארץ, על אף שאינו יודע בדיוק לשם איזו מטרה, למעט שיצאו בעקבותיה של ישות המכונה סורטור. ג'ויווינד משיבה כי סורטור, בדומה לקריסטלמן, הם רק שניים מבין שמותיו הרבים של האל השולט בטורמנס, המזוהה לרוב בשם שייפינג[ה]. היא מזהה במחשבותיו של מסקול אסוציאציות אודות אלוהי הדתות האברהמיות המתעוררות בתגובה לדבריה, אותו היא מתארת בתור ישות מרושעת ולא חברותית, חסרת צורה, ובלתי נראית. כאשר היא שואלת האם אדם כלשהו חזה אי פעם באותו אל, משיב הלה כי ישנם סיפורים אודות אנשים קדושים אשר ראו אותו בזמני קדם. טורמנס, היא מסבירה, הוא עדיין עולם צעיר, ושייפינג מסתובב בין יושביו ומשוחח עמם כדבר של מה בכך. אולם אם שייפינג הוא אלוהים, היא מוסיפה, הרי שמסתובב ביניהם גם שטן, בו עליהם להילחם, ושמו הוא קראג. מסקול מביט בה בתדהמה למשמע השם המוכר של חברו למסע, אך מצליח להסתיר את מחשבותיו מפניה באמתלה כי אינו רוצה שתיחשף לרוע שהביא עמו לעולמה התמים.
היא דוחקת בו להתחיל להתקדם כדי שיוכלו להגיע לביתה שבפולינגדרד בהקדם האפשרי, מאחר שקרניה של השמש הזורחת לאורך היום, קרי הגדולה מבין השניים, ארקטורוס, המכונה בפיה בשם ברנאצ'ספל[ו], הופכות לכה עוצמתיות במהלך שיא הצהריים, תופעה הקרויה בלאדסומברה[ז], עד כדי כך שאף יצור חי אינו מסוגל להתקיים תחתיהן. מסקול מביט לעבר השמיים בספק, ומתעוור למשך מספר דקות לאחר שעיניו פוגשות בשמש הענקית והלבנה, הגדולה פי שלוש מהשמש המוכרת לו. לאורך הליכתם הוא מתרשם לראשונה מהפאונה והפלורה של כוכב הלכת החדש, ופוגש בצורות חיים חדשות ולא מוכרות עד כה, כגון פירות המזכירים במראהם את צמח השינן, המרחפים לאיטם באוויר ללא כל חיבור לאדמה, וניזונים מהחומרים השונים המצויים באטמוספירה, או נחילים של שורשים סגולים הנתפסים בקרקע כמו קרסים ונעים יחדיו על חולות המדבר בלהקות גדולים. בנוסף, הוא מבחין בשני צבעי יסוד חדשים הנקראים אולפייר וג'ייל, הניתנים לתיאור רק באמצעות היקש, ”כמו שהצבע הכחול הוא עדין ומסתורי, הצבע הצהוב הוא נקי ולא-מעודן, הצבע האדום הוא מלא תשוקה, כך אולפייר הוא פראי וכאוב, וג'ייל הוא חלומי, קודח וחושני”.
לבסוף הם מגיעים לאמפיתיאטרון טבעי הנחבא מפני השמש היוקדת תחת צלם של עשרות עצים גבוהים אשר צמחו סביבו במעגל, כשבמרכזו עומדת באר עגולה. לדבריה של ג'ויווינד, המקום נקרא הבאר של שייפינג, ומשמש כמזבח לכבודו. היא פותחת בתפילה למען חייו של מסקול, כאשר לפתע הופכת ראייתו למטושטשת והוא מוצא את עצמו בוהה בעמודישיש לבנים הקבורים למחצה בחול, המופיעים ונעלמים לסירוגין, לפני שהם דועכים לחלוטין. ג'ויווינד מפרשת את הדבר בתור חזיון תעתועים של מקדש אשר טרם נבנה.
מצפה הכוכבים סטארקנס הנמצא לחופיה הצוקיים של סקוטלנד ומשקיף על הים הצפוני. מסקול אינו מצליח לטפס עליו לאחר שהוא נתקל בכבידה קשה מנשוא, אך לאחר שקראג חותך את ידו והוא מאבד קורטוב מדמו, העלייה הופכת לקלה יותר.
בהמשך נתקל מבטו של מסקול ברכס הרים רחב הממלא את האופק, ובהר מסוים הגבוה מהשאר, המזכיר במראהו גביע, אותו מזהה ג'ויווינד כפולינגדרד, ארץ מולדתה. השניים ממשיכים במסעם לכיוונה, אך נעצרים לצד תופעת טבע משונה של זרם מים היורד מטה אל המדבר מן ההרים ובקצהו מתרומם מעלה כקילוח המזכיר גייזר, מבלי לשוב חזרה לקרקע. ג'ויווינד מסבירה כי אנשיה שומרים על אורח חיים טבעוני, מאחר שכל פגיעה בצמח או בעל חיים מכאיבה להם, ומתקיימים על שתיית מים בלבד. כאשר מסקול שותה לרווייה מן הזרם משתנה לפתע כל תפישת המציאות שלו, חושיו מתחדדים והופכים לעוצמתיים יותר, והוא חווה לראשונה את היופי הטבעי שמסביבו במלואו. הם מספיקים לחמוק משיאם של צהרי היום הרותחים ומגיעים לשולי אגם הנמצא לרגלי פולינגדרד, שם הם פוגשים את פאנווה, בעלה של ג'ויווינד, היושב על גבי סלע בציפייה להם.
פאנווה מתגלה כאדם צעיר וגבוה קומה, בעל עור צחור כשלג ושיער ארוך ולבן הגולש אחורה לעורפו, עם עיניים שחורות וחסרות הבעה. ארשתו חמורת סבר ורצינית יותר מזו של ג'ויווינד, דבר המקנה לו מראה של מחוקק או של שופט. הוא מותיר רושם של אישיות חכמה הבקיאה בדרכי העולם, ועל אף שג'ויווינד טוענת כי היא הנחושה מבין שניהם, מודה שתפישתו של בעלה את העולם היא בהירה וטהורה יותר משלה. הלה מזהה את שמו של מסקול כשייך לאדם אשר גנב דבר כלשהו מבוראו עבור טובתם של שאר בני מינו, רעיון אותו מייחס מסקול לדמותו המיתולוגית של פרומתאוס. בעת העפלתם לפולינגדרד נתקף פאנווה בעווית ומקיא בפתאומיות אבן חן קטנה מתוך פיו. בתגובה למבטו הנדהם של מסקול, מסבירה ג'ויווינד כי אם היה מסתכל על הטבע בתור הבעל ועל פאנווה בתור האישה, הרי שהכל היה ברור יותר. אנשים כאלו, טוען מסקול, נקראים על כדור הארץ בשם אמנים, משוררים ומוזיקאים, משום שהיופי זורם לתוכם, ויוצא החוצה בדמות יצירתם.
השלושה מגיעים למערה הנמצאת על צלע הר, המשמשת כביתם המשותף של ג'ויווינד ופאנווה. קודם לכניסתם מבחין מסקול כי צבעו של הרקיע השתנה לכחול בוהק, דבר המעורר בו תחושות בלתי מוסברות של חוסר מנוחה ואי שקט. פאנווה מנסה להרגיעו, ומסביר כי האור הזר נובע מהשמש השנייה של טורמנס, הקרויה אלפיין[ח], וכי אי-הנעימות שהוא חווה היא רגילה לחלוטין, ”איך זה יכול להיות אחרת, כאשר שתי שמשות, כל אחת בעלת טבע אחר, מושכות אותך אליהן בעת ובעונה אחת?”; כאשר הם נכנסים פנימה נופלת עליהם תרדמה כבדה, אולם רק ג'ויווינד נכנעת לעייפותה, ופאנווה פונה להדריך את מסקול אודות העולם החדש אליו הגיע, אשר לדבריו אינו כה תמים ומושלם כפי שהוא נראה על פניו, באמצעות שיתוף תולדותיו וסיפור חייו האישי.
זיכרונו הראשון של פאנווה הוא מגיל שלוש, כאשר נלקח בידי הוריו ליער וומבפלאש[ט] כדי לראות את האדם החכם ביותר בכל טורמנס, ברודוויאול, ולהתייעץ עמו אודות מום עמו נולד, קרי חוסר השתייכות למין. לאחר שהביט בו במשך זמן קצר השיב, ”כל גבר ואישה המתהלכים בינינו הם רוצחים. אם זה גבר, הרי שהוא נאבק באישה אשר נולדה באותו גוף יחד איתו והרג אותה, ואם זו אישה, הרי שהיא הרגה את הגבר. אבל המאבק עדיין נמשך בתוך הילד הזה”; אמו רצתה שיגדל להיות גבר, אולם פאנווה הצעיר השיב לה כי אינו רוצה לרצוח את בתה, ולאור אצילות נפשו קבע ברודוויאול כי עד שיחזרו לביתם אכן יהפוך לזכר. להשקפתו של פאנווה, עם זאת, הוא לא רצח את אחותו מאחר שמעולם לא התקיים ביניהם כל מאבק, והיא, הלכה למעשה, הקריבה את חייה שלא במודע כדי להצילו. באותו יום נדר כי לעולם לא יפגע בדבר חי.
לאחר שהוריו מתו יצא לטייל ברחבי טורמנס, ובאחד הימים הגיע לפסגתו של רכס הרים אדיר ממדים, בו נתקל במכשף סלופורק, אשר נודע ביכולתו להצמיח גפיים ואיברים חדשים. המעבר הצר, שמשני צדדיו נחה תהום עמוקה, לא איפשר לשניהם לעבור, והם עמדו במקומם במשך זמן-מה בחוסר מעש, כאשר לפתע פתח המכשף בשיחה משונה עמו:
סלופורק: האם יש דבר גדול מעונג? פאנווה: כאב, משום שהוא מגרש את העונג. סלופורק: מה יותר גדול מכאב? פאנווה: אהבה, משום שאנו מוכנים לקבל על עצמנו את מכאוביהם של היקרים לנו. סלופורק: אבל מה יותר גדול מאהבה? פאנווה: כלום. סלופורק: מה טבעו של כלום? פאנווה: ספר לי. סלופורק: זה הוא עולמו של שייפינג. מי שמתנהג בו כילד טוב זוכה לדעת עונג, כאב ואהבה, ומקבל את פרסיו. אבל ישנו עולם אחר, אשר אינו שייך לשייפינג, שם כל המושגים הללו אינם מוכרים, וסדר הדברים השולט הוא אחר. אותו עולם נקרא כלום, אך הוא אינו כלום, אלא משהו.
— סיפורו של פאנווה, פרק ז', מסע לארקטורוס
לפני שהספיק להבין את כל הנאמר במלואו קפץ סלופורק אל מותו ופינה עבורו את הדרך. באותו הרגע החליט פאנווה לקחת על עצמו שבועה נוספת, ונדר כי לעולם לא יפתח את פיו לשם הנאתו האישית בלבד, אלא רק כדי לעזור לאחרים.
בהמשך דרכו הוא מגיע לארץ אפלה, מפותלת ומלאת מבוכים, בשם הרי איפדאון[י], שבין שביליה המסוכנים הוא נאלץ לנדוד, אך מסעו נעצר לפני צוק מרומם למראה מחזה אימים משתק: אדם חי התלוי באוויר מעל תהום עמוקה ללא כל דבר המחזיק בו. לאחר שטיפס כדי לבחון אותו מקרוב ביתר שאת צווח האיש, ”אני הוא יוצר הסוהר. כל חיי ספגתי אחרים, וכעת אני נספג”[י"א]; הוא מספר לו כי רב עם אדם בשם נוקלאמפ על אישה בה שניהם חשקו, וכעת רצונו של הלה מחזיק בו תלוי מעל פי התהום, אולם כאשר יתעייף ולא יוכל לתפוס בו יותר, הוא ייפול מטה לעבר מותו. פאנווה שמע אודות מעלליו של האיש, ולמד כי בילה את כל חייו בעינוי, רצח וספיגת בני אדם עבור הנאתו האישית, ועוזב את המקום מבלי להסתכל אחורה. לאחר שהגיע לפולינגדרד פגש בג'ויווינד, וכעבור חודש יחדיו הבינו שניהם כי אהבו זה את זו יותר מדי מכדי שיוכלו להיפרד.
צאתה לדרך של ספינת הקריסטלים של קראג, לאחר שמסקול ונייטספור עלו על סיפונה בגגו של מצפה הכוכבים סטארקנס, לקראת מסע בין כוכבי לעברו של ארקטורוס אשר עתיד להימשך, לדבריו, כתשע עשרה שעות בלבד.
איפדאון (פרקים ח'–י"א: גבעת צלילות הדעת, אושיאקס, טידומין, דיסקורן)
מסקול מתעורר עם עלות השחר ומתכונן לצאת לדרך. הוא נפרד לשלום מג'ויווינד, המבקשת ממנו להבטיח לה כי לעולם לא יפגע באף יצור חי מבלי לחשוב קודם כל על אמו אשר סבלה עבורו. במקום זאת, הוא מבטיח לה כי לעולם לא יפגע באף יצור חי מבלי לחשוב ראשית כל עליה. פאנווה מתלווה אליו עד למקום הקרוי גבעת צלילות הדעת, הגובל בארץ הררית ועתירת סכנות בשם איפדאון[י], לפני שהשניים נפרדים לשלום.
כעת בגפו, בפעם הראשונה מאז נחת בטורמנס, ממשיך מסקול במסעו. הוא מגיע לדרך מיוערת בצהרי היום, כאשר לפתע מפלח את האוויר קול תרועה רם, ודמות אנושית של אדם צעיר המקרין אור וכוח-חיים עוצמתי מכל חלקי גופו מתגשמת בהמשך השביל יש מאין. עיניה של הדמות, אשר אינה נושאת על עצמה את איברי הגוף הייחודים של טורמנס, הן כה עוצמתיות, עד כדי כך שמסקול מתקשה להביט בהן, ואינו מצליח לדבר כלל. הדמות מזדהה ופונה אליו בקול בעל טון כפול, ”אני הוא סורטור. זה הוא עולמי. למה אתה חושב שהבאתי אותך עד הלום? אני רוצה שתשרת אותי. אלו שצוחקים על עולמי ועל המקצב הנצחי, על היופי ועל הנשגבות שלו, אשר אינם נמצאים רק על פני השטח, אלא נובעים משורשים בעלי עומק בל יתואר, לא יצליחו להימלט ממנו. זה הכרחי לחלוטין שתשרת אותי, מסקול. אינך מבין? אתה המשרת והעוזר שלי. עשה זאת למעני, לא למענך”. מילותיו האחרונות של סורטור מהדהדות באוויר היער בטרם התגשמותו דועכת ונעלמת כלא הייתה, ומופיעה בשנית בין ענני הרקיע כעבור מספר שניות כשהיא גדולה עשרות מונים. דמותו ממלאת את חלל הרקיע הרחב בארשת זועפת המביטה מטה על מסקול, לפני שהיא נעלמת לחלוטין.
המום ונפעם, נותר מסקול דומם במקומו במשך מספר דקות בניסיון להפנים את החיזיון בו זה עתה חווה, לפני שהוא ממשיך בדרכו. עם רדת הלילה הוא מגיע לנהר החוצה את היער, ומעבר לגדתו השנייה נתקל בדמות נשית השוכבת על הקרקע החשופה, שהופעתה החיצונית מושכת את תשומת לבו: צבע עורה ארגמן ואיבריה הייחודים שונים לחלוטין מאלו שצמחו על גופו, כאשר במקום בריב על מצחה ישנה עין שלישית, ובמקום מאגן היוצא מגופה פורצת החוצה יד נוספת. לאחר שהוא מעיר אותה מתנומתה היא מזדהה בפניו בשם אושיאקס ומספרת לו כי הגיעה מאיפדאון[י]. כאשר הוא תוהה האם היא מסוגלת לקרוא את מחשבותיו מאחר שאינה מחזיקה באיבר המתאים לכך, משיבה הלה בחיוב וצוחקת כשהיא מצביעה על עינה השלישית, ”בכן, אבל האם אין ברשותי סורב, שהוא איבר הרבה יותר טוב?”; נימת דיבורה, עם זאת, מביעה זלזול, לעג וחוסר-אכפתיות כלפיו, והיא אף מטילה ספק בגבריותו. איבריו, לטענתה, הם נשיים, ואם ברצונו לבקר באיפדאון, יהיה זה רצוי כי יהפוך אותם לגבריים. היא מציעה לו להחזיק במשך הלילה באבן חן אדומה הנחה לרגליה, אשר עשויה להתגלות כמועילה עבור מצבו. הוא גומר אומר בדעתו להקשיב לעצתה ונרדם לצדה עם האבן בידיו.
השכם בבוקר מתעורר מסקול עם יד נוספת הפורצת מאזור חזהו, המעוררת בו תחושות עוצמתיות של ביטחון וכוח, ועין נוספת במרכז מצחו, שאת טבעה הוא נאלץ לחקור במשך זמן-מה. לבסוף הוא מתרשם כי שתי עיניו הרגילות נועדו לשרת את הבנתו, כלומר שביכולתו לצפות בעזרתן בעולם מבלי לגלות כל עניין אישי, בעוד שהעין העליונה נועדה לשרת את רצונו, קרי שכל דבר עליו נח מבטה מקבל מיד מעמד של חשיבות או של חוסר חשיבות בהתאם למטרותיו האישיות.
מדבר הארגמן של טורמנס בו מתעורר מסקול, ללא כל זכר לקראג או לנייטספור, המקום הראשון בו הוא חוזה עם הגעתו לעולם החדש.
אושיאקס מתעוררת אף היא ובוחנת את השינוי שעבר בהתלהבות ניכרת. תחילה היא מנסה לפתות אותו ולגרום לו לחזר אחריה, אך לאחר שהלה מתנגד להצעותיה היא פונה לכיוון הנהר כדי לצוד את ארוחת הבוקר שלהם. לאחר שהיא תופסת מעין דג המזכיר במראהו זוחל כלשהו ומניחה אותו על הקרקע, גופו המתפתל מזנק מעלה באוויר לפקודת מבטה החד של עינה השלישית, ונופל ארצה כעבור שנייה ללא רוח חיים. לאחר שלמד אודות יכולתה העיקרית של עינו החדשה מביט מסקול בעצב בחיה המתה, ואושיאקס מנחשת בלעג כי התחנה הראשונה אליה הגיע במהלך ביקורו בטורמנס הייתה פולינגדרד, ”כל האנשים שם הם אותו הדבר. הם חושבים שיש להסתכל על החיים במקום לחיות אותם”.
הם פותחים בשיחה בזמן סעודתם, ומסקול לומד לראשונה אודות פילוסופיית החיים של אנשי איפדאון, המעריצים כוח ועוצמה ובזים לסימן הקלוש ביותר של חולשה ורחמים. זכויות האדם מתגלות כרעיון זר בעיניה של אושיאקס, הטוענת כי ראשית כל יש לשמור על עמדה עצמאית וחזקה בקרב הסובבים אותך כדי להיחשב בכלל כבן אדם. בנוסף לומד מסקול מפיה על תהליך הספיגה, אודותיו שמע קודם לכן, ומגלה כי הוא כרוך ברצח של אדם אחר, אשר אינו מת במלוא מובן המילה, אלא שמהותו נספגת בזו של רוצחו[י"א].
השניים יוצאים לכיוונה של ארץ איפדאון, המתגלה כרכס הרים אינסופי המשתרע לתוך האופק ובנוי כולו מפסגות ענק ותהומות עמוקים. הארץ כולה נתונה תחת תופעה של שינויים סביבתיים קיצוניים, כאשר מספר הרים קורסים לנגד עיניהם תוך שניות בזמן שאחרים פורצים מעלה מתוך בטן האדמה כדי למלא את מקומם. הדבר נכון גם לגבי הפאונה והפלורה, אשר גודלים וצומחים במהרה, ולדבריה של אושיאקס אף נוגע לתושבי אותה הארץ, הידועים באופן פעולתם האימפולסיבי ונטייתם לקבל החלטות מהירות. בתגובה משווה מסקול את הדבר למציאות הפסימית שחווה על כדור הארץ, ”עולמי הוא עולם תשוש בו נדרשות לטבע מאות שנים כדי להזיז ולו מעט אדמה. בני אדם ובעלי חיים הולכים זה לצד זה בעדרים. המקוריות אבדה מזמן”.
אושיאקס פונה לחקור אותו אודות טבען של הנשים החיות בעולמו ומזכירה את שמו של מאהבה, קרימטייפון, לפני שהיא מציעה בפתאומיות כי ירצחו אותו יחדיו. מסקול אינו בטוח אם היא מרושעת או מטורפת, אך מרסן את תגובתו בתואנה כי עדיין אינו בקיא במנהגיו של אותו עולם, ומסכים להתלוות אליה ולו כדי להזהיר את קרימטייפון מפניה. הלה צוחקת בלעג למשמע הטפותיו וגומרת אומר בדעתה להעמידו למבחן. היא נעמדת במקומה וצווחת בחוזקה לעבר השמיים, דבר המושך את תשומת לבם של שלושה יצורים מכונפים המזכירים במראהם ציפורים נחשיות, הנענים לקריאתה כשהם צונחים בחדות מראש אחד הצוקים הסמוכים לכיוונם. אושיאקס מכנה אותם בשם שראוקים, ומזהירה אותו כי בכוונתם להפוך את שניהם לארוחתם על ידי מציצת דמם עד מוות. בתום דבריה מבחין מסקול כי גופו נתקף בשיתוק לא ברור, אותו הוא מייחס לכוח רצונן של הציפורים התוקפות את מחשבתו, אך חרף מאמציו אינו מצליח לקום או לעמוד על רגליו. אושיאקס מבטיחה לו כי הסכנה הניצבת בפניהם אמיתית לחלוטין ומציעה לו לפעול מיד ולעשות משהו בנידון. מסקול, עם זאת, נותר מושפע מדרך החשיבה הפציפיסטית שרכש בפולינגדרד, ומסרב לקחת עמדה תוקפנית. ”נראה כי אני מוכרחת להיות הגבר, ואתה האישה. קרימטייפון היה מעיף את היצורים האלו לעזאזל ולכל עברי השמיים, בתור בדיחה, לפני שהיה הורג אותם”, היא צוחקת ופונה להביט בציפורים בעזרת עינה השלישית, אשר מתלקחת באחת והופכת אדומה, כאשר לפתע השיתוק נעלם מעל שריריו של מסקול, ובה בעת שתיים מהציפורים מאבדות את מעופן ומתרסקות ארצה בחדות. הציפור האחרונה, אשר שימשה כמנהיגת להקתן, נוחתת לצדם בכניעה ולפקודתה של אושיאקס, המציעה כי ירכבו עליה לעבר יעדם.
ג'ויווינד, הדמות האנושית הראשונה בה נתקל מסקול בטורמנס, וכאשר מבטיהם נפגשים הוא מבחין בנשמתה מלאת האהבה, החום, הרכות, הקרבה וטוב הלב.
במהלך מעופם מעל איפדאון נדמית הארץ למסקול כאוקיינוס רחב של איים בודדים, אולם כל אי הוא למעשה פסגה אדירת ממדים של הר המוקפת מכל צדדיה בתהומות אינסופיים, כאשר חלק מהפסגות התחברו בחלוף הזמן לכדי יבשת הרים ענקית. שיחתם של השניים נקטעת בחדות בעקבות רעש טקטוני חזק הנשמע מתוך בטן האדמה, הנפתחת לפתע בהתפרצות ענק הפולטת מיליוני טונות של סלעים הנדחפים מעלה בתור הר חדש. אושיאקס מנסה באחת לנווט בחדות את הציפור לעבר השמיים, אך הם אינם מצליחים להימלט מפני אימת הטבע ומתרסקים על הצוק הסלעי המתגבש תחת רגליהם. פציעותיהם, עם זאת, אינן חמורות, והם קמים במהרה על רגליהם וממשיכים במעופם לכיוון הר בודד בעל צורת פירמידה מרובעת, אותו מכנה אושיאקס בשם דיסקורן, הנקודה הגבוהה ביותר בכל רחבי איפדאון. יעדם, עם זאת, הוא פסגה סמוכה ונמוכה יותר הנראית מרחוק כחצי אי בעל עשבייה שופעת.
עם נחיתתם נכנסים השניים לחורשה מוצלת שבמרכזה מתנשא עץ ענק ותחתיו מעיין מלא במים מבעבעים שצבעם אדום, כאשר כל קצוות הפסגה מוקפות בצמחים מטפסים, קוצים ופרחים, המקנים למקום אווירה מסוגרת ”אשר עשויה הייתה להיות ביתו של אל מיתולוגי כלשהו”. במרכז האי מחכה קרימטייפון, מאהבה של אושיאקס, אדם בעל עור בגוון צהוב-שנהב ושיער מתולתל סגול הגולש לכתפיו, הנח ברוגע על כיסא כשהוא אוכל מתוך קערת שזיפים. במרחק מספר צעדים ממנו עומד אדם נוסף שתווי פניו מלמדים כי הוא מצוי בכאב עמוק, אותו מכנה הלה בשם סאטור. כאשר אושיאקס שואלת את קרימטייפון לשלומו של איש הצמח שלו עונה לה סאטור, ”מצבי מצוין, אושיאקס. כבר יש לי ניצנים על כפות הרגליים. אני מקווה להכות שורשים מחר”, אולם מסקול מבחין כי זה הוא הלכה למעשה קולו של קרימטייפון הבוקע מתוך פיו. הלה מסביר כי הוא מתכוון להפוך את זרועותיו של סאטור לענפים, את אצבעותיו לעלים, ואת ראשו לכתר, ומבטיח כי לא יחלוף זמן רב בטרם יוכלו לקטוף את פירותיו ולהנות מהם יחדיו.
מסקול נתקף בזעם למשמע דבריו וצועד קדימה בכעס. קרימטייפון, עם זאת, שומר על ארשת שלווה ומביט בו בשקט, אך מסקול נאלץ לעצור במקומו לאחר שאחיזת ברזל בלתי נראית לוחצת לפתע על גרונו. קרימטייפון מצווה על סאטור לעזוב את המקום, ומורה לו לחפש אחר חלקת אדמה פנויה בה יוכל להתקבע בימים הבאים. לאחר מכן הוא מפנה את תשומת לבו המלאה למסקול ומאיים להענישו בגין חוצפתו, ומיד נפצח דו-קרב מחשבתי בין רצונותיהם לנגד עיניה המשולהבות של אושיאקס. ארשתו הרגועה של קרימטייפון הופכת באחת למפוחדת ומלאת אימה לאחר שמסקול מצליח להימלט מאחיזתו ושועט קדימה בזעם. קרימטייפון קופץ קדימה בניסיון להתחבא מאחורי כיסאו, אולם מסקול מצליח לתפסו ושובר את צווארו בתנועה חדה.
ויכוח להוט פורץ בין מסקול המזועזע לאושיאקס העולצת, והלה מאיים לעזוב לאור הריגת מאהבה, מעשה הנתפש בעיניו כפשע רע ולא-מוסרי. היא מתיישבת בחיקו ומצליחה לשכנעו להישאר עמה, אולם מתרחקת ממנו במהירות עם הופעתה של דמות נשית ומבוגרת מעט בעלת עור חיוור ושיער בצבע אינדיגו הגולש לצווארה. אושיאקס מכנה אותה בשם טידומין, אשתו הנוספת של קרימטייפון המתגוררת בדיסקורן, ומזהירה את מסקול מפניה בטענה כי היא אישה מסוכנת ביותר.
פאנווה, בעלה של ג'ויווינד, חיוור העור ובעל שיער צחור הגולש אחורה לכתפיו, בעל תווי פנים נוקשים המסתמנים כיהירים במקצת.
טידומין שואלת בקרירות לפשר גופתו של קרימטייפון, ודורשת לדעת מי מביניהם רצח אותו. כל אחד מהם מנסה לנטול את האחריות על המעשה, אולם טידומין קובעת לבסוף כי אושיאקס היא זו שרצחה אותו לאחר שהשתמשה במסקול לשם כך. נראה כי בכוחותיה לכפות על השניים את רצונה באמצעות סוגסטיה, שכן אושיאקס פונה לעזוב את שניהם לנפשם לאחר שהלה מציעה שתחכה בביתה. כאשר היא פונה ללכת, עם זאת, עוצרת אותה טידומין ואומרת, ”את בוודאי חולמת, אינך רואה שזו אינה הדרך הנכונה, אלא אם כן ברצונך ליפול אל פי התהום?”, על אף שפנתה לעבר המצר היחיד המחבר בין הפסגה לשאר היבשת ההררית. למשמע דבריה צוחקת אושיאקס במבוכה ופונה לכיוון עליו מצביעה טידומין, ישירות לעבר פי התהום. היא נופלת למותה בצרחות אימים, לאחר שרק ברגע האחרון מתפוגגת האשליה שהוטלה על מחשבתה.
מסקול הנדהם נתקף בסערת חושים ופורץ בבכי. טידומין מאשימה אותו כי רצח הן את קרימטייפון הן את אושיאקס, ומציעה שיעזור לה לסחוב את גופתו של בעלה חזרה לדיסקורן עבור קבורה הולמת בתור דרך לכפר על פשעיו. הלה מציית לדבריה ללא שאלות והשניים יוצאים לכיוון ביתה, אך לפתע עוצר בבלבול ושואל, ”למה שאסחב את הגופה הזו, ולמה שבכלל אבוא בעקבותייך?”. קסמה ממשיך לעוור אותו, עם זאת, והוא שב ללכת אחריה. דבריה מעוררים בו ספקות רבים, ולבסוף מציעה טידומין כי יקריב את עצמו בתור עונש על מעשיו. היא מבקשת ממנו להעניק לה את גופו הפיזי, כך שנפשה תוכל לעבור לחיות בתוכו בזמן שגופתה תישרף יחד עם זו של קרימטייפון בטקס קבורה משותף, ואילו נפשו חסרת הגוף של מסקול תיאלץ להמשיך לשוטט בעולם, הצעה לה הוא מסכים בכובד ראש.
השניים עוצרים למנוחה תחת צלו של עץ ופוגשים במטייל נוסף אשר אינו נושא עין שלישית או זרוע נוספת, אולם מצחו מעוטר בשמונה עיניים בגדלים, צורות וצבעים שונים. טידומין דוחקת במסקול לפנות אליו, והלה שואל לבסוף לשמו. האיש מזדהה בשם דיגראנג, תושב פולינגדרד, על אף שזה עתה הגיע מארץ רחוקה בשם מאטרפליי[י"ב]. כאשר שואל אותו מסקול האם הוא מכיר את ג'ויווינד מודה הלה כי היא אחותו ופונה לבחון את טידומין, ”האם אתה חולה? מי האישה הזו, ולמה אתה הולך בעקבותיה כמו עבד? אני חושב שהיא איבדה את דעתה”, הוא מציין תוך כדי שמבטו עובר לבחון את גופתו של קרימטייפון. מסקול מבקש ממנו כי לא יספר לג'ויווינד אודות פגישתם מחשש כי השחיתות אליה שקע תפגע ברגשותיה, ולאחר שהלה מסרב לכך בתוקף מציעה טידומין כי יספוג אותו. הוא תופס את גופו של דיגראנג בין שלושת ידיו בכוח רב ולוחץ בחוזקה עד שנשמתו נפלטת החוצה ונספגת בתוכו, דבר המעורר בו תחושה פראית של עונג צרוף[י"א].
בתום מסעם הם מגיעים להר הגבוה באיפדאון, דיסקורן, וטידומין מובילה אותם למערה חשוכה הנמצאת בין סדקיו, המשמשת כביתה. היא פותחת מיד בטקס הנדרש לצורך החלפת גופותיהם, ולוקחת אותו עמה לאורך מנהרה ארוכה וחשוכה, בטרם היא מאלצת אותו לשכב פרקדן על בימת אבן נמוכה. לבסוף היא אוחזת בידיו וחלל המערה נעלם לחלוטין מטווח ראייתו, ובמקומו הוא מוצא את עצמו מביט בחדר מואר ומלא באנשים הלבושים באופנת עולמו הישן, היושבים סביבו במעגל. רק לאחר שקראג נכנס פנימה ושובר את צווארו, מבין מסקול כי הוא מגלם את התגשמותו של המדיום מליל הסיאנס, ומתעורר חזרה במערה. טידומין המבולבלת מביטה בו בכעס וטוענת כי לא הספיקה להשלים את הטקס, אך הלה מתרומם מעלה ותופס אותה בזעם כשהוא מצהיר על כוונתו להרוג אותה. הם יוצאים מן המערה ולוקחים את גופתו של קרימטייפון עמם לעבר תהום קרובה המלאה בלבה. טידומין משליכה אותה פנימה ומכינה את עצמה לקראת מותה המתקרב, אולם מסקול מתחרט ומחליט לחוס על חייה לאחר שהוא נתקף בחיזיון דמותה של ג'ויווינד, המביטה בו באשמה, וגומר אומר בדעתו לקחת את טידומין עמו כמדריכת דרך, מאחר שהשתחרר מכישופה, לעבר סאנט, ארץ מישורית ושטוחה המתנשאת אף מעל לרכסי ההרים של איפדאון.
לאחר שעוזב מסקול את פולינגדרד ונפרד מג'ויווינד ופאנווה לשלום הוא חווה חיזיון על גבעת צלילות הדעת במהלכו קריסטלמן משוחח עמו, ולאחר מכן ארשת פניו ממלאת את ענני השמיים כשהיא בוחנת בקפידה את העולם תחתיה.
סאנט (פרק י"ב: ספאדוויל)
ככל שהם מתקדמים דועכים רכסי ההרים העצומים לכדי גבעות תלולות ולבסוף למישורים ארוכים ושטוחים. השניים נתקלים בתופעת טבע משונה של להקה בת מאות נדי מים חופשיים הפולטים אור ירקרק ומתנשאים גבוה השמימה תוך כדי שהם נעים במערבולות אחד כנגד השני. טידומין מציינת כי הם אינם נדי מים כלל, אלא הלכה למעשה עמודי ברק משוחררים, המהווים סכנה מוחשית המאיימת על כל המתקרבים לעברם. בהמשך הדרך, עם זאת, הם חוזים באדם הצועד בשלווה בין המערבולות האימתניות מבלי להבחין בהן, ואף נותר ללא פגע לאחר שהוא נוגע בשגגה באחד מהם, דבר היוצר ניצוץ של הבזק חשמל בהיר. האור החזק מושך את תשומת לבו והוא פונה להרים את ידיו כנגד הברקים, אשר מתעוררים לחיים ומשחררים את מטענם החשמלי העצום נגדו בסדרה של פיצוצים רועשים, אולם הוא נותר זקוף במקומו ומסלק אותם מדרכו כדבר של מה בכך.
מסקול וטידומין מתקרבים לעברו ומבחינים בהופעתו הבולטת ויוצאת הדופן. קומתו הגבוהה והמוצקה, יחד עם זקנו העשיר ועורו בצבע הברזל, מעניקים לכל תנועותיו חדות על-טבעית שהופכת את סביבתו הקרובה למעומעמת ובלתי-ברורה, ויוצרת רושם כי גופו עשוי מיסוד כבד ודחוס כלשהו הבולט יותר מחומר רגיל. פרט נוסף המושך את תשומת לבם הוא מצחו, אשר אינו נושא עין שלישית בדומה לשאר תושבי איפדאון, אלא שני קרומים בהירים המזכירים במראהם עיניים לא מפותחות. הוא מזדהה בפניהם בשם ספאדוויל, תושב סאנט, וטוען להיות נושא החוק החדש.
שניהם, כך הוא מנבא, עתידים להיות מאמיניו הראשונים, ולאחר שהם מתקרבים אליו ביתר שאת, מסיר הלה את עיניהם הנוספות באמצעות הנחת כף ידו על מצחם, ומחליפן בקרומים הזהים לשלו, אותן הוא מכנה בשם פרובים[י"ג], איברי פלא שלטענתו מגשימים שער לעולם חדש. מסקול מבחין כי הקרומים אינם מקנים לו יכולות שטרם הכיר, אלא רק מגבירים את עוצמתם של חמשת חושיו הקיימים, כך שהשיפוט אותו ייחס לכל מושא הנתפש על ידם השתנה. כלומר, אם קודם לכן כל הדברים בהם חזה התקיימו רק עבורו, כעת היה זה הוא אשר התקיים עבורם, ומושגים כגון עונג או כאב איבדו את משמעותם בעיניו.
השפעת הקרומים על מזגם של מסקול וטידומין ניכרת כמעט מיד, שכן הם נשבעים לציית באמונה עיוורת לכל פקודותיו של ספאדוויל, ולחוק החדש שהביא עמו. השלושה פותחים בצעדה לכיוונה של ארץ סאנט, המתוארת כמקום מלא באנשים קשי עורף אשר התכחשו לתענוגות העולם, וגמלו בלבם לבלות את זמנם בגידול וטיפוח של שנאה, כאב וצער. בנוסף נודעה ממלכתם בכך שאסרה על נשים להיכנס לגבולותיה כך שאין ביכולתם של תושביה המקומיים להתרבות, וקצב גידול אוכלוסייתם נשמר רק באמצעות הגירה של נפשות אבודות המזדהות עם דעותיהם. ספאדוויל, עם זאת, לועג לדוקטרינה המתוארת בבוז, בטענה כי בעצם התנזרותם מתחושת העונג הופכת שנאתם כלפיה לגאווה המגשימה עונג גדול בפני עצמו, כך שלדבריו שאר תושבי העולם הם עבדים לתשוקותיהם ביודעין, אולם תושביה של סאנט הם עבדים לתשוקותיהם שלא ביודעין. יש להחליף את העונג או את השנאה אליו, לדבריו, בציות מוחלט לחובה.
הוא מוסיף כי הסיפורים העתיקים מלמדים אודות דמות מוכרת וידועה שהקימה את סאנט במו ידיה, אדם אגדי בשם האטור אשר העז להתכחש לתורתו של קריסטלמן בשעה שהשניים נתקלו זה בזה, ”חוכמתי אינה מגיעה ממך או מעולמך, אלא מהעולם האחר, שאתה, קריסטלמן, ניסית לחקות. עצם נוכחותי כאן שקרית, ולכן אני קורבן לתענוגותייך השקריים. אך אני עוטף את עצמי בכאב, לא משום שהוא דבר טוב, אלא מפני שאני רוצה להתרחק ממך כמה שיותר. מאחר והכאב אינו שייך לך, וגם לא לעולם האחר, אלא הוא למעשה הצל שתענוגותייך השקריים מטילים. אתה שקרן, קריסטלמן, כולם יודעים זאת. אתה, והצעצועים היפים שלך, מסתירים את האמת הזו מעינינו. אתה הוא החולם של החלומות הבלתי אפשריים”; האטור חי עד גיל שיבה בטרם הבין כי אינו יכול עוד לברוח מהמוות, אז כינס את חבריו ומאמיניו סביבו, והתאבד על ידי כך שהפסיק לנשום.
אושיאקס, בה פוגש מסקול על גדת הנהר קודם לכניסתו לארץ איפדאון. דמותה נשית ומפתה, אך בעת ובעונה אחת גם מסוכנת ותוקפנית, ונושאת למצחה עין שלישית באמצעותה היא מסוגלת לכפות את רצונה על הטבע הסובב אותה. הלה מנסה לשדל את מסקול לבוא עמה לאיפדאון כדי לרצוח את מאהבה, קרימטייפון.
לשאלתו של מסקול, משיב ספאדוויל כי העולם האחר אליו התייחס האטור בדבריו הוא מקום בו שולט הפאר, ולא העונג. הוא מזהיר אותו מפני גאוותו, פן ינסה להחיל את רעיונותיו על כל שאר העולם ויושביו, במקום על עצמו ועל חייו הקטנים בלבד.
מסעם תם בגבעה תלולה ואדירת ממדים עליה ניצב גרם מדרגות מלאכותי בעל אלפי מדרגות בגדלים שונים המתנשאות מעלה לכיוונה של סאנט, ועם עלייתם הם מבחינים בענן קטן בצורת יד אנושית המצביעה לכיוונם. הארץ החדשה מתגלה כמדבר עקר מלא בחול לבן וצוקים סלעיים שחורים.
ספאדוויל מבקש ראשית למצוא את יורשו של האטור ומנהיגה של סאנט, הידוע בשם מולגר, והשלושה יוצאים לחפש אחריו. הם פוגשים במקומו את קאתיס, אדם זקן וערום למחצה הנושא למצחו קרום בודד ולא שניים בדומה לספאדוויל, הטוען שמולגר מת זה מכבר וכי הוא ירש את תפקידו. ספאדוויל מצהיר באחת את טבעו של החוק החדש שהביא עמו, ”שנאת עונג מביאה עמה גאווה, וגאווה היא עונג בפני עצמה. כדי לחסל את העונג אנו מוכרחים להיצמד לחובתנו. בזמן שהמחשבה מתכננת את הפעולה הנכונה אין לה זמן לחשוב על עונג”; הוא מבקש להכפיל את הקרום שעל מצחו של קאתיס כך שיוכל לראות את דרכו, אולם הלה פונה למסקול ומציע לרסק את אחד מקרומיו באמצעות אבן, כך שעם קרום בודד על מצחו יוכל להבין את דרך מחשבתם של אנשי סאנט ובה בעת להיזכר בדרך המחשבה שלמד מפיו של ספאדוויל, ולקבוע מי מביניהן היא הנכונה. החלטתו, מצהירים הן ספאדוויל הן קאתיס, תכריע את גורלם של כל ארבעתם.
קאתיס מרים את ידיו באחת ומטיח אבן במצחו של מסקול. הלה מתאושש כעבור מספר דקות ולאחר מכן, עם קרום בודד למצחו, מצהיר כי כעת הוא רואה את האמת, ומתכחש לתורתו של ספאדוויל. החובה עליה דרש, לטענתו, אינה יותר מגלימה שהמסתתרים תחתיה חולקים את תענוגותיהם של אנשים אחרים. הוא מסרב להמשיך לשרת את העונג הקיים בתוכו ותוהה בקול רם, ”מדוע אנשים ממשיכים לחיות בעולם המביש הזה כשהם יכולים פשוט להתאבד?”; ספאדוויל מקבל על עצמו את שיפוטו, ודורש ממנו להרוג אותו ואת טידומין. הלה משליך עליהם שני סלעים אדירים המטיחים אותם כנגד הקרקע ומרסקים את עצמותיהם.
כאשר פרצופיהם של המתים מתעוותים ומקבלים על עצמם את ארשת פניו של קריסטלמן מציין קאתיס כי כך נראית דמותו האמיתית של קריסטלמן, יוצר העונג, לאחר שהופשטו ממנה כל אשליותיה. מסקול תוהה מדוע עונג נראה לו כעת כדבר כה מביש, והלה משיב לו שבעת חוויית העונג הוא שוכח את ביתו האמיתי, הקרוי מוספל, ומבלי להסביר מעבר לכך עוזב אותו לנפשו ונעלם לתוך החשכה.
וומבפלאש (פרקים י"ג–י"ד: יער וומבפלאש, פולקראב)
מסקול מתעורר ליומו השלישי בטורמנס לאחר שאיבד את הכרתו בליל אמש מחמת תשישותו. לנגד עיניו ניצב יער אותו הוא מזהה כוומבפלאש, עליו שמע מסיפוריו של פאנווה, המלא בעצים בעלי היקף ענק וצמרות כה גבוהות שכל שניתן לראות מבעדן הוא את אור השמש המועט החודר בין ענפיהם. הוא עוצר להרהר אודות חווייותיו האחרונות, ולא חולף זמן רב בטרם פוגעת בו ההבנה כי לאורך שהותו הקצרה בטורמנס הספיק להפוך קורבן לכישופיהם של שלושה אישים שונים אשר ניצלו את כוחותיו כדי לחולל מסע קטל שהוביל למותם של רבים, על אף שהאמין בכל לבו כי פעל כאדם חופשי ובעל מחשבה עצמאית. כמו כן הוא מבחין כי הקרום למצחו נעלם והפך חזרה לעין נוספת, בעוד שזרועו השלישית הפכה לקהה וחסרת-עצבים, מה שמוביל אותו לתלוש אותה.
אבן החן האדומה של אושיאקס, באמצעותה מסקול מצליח לשנות את האיברים החדשים שרכש בפולינגדרד, לאלו של יושבי ארץ איפדאון. לאחר שהוא מחזיק בה והולך לישון, הלה מתעורר עם עלות השחר כאשר המחוש שפרץ בליל אמש מחזהו עבר שינוי צורה לכדי יד נוספת, המעניקה לו תחושה מוגברת של עוצמה וביטחון, והבלוטה שהופיעה למצחו ואיפשרה לו לתקשר באופן טלפתי עם בני אדם אחרים, הפכה לעין השלישית אשר במקום לספק ראייה להבנתו משרתת את רצונו. בהמשך אף מדגימה אושיאקס יכולת לכפות את רצונותיה על סביבתה באמצעות כוחה של העין.
לאחר ששב לאיתנו מתחיל מסקול לשוטט לאיטו ביער בחוסר מעש עד שהוא שומע שוב את פעימות התוף המוכרות לאוזניו, ומתחיל לעקוב אחר קולן בניסיון למצוא את האדם האחראי להפקתן. המקצב מפסיק כעבור זמן-מה ומותיר אותו אבוד בתוככי היער, אך לפתע הוא מבחין בדמות אנושית הנשענת על עץ, מעין גבר גדול ממדים בעל עור זרחני ושלוש עיניים ירוקות הבוהקות כמו עששיות, עם שיער אסוף בפקעות שחורות. הוא מזדהה בפניו בשם דרימסינטר, ולשאלתו של מסקול מסביר כי פעימות התוף הן מנגינתו של שייפינג. הלה מספר לו כי אם כך הרי שבכוונתו ללכת בעקבות המנגינה, מאחר ששייפינג הוא זה שהביא אותו עד הלום מכוכב ביתו, דרימסינטר אוחז בו בחוזקה, מביט בעיניו, ואומר בחידתיות, ”לא אותך, אלא את נייטספור”; לפני שמסקול הנדהם מספיק לשאול אודות גורלו של חברו הנעלם מושיט לו הלה בלוט באומרו כי יחזור לשמוע את המנגינה אם יאכל אותו. לאחר שהוא בולע את תכולתו השורשית והמרה שואל אותו מסקול האם הוא יודע לשם איזו מטרה הגיע הנה, ודרימסינטר משיב לו, ”הגעת הנה כדי לגנוב את האש של מוספל ולהעניק משמעות עמוקה יותר לחייהם של בני האדם, מבלי לבדוק תחילה האם נשמתך מסוגלת בכלל לשאת בשרפה שכזו”.
השניים חוזרים לשמוע את קול הפעימות ויוצאים בעקבותיו, אולם נאלצים להסתתר כאשר הם נתקלים בשלוש דמויות מוארות המזכירות במראהן רוחות רפאים, השועטות לעברם במהירות רבה מתוך היער. במבט נוסף מבחין מסקול כי הדמויות ה למעשה השתקפויות שלו, של נייטספור ושל קראג. לבסוף, רוחו של קראג מרימה את ידה כשהיא אוחזת בסכין קטלנית ודוקרת את זו של מסקול פעמיים בגבה, וכאשר הלהב נותר נעוץ בפנים, נופל הלה ארצה ומת. לאחר מכן נראה קראג נעלם בין עצי היער, בזמן שנייטספור ממשיך לצעוד לבדו. מסקול פונה ללכת אחריו אולם דמותו דועכת באיטיות, ודרימסינטר נעלם מן העין אף הוא.
עם הגעתו לקצה היער מבחין מסקול ברצועת חוף ארוכה הגובלת בים השקוע, מעין אוקיינוס רחב ממדים בעל צבע רבגוני, עשיר ולשמי, המורכב מאלפי נהרות וזרמים חופשיים בעלי כיוונים מנוגדים הבולטים בצבעי ירוק-ברקת, הבזקי אדום, צהוב וכחול, שגליהם צוברים תאוצה ומתנשאים מעלה לגובה של מספר מטרים לפני שהם צונחים מטה בפתאומיות. הוא נכנס פנימה בניסיון לשחות, אך מגלה במהרה כי צפיפותם של המים אינה זהה ומשתנה מאזור אחד למשנהו, כאשר באחדים מהם נע בחופשיות ובאחרים הצליח להימלט מטביעה רק בקושי רב. לאחר שלא עולה בידו להבחין באף סימן מקדים בדבר חוקיות תנועתם של המים מחליט מסקול לשוב לחוף, בו הוא פוגש בדייג מבוגר בעל פנים מקומטות וחסרות הבעה הנושא שלוש עיניים על מצחו, יושב לצדה של רפסודה רעועה למראה. הלה מזדהה בפניו בתור פולקראב, ומתגלה כאדם הרגיל וחסר הייחוד הראשון בו נתקל עד עתה בטורמנס.
השניים פונים לשוחח, ומסקול מבקש לחלוק עמו את ארוחת הדגים שלכד. הלה מצביע לעבר חול הים הכתום שמוכתם באזורים מסוימים גם בגוונים סגולים, הפולטים חום גבוה כשל תנור, ומסביר לו כיצד להשתמש בהם לצורך בישול מזונו. אופי דיבורו של פולקראב נשמע באוזניו כחדגוני ויבש, והוא מותיר עליו רושם של אדם פשוט העובד למחייתו ותו לא.
לאחר שפולקראב מתאר בפניו את המקומות הבאים המחכים לו בהמשך מסעו פונה מסקול לחקור אותו אודות טבעו של טורמנס, ופורס בפניו את הפילוסופיה הקיומית שגיבש בעקבות חווייותיו עד עתה, ”העולם שלך, ואולי גם שלי, לצורך העניין, אינם יוצרים בי את הרושם הקלוש ביותר של חלום, אשליה, או משהו אחר מהסוג הזה. אני יודע שהם מתקיימים ברגע זה, בדיוק כפי שאנחנו רואים אותם, אתה ואני, ובכל זאת הם שקריים, במובן הזה, פולקראב, כי לצידם ישנו עולם נוסף, והוא העולם האמיתי, והעולם בו אנחנו נמצאים כעת הוא מעשה רמאות שקרי עד היסוד. מכך אני מסיק כי המציאות והשקריות עליהן אני מדבר הן שתי מילים המתארות את אותו הדבר”; דבריו מחריפים עוד יותר והוא אף פונה להרהר על רעיון המוות, ”כה עוצמתית היא תחושת השקר שאני מרגיש כלפי החיים הללו, שייתכן מאוד כי אשים להם קץ”.
למרות מזגו השגרתי מציע פולקראב לספר לו מעשייה חידתית אותה שמע מפיו של ברודוויאול החכם בילדותו, הגורסת כי עיקר פועלו של קריסטלמן כרוך בהפיכתם של כל הדברים הקיימים לכדי דבר אחד, כך שאין זה משנה לאן הם יפנו בניסיון להימלט ממנו, משום שהם עדיין ימצאו את עצמם עומדים פנים אל פנים מולו, וכך יהפכו לקריסטלים חדשים. על אף כן, בריחת הדברים נובעת, הלכה למעשה, מכמיהה כמוסה לשוב לעולמו של סורטור, מאחר שאינו נמצא בצדו הנוכחי של הדבר האחד והשלם שברא קריסטלמן, הנחשב לראשית החיים, אלא בצדו האחר, כך שכדי להגיע אליו יש לעבור קודם כל דרך ממלכתו של הלה, דבר המתאפשר, רק על ידי ויתור על החיים העצמיים ובעזרת התאחדות עם עולמו האחד והשלם.
סאטור, אחד מקורבנותיו של קרימטייפון, המכשף את צורתו בהדרגתיות לזו של עץ עד שרגליו יהפכו לשורשים, גופו לגזע גדול, וראשו לצמרת אשר תניב פירות, אותם הוא מצפה לאכול.
מסקול פונה להרהר על דבריו העמוקים של פולקראב, אשר נרדם לצידו על שפת הים, אולם אישה זרה יוצאת לפתע מבין קו העצים וקוטעת את חוט מחשבתו. היא מזדהה בתור גלימיל, אשתו של פולקראב, ומתנצלת על כך שהאזינה לשיחתם בטרם היא מציעה לו להפליג עמה השכם בבוקר לאי של סוואילון, הנמצא לא הרחק משם, כדי להאזין למוזיקה המפורסמת של ארת'ריד, האדם היחיד השוכן באי, אשר נודע במנהגו לחולל מנגינות נוראיות מדי לילה, המגשימות הופעות וצורות מוחשיות המתוארות כמציאות בר-קיימא, ומעוררות כאב עילאי במקום עונג נעים בכל השומעים אותן, דבר שלעיתים תכופות מוביל גם למותם.
עם עלות השחר מתעורר מסקול ומוצא את גלימיל מתכוננת למסע, למורת רוחו הרבה של פולקראב, המביע את חששו כי אשתו לא תשוב בחיים מהאי של סוואילון. מסקול מפציר בה שלא להתלוות עמו בתואנה כי יעשה את דרכו על הרפסודה לבדו, אך הלה מתעקשת בתואנה כי דבר-מה בלתי מוסבר מושך אותה בעקבות המוזיקה של ארת'ריד. שלושת ילדיהם צצים מבין עצי היער ובאים להיפרד ממנה בפעם האחרונה. הבכור מביניהם גדול למדי ומזכיר במראהו את מסקול, השני נראה חזק אף הוא ומתואר בידי אביו כאחד שיגדל להיות כברודוויאול או אחד החכמים האחרים, והשלישי כילד קטן, חיוור, כחוש ושתקן, ”הוא מבלבל אותי. נשמתו היא כשל רפה שכל, והוא לא מגלה עניין בכלום. ייתכן בהחלט כי הוא יגיע רחוק יותר מכל השלושה”, מתאר אותו פולקראב. בתשובה לשאלתו אודות התרשמותו ממנו משיב מסקול כי הילד עשוי לגדול להיות מגלה עתידות או נביא כלשהו, כאשר הלה פולט לפתע, ”אמא שלי לא תחזור הנה, אבל היא תרקוד בזמן מותה”.
פולקראב נפרד מהם בקרירות יחסית, באומרו כי מסקול שילם לו היטב כאשר לקח ממנו את אשתו אל מסע שככל הנראה עתיד היה להסתיים במותה, וזאת בתמורה לחברתו ולתשובותיו, אך הוא אינו מביע כעס ואף מפטיר, ”זו לא אשמתך, הדברים הגרועים ביותר מתרחשים בעולמו שייפינג”; לאחר שהשניים עולים על גבי הרפסודה הוא עוזר לדחוף אותה קדימה, והפלגתם מתחילה.
הים השקוע והאי של סוואילון (פרק ט"ו: האי של סוואילון)
בשעה שגלימיל מנווטת את הרפסודה לכיוון יעדם היא מציעה לספר למסקול אודות האגדה הסובבת את האי של סוואילון: בזמנים קדומים יותר, כאשר טורמנס עדיין היה כוכב צעיר המצוי בתוהו ובוהו, הפך סוואילון, תושב הארץ ת'ריל, לחלוץ שדרך לראשונה על אדמת אותו אי חסר שם, בו החל לנגן את המוזיקה שלו, הנחשבת לראשונה שנשמעה אי פעם בעולמם. לא חלף זמן רב בטרם תושבי הממלכות הסמוכות עשו לעצמם מנהג לבקרו מדי ערב כדי להאזין ליצירתו, עד שלילה אחד הופיעו במקום גם קריסטלמן וקראג. קריסטלמן התרברב בפני חברו, ”האם שמעת אי פעם מוזיקה נפלאה יותר? זה העולם שלי וזו המוזיקה שלי”, אמר לו, בטרם נעמד מאחורי סוואילון והחל לנשוף מחשבות לתוך נשמתו אשר הפכו את מנגינתו לנעימה אלפי מונים, כה נעימה עד שדעתם של כל בני התמותה שהקשיבו לה נטרפה מרוב עונג. קראג נעמד בתורו מאחורי סוואילון והחל לירות צלילים צורמים לתוך ראשו, מה שגרם לכלי הנגינה שלו להיסדק ולהפיק מוזיקה מעוותת שהכאיבה לכל המאזינים לה באותה המידה. למרות זאת, אנשים רבים עדיין המשיכו להתאסף סביב סוואילון מדי לילה, ואף צעדו לאורך מרחקים עצומים רק כדי להגיע לאי ולשמוע את יצירותיו, אם כי אף אחד מהם לא יכל לשאת בצלילים הזוועתיים, וכולם מצאו את מותם. עם פטירתו של סוואילון ירש אמן אחר את תפקידו, עד שלבסוף עבר הלפיד לידיו של ארת'ריד.
כאשר פונה מסקול לשאול אותה לגבי קראג, אשר נעלם עם התעוררותו על אדמת טורמנס ועד כה נתפש בעיני יושביו בתור השטן, מסבירה גלימיל כי הלה נולד יחד עם העולם, מעין רוח שהתגשמה מתוך רסיסיו של מוספל להם לא הצליח קריסטלמן להעניק צורה, ומאז החל לעקוב אחריו באובססיביות ולפרום את כל יצירותיו או להפוך אותן על פיהן, כך שלדוגמה הוסיף את המוות לחיים, את הבושה למין, את הטירוף לאינטלקט, וכיוצא בזאת. לולא קראג, לדבריה, יאבד העולם את יופיו, ”אותו יופי מענג הוא תערובת תפלה מעשה ידיו של שייפינג. כדי לחזות ביופי בצורתו הטהורה והנוראית ביותר, ראשית יש לקרוע ממנו את העונג הטמון בו”.
טידומין, אשתו השנייה והמבוגרת של קרימטייפון, הידועה ביכולות הרטוריקה יוצאות הדופן בהן ניחנה, המאפשרות לה להקסים את סובביה באמצעות סוגסטיה בלתי ניתנת להתנגדות.
הם מגיעים במהרה לאי, המתגלה כרצועת חוף משופעת בעלת צוקים מעטים וכמה גבעות. מסקול יוצא בעקבותיה של גלימיל, אשר אינה מוכנה להתעכב יתר על המידה, וקופצת מהרפסודה אל תוך המים בטרם היא פותחת בשחייה מהירה לכיוון החוף. עם עלייתם לגבעות החול הראשונות מבחינים השניים בשלדים לבנים ובוהקים עומדים על תילם, המסתמנים כקורבנות העבר של ארת'ריד וקודמיו. במרכז האי נמצא אגם עגול וקטן, אותו מכנה גלימיל בשם איירונטיק, כלי הנגינה של ארת'ריד. לאחר שהוא מבחין במימיו הרגועים והכהים המשקפים את בבואתו כמו מראה עשוית מתכת נוזלית, מנסה מסקול לעמוד עליהם כדי לראות האם יסחבו את משקלו בדומה למים של פולינגדרד, אך זרם חשמלי עוצמתי וחד החולף בגופו מעיף אותו באחת חזרה לגדה.
בסביבת האגם נתקלים השניים באדם חיוור ותשוש למראה בעל שיער דליל ומעין איבר עגול למצחו. לאחר שמסקול מעיר אותו משינתו שואל אותו הזר לשעת מופע הירח, המכונה טירגלד, ולתדהמתם בולע חופן חול אותו הוא אוסף בידיו מהקרקע. הוא מזדהה בתור ארת'ריד, ומציע להם לעזוב את המקום במהרה לפני זריחת הלבנה, אז יפתח בנגינתו הקטלנית. לשאלתו של מסקול אודות האיבר המשונה למצחו מסביר כי הוא נועד עבור הפקת מקצב, דבר אותו הוא מגדיר בתור מה שמבדיל בין רעש למוזיקה.
ארת'ריד מביט במסקול בספק כאשר הלה מתיימר להציע כי ינגן בעצמו לאחר שיסיים לשמוע את יצירתו, וגלימיל פונה להסביר כי בעיניו של מסקול המוזיקה מצויה בתוך הכלי ולא בנשמתו של האמן היוצר אותה. ארת'ריד מסכים עם דבריה ופורס בפניהם את הפילוסופיה המוזיקלית שלו הנוגעת לתיאוריה בת שלושה ממדים: קו האורך מפריד בין המושאים הקיימים לבין הכלום, קו הרוחב הוא הפלטפורמה המאפשרת להבחין בטבעם של המושאים וכיצד הם מתקיימים אחד לצד השני, וקו העומק מוביל בין אותם מושאים לאלו הצופים בהם. בהקבלה לתורת המוזיקה, מסביר ארת'ריד כי טון משמעותו קיום, מאחר שבלעדיו דבר אינו יכול להיות, סימטריה ומספרים הם האופן בו הטון בא לידי ביטוי, ורגש הוא תנועת הנשמה לקראת העולם החדש שהמוזיקה יוצרת. אמנים טיפוסיים, לדבריו, הורגלו ליצור מנגינות המורכבות מטונים יפים בשל התחושות הנעימות שהן מעוררות במאזינים להן, ולפיכך יצירתם מבוססת על עונג. המוזיקה שלו, עם זאת, מורכבת מטונים מלאי כאב, ולכן הטבע שלה פראי, ומעורר רגשות נוראיים. צלילים נעימים, מטבעם, משתלבים זה בזה ויוצרים הרמוניה, אולם צלילים כואבים מוכרחים להתנגש אחד בשני, דבר המביא לכדי סימטריה גסה המזכירה את האכזריות שבטבע. הנחה זו מוכיחה, לדעתו של ארת'ריד, כי החיים האמיתיים אינם מקבילים למוזיקה רגילה אלא למוזיקה שלו, מה שהופך אותה לאמיתית.
עם רדת החשכה וזריחת הירח מאבדות פניו של ארת'ריד את הבעתן החלושה והופכות לאצילות ומרשימות. הוא קם על רגליו באחת וצועד לעבר האגם, לצידו הוא מתיישב כאשר ידו הימנית נחה על האדמה ורגלו הימנית שקועה במים. רעש אלים ומחריש אוזניים ממלא את האוויר באחת, ומסקול קורס ארצה לאחר שמה שנדמה כצמד ידיים בלתי נראות חובטות בו בעוצמה רבה. האגם הרגוע הופך לסוער וסילוני מים הפורצים מתוכו יוצרים צורות משונות מעליו. לאחר כמה מכות נוספות מצליח מסקול להתעשת ומתרומם מעלה, אך גלימיל אינה מגלה התנגדות דומה, ומתה במהרה. הוא מזנק לעבר הגדה ודוחף את ארת'ריד הצידה בדרישה כי הגיע תורו לנגן. ארת'ריד מזהיר אותו בכעס כי אדם שאינו בקיא בנגינה עשוי לשבור את הכלי ולהפיק צלילים שיהרגו את שניהם, אולם מסקול עומד על דעתו ומציע לו להימלט לפני שיפתח בנגינה.
לאחר שארת'ריד נמלט על נפשו ונעלם מעבר לאחת הגבעות הסמוכות מתיישב מסקול לצד האגם בניסיון לחקות את פעולותיו. הוא מהרהר בכך שמוזיקה רגילה מורכבת מנושאים ואילו מוזיקת האגם בנויה מצורות, כך שהדברים אשר יופיעו במחשבתו יזרמו לתוך המים וישתקפו דרכם בממדי המציאות, ולכן מחליט לנסות להגשים את צורתו של סורטור, שאת מהותה טרם תפש. עם נגיעתה הראשונה של רגלו באגם פורצים סילוני המים בשנית, אולם לגובה רב יותר של עשרות מטרים, ואור הירח מתחלף בקרינה משונה אותה הוא מזהה כאש-מוספל. הרעיונות הזורמים ממנו לתוך האגם בקילוח אדיר אינם נובעים מהאינטלקט אלא מהרצון שלו, ויוצרים רעידות אדירות המרסקות את הסביבה הקרובה אליו. סדקים נפערים על הגדות והגבעות המקיפות את האגם, ופני הארץ מתחילים להישבר ברעש נוראי ומחריש אוזניים. לבסוף, הקרקע תחתיו קורסת לחלוטין והוא נותר מרחף באוויר מכוח מחשבתו בלבד, בטרם הוא מאבד את הכרתו ומתמוטט.
עם יציאתם מארץ איפדאון מבחינים מסקול וטידומין בנדי המים הממלאים את האופק, המתגלים לבסוף כנדי ברק חופשיים המהווים למעשה יצורים חיים בעלי מחשבה פרימיטיבית. מאוחר יותר מתאר ליהלפאי את טבעם ביתר שאת, באומרו כי ניצוצות החיים הנפלטים מנהרותיו של קריסטלמן מאבדים את מורכבותם במורד הזרם, וניסיונותיהם להמשיך ולהגשים צורות בא לידי ביטוי באותם יצורים נחותים.
מסקול מתעורר כעבור זמן קצר, לעת לילה, ונחרד לגלות כי נגינתו גרמה לאסון טבע קולוסולי אשר החריב לחלוטין את פני האי. האגם הפך למכתש עמוק שאת קרקעיתו לא הצליח לראות, והגבעות הסובבות אותו נקרעו לחלוטין לכדי מישורים הרוסים. הוא מחליט לעזוב את המקום ובדרכו לחוף חולף על פני גופתו של ארת'ריד, השוכבת על גבה לאחר שרגליה נתלשו ממנה. במבט קרוב יותר הוא מבחין כי שיניו של האמן המנוח ננעלו בנשיכה חזקה על אחת מזרועותיו, ומסיק מכך כי הלה מת בשעה שחווה כאב בל יתואר.
מאטרפליי (פרק ט"ז: ליהלפאי)
לאחר שישב במשך זמן-מה על החוף בחוסר מעש ובציפייה לעלות השחר, מבחין מסקול בעץ אדיר ממדים הצף לאיטו על פני המים, וגומר אומר בדעתו לטפס עליו. כאשר הוא מגיע לצמרת מתגלה היצור כסוג של בעל חיים למחצה, מאחר שקליפתו העליונה עוטה מעין מעטפת המורכבת מקרום דק המזכיר במראהו את רקמת העין. לאחר שהוא תופס בו בטעות משנה העץ את תנועתו על המים בחדות, ומכך מסיק מסקול שתזוזתו מושפעת מאור הירח, אחריו הוא עוקב. לפיכך, מחליט מסקול לנצל זאת כדי לנווט את עצמו הרחק מהאי ולכיוון היבשה הקרובה, המכונה ארץ מאטרפליי[י"ב].
מסקול מרשה לעצמו להירדם על צמרת העץ, ומתעורר כעבור מספר שעות לאחר זריחת החמה. החוף החדש עומד לנגד עיניו ומזכיר במראהו את האי ממנו הפליג זה עתה, אך כאשר הוא יורד ליבשה ומעמיק פנימה מבעד לצוקים שעל שפת הים, נתקל מבטו בעמק ירוק ופורה המלא בצמחים רבגוניים מכל סוג. המקום כולו מתואר בתור ”גינה של מכשף”, ולא חולף זמן בטרם הלה נקלע לצבר צפוף של עצי ענק, שיחי עבות וצמחים מטפסים, שביניהם מתעופפים זוחלים מכונפים כלשהם ונחילים אדירים של חרקים, בנוסף לרבבות נדלים, עקרבים ונחשים מסוגים שונים, המתאגדים סביב הנחל החוצה את האזור. הארץ החדשה מעוררת בו תחושה משונה כי דיגראנג, אחיה של ג'ויווינד אשר הגיע ממנה ושאותו ספג תחת פקודתה של טידומין, מתחיל לנוע בתוכו.
כאשר הוא דורך במי הנחל חולף בגופו זרם חשמלי עדין, והוא מבחין ביצור מפלצתי ומשונה שצורתו כשל סוס פוני המזכיר במראהו סרטן. ראייתו מתעמעמת לרגע, ולאחר מכן תפישתו החזותית את היצור משתנה, כאשר כל גופו הופך לשקוף ואיבריו הפנימיים נגלים לעיניו. היצור עוזב את המקום כעבור מספר דקות וראייתו שבה לאיתנה, אולם לאחר שהוא דורך בנחל בשנית חולפת בגופו אנרגיה אדירה המחוללת תהליך לא ברור של שינוי צורה, שבסופו הוא מניח את ידו על מצחו ומגלה שש עיניים חדשות, בדומה לאלו של דיגראנג, המעניקות לו יכולת ראייה חדה יותר המאפשרת לו לבחון עצמים לעומק ואף להבחין בין החלקיקים היסודיים המרכיבים אותם.
ככל שהוא מעמיק לתוך הארץ הופכת המערכת האקולוגית המקומית למוזרה במידה הולכת וגוברת, כך שצמחים ובעלי חיים מפסיקים להתקיים בצורתם הטהורה, ומתערבבים אחד עם השני לכדי מוטציות משונות הנושאות עליהן את תוויהן של שתי ממלכות החי. הדבר התמוה ביותר, עם זאת, מתרחש לנגד עיניו של מסקול כאשר אחד מאותם בני כלאיים מופיע באוויר יש מאין ומתחיל להסתובב לצידו בעליצות כאילו היה קיים מאז ומתמיד. במבט נוסף דרך עיניו המחודדות יותר מבחין מסקול בניצוצות הפורצים מתוך הנחל הסמוך ומתעופפים מעלה לעבר העננים, כאשר רובם מצליחים להימלט מבעד לרקיע, אך אחדים נתפסים בשכבות האדים וצונחים חזרה לקרקע. בעת פגיעתם באדמה מתרחש פיצוץ קל, מתוכו נולדים לחיים היצורים החדשים. התהליך כולו נתפש בעיניו של מסקול ”בדיוק כמו לידתה של מחשבה”, אך הוא נותר שואל את עצמו אודות זהותה של הישות אשר חשבה אותה, ותוהה האם מדובר בקריסטלמן.
בהמשך הדרך פוגש מסקול את האדם הראשון בו נתקל עד עתה במאטרפליי, אולם דמותו כה משונה וזרה בעיניו, עד כדי כך שהוא מוצא את עצמו זקוק לזמן-מה כדי לתפוש בשכלו את עצם קיומו. גזרתו הכחושה וגבוהת הקומה החובשת מעין טורבן לראשה אינה מזוהה כזכר או כנקבה, אלא כמין שלישי לחלוטין, ונחשבת לדעתו לצורת החיים המרוחקת ביותר במהותה ממנו אותה ראה במסעותיו עד כה. מבנה כתפיו וחזהו רחבים למדי אולם אינם בעלי שדיים נשיים, ועצמותיו הגדולות אינן מפגינות גבריות מאחר שצורתן השטוחה והזוויתית יוצרת תחושה כאילו סותתו מגבישים חדים. צבע עורו נחושתי ובוהק למראה, פניו חסרות זקיקי שפם או זקן, ולראשו שיער ארוך שעוצב כצמה הנופלת אחורה לגבו ומגיעה עד קרסוליו.
ספאדוויל, בו נתקלים מסקול וטידומין כשהוא מתהלך בין נדי הברק הקטלניים מבלי להיפגע מהבזקיהם החשמליים. הלה טוען להיותו נושא ”החוק החדש” ולמצחו שני איברים הנראים כקרומים אותם הוא מתאר בתור ”השער לעולם החדש”; הפילוסופיה שהוא מציג כרוכה בהימנעות מעונג ובאף בהימנעות מהתנזרות מעונג, הנתפשת בעיניו כגאווה הנחשבת לעונג בפני עצמו, ובמקום זאת דורש היצמדות וציות לחובה ולתפקיד.
הדמות, שקולה אינה גברי או נשי אלא מזכיר צליל מרוחק של קרן יער, מזדהה בשם ליהלפאי, האחרונה מבין גזע קדום של יצורים המכונים פאונים אשר קדמו לבני האדם, פרי יצירתו של קריסטלמן, אותו הוא מכנה בשמו הנוסף והפחות שכיח, פייסני. הוא מזהה במסקול קורטוב של מזל ומבקש לעקוב אחריו בתקווה שהדבר יסייע לו להתאחד סוף כל סוף עם בוראו, קריסטלמן. לדבריו, גברים מכילים בתוכם רק חצי מכוח החיים, בשעה שנשים מכילות את החצי השני, אולם עם פאונים הדבר שונה, משום שכל אינדיבידואל מביניהם מכיל את השלם המלא בתוכו, ולפיכך הם תמיד שואפים לחזור אל המקור, כלומר אל הישות שבראה אותם. הלה מרים מעט את הטורבן החבוש לראשו וחושף מעין בליטה למצחו אשר לטענתו מהווה איבר המסייע לו לספוג את כוח החיים של קריסטלמן דרך הנחלים הרבים החוצים את מאטרפליי, הנובעים, כך הוא משער, מארץ תת-קרקעית בשם ת'ריל, אחריה חיפש במהלך אלפי השנים האחרונות.
מסעם נקטע כעבור זמן קצר בעקבות ויכוח המתעורר ביניהם בדבר טבעם של הנחלים. ליהלפאי טוען כי הם פולטים את כוח החיים של קריסטלמן ומפרים את הארץ, לפיכך עמק מאטרפליי הוא כה עשיר בצמחייה שופעת כפי שראו זה מכבר. מסקול, עם זאת, מקשה על דבריו, לאחר שהוא מבחין כי ככל שהם מתקדמים הארץ הופכת לעקרה עד בלי די, ואינו מבין כיצד הדבר אפשרי אם הם אכן מתקרבים למקור. הפאון מסביר כי ניצוצות החיים הנפלטים בראשית הזרם הם עוצמתיים ופוטנטיים יותר, לכן החומר בו הם פוגעים מתקשה לספוג אותם, ואילו רק במורד הזרם, שם נמצאים ניצוצות חלשים מהם, ניתן לחזות בהתהוות צורות חיים חדשות, אשר הופכות לפרימיטיביות ונחותות ככל שמתקרבים לים השקוע, אליו מי הנהרות נשפכים. קריסטלמן, בראייתו של ליהלפאי, מגשים את עצמו בצורת פנים ענקיות המכוסות בעיניים מכל צדדיהן, המביטות באופן תמידי לעבר הריק, כך שהלה שואב את השראתו מתוך הכלום, ומחשבותיו תמיד זורמות מתוך השכבה החיצונית של פניו אחורה, כלומר אל תוכן, כך שהעולם בו הם חיים למעשה מתקיים בתוכו.
ת'ריל (פרק י"ז: קורפאנג)
השניים מגיעים לרגליו של צוק רחב וגבוה, ובתום מנוחה קצרה פונה מסקול לטפס עליו. ליהלפאי מזהיר אותו שביקר בפסגה פעמים רבות וכי היא אינה טומנת בחובה דבר, אך ממאן להעלות הצעות נוספות ובוחר להסתמך על מזלו של חברו. עם התקרבותו לראש הצוק מאבד מסקול את אחיזתו לאחר שאחת האבנים בה הוא תופס נתלשת מידו ונופלת מטה יחד עם מפולת של סלעים כבדים. ליהלפאי הנדהם מביט מעלה וצועק כי ההתמוטטות הובילה לחשיפתו של פתח חדש בו לא נתקל לאורך כל שנותיו הארוכות באזור.
ברדתו מטה הם פונים להיכנס מבעד לפתח לתוך מסדרון סלעי וצר המתרחב בהדרגתיות עם התקדמותם, ומסתיים בעולם תת-קרקעי רחב ממדים המואר באור רפאים שמקורו אינו נראה. הם אינם נתקלים בצמחים, בעלי חיים או דבר-מה חי מכל סוג, למעט עצים משונים הנטועים באדמה האפלה שענפיהם העליונים בנויים כמעין שורשים אוויריים ונטולי עלים הסופגים את תזונתם דרך האטמוספירה החנוקה. כוחותיו של ליהלפאי דועכים ככל שהם מעמיקים פנימה אך הוא מתעקש להמשיך להתקדם, ולבסוף קורס בין ידיו של מסקול כשהוא נושם את נשימותיו האחרונות, ומת.
באותו הרגע נשמעת אנחה עמוקה מאחורי גבו של מסקול, ”עוד פאון מת..”, וכאשר הלה מסתובב הוא נתקל בגבר נמוך ושרירי בגיל העמידה, נטול כל איברים יוצאי דופן על מצחו או על שאר חלקי גופו, הלובש גלימה שחורה וחסרת שרוולים, ונושא מטה ארוך בידו. הוא מזדהה בתור קורפאנג וחוקר את מסקול לפשר מעשיו בארצו, אותה הוא מכנה בשם ת'ריל, אך הלה משיב בזלת יד כי הגיע עד הלום כדי לשאול שאלות, ולא כדי לענות עליהן.
מסקול מבקש להתפנות לקבורת גופתו של ליהלפאי, אולם קורפאנג מסב את תשומת לבו לכך שהיא כבר דעכה ונעלמה לחלוטין מן העין. גופו ונשמתו, מסביר הלה, היו שייכים לעולם החיצון, בו מושל קריסטלמן, ואילו העולם התת-קרקעי אליו הגיע נשלט בידי ישות אחרת הקרויה ת'ייר. כאשר שואל מסקול מדוע שניהם, אם כך, נותרו בחיים, משיב קורפאנג כי הם שייכים לכל שלושת העולמות, האחד של קריסטלמן, השני של אמפיוז, והשלישי של ת'ייר. פרשנותו לכך, מבחין מסקול, שקולה לפרשנותו של ארת'ריד אודות תורת המוזיקה, מאחר שהוא פונה לתאוריית שלושת הממדים כדי לבאר את דבריו: עולמו של קריסטלמן הוא קו האורך אשר מייצג את הקיום, או במילים אחרות, את הטבע הממשי, אשר נברא מתוך הכלום. העולם השני של אמפיוז הוא קו הרוחב המייצג יחס, או במובן ציורי יותר, אהבה, שהאנשים החשים אותה מפרשים בעזרתה את עולם הקיום, ובלעדיה היו מרוכזים בעצמם בלבד ונטולי יכולת לשתף פעולה איש עם רעהו. העולם השלישי הוא קו העומק המייצג רגש, בלעדיו קווי האורך והרוחב או הקיום והאהבה היו נותרים שטוחים, ולכן הוא מאפשר לבני האדם להתקרב או להעמיק לכיוונו של בוראם. מסקול, עם זאת, נותר מבולבל ומלא ספקות, אינו בטוח האם שלושת העולמות מקבילים לשילוש הקדוש שבדת הנוצרית אותה הכיר מקרוב, או שלושה שמות שונים לאותו האל, המזוהה ככל הנראה עם קריסטלמן.
הים השקוע, אוקיינוס עצום ורחב ממדים המורכב מרבבות זרמים מפותלים הפונים לכיוונים המנוגדים זה לזה. מימיו פולטים סילוני קילוח גבוהים וגלים רחבים אשר תופסים תאוצה ולפתע שוקעים מטה באחת, ומכאן שמו. צפיפות המים משתנה מאזור אחד למשנהו ברמה קיצונית, כך שבמקום אחד כלל לא תתאפשר תנועה ובמקום אחר תיתכן סכנת נפילה למצולות.
קורפאנג מציע להראות לו דבר יוצא דופן אשר לטענתו יסיר את כל הספקות מליבו, ומוביל אותו בדממה עמוק יותר לתוך עולמו החשוך והתת-קרקעי. תחילה הוא מציע לו להסיר את התחבושת שסביב מצחו, והלה מבחין כי העיניים הנוספות שרכש במאטרפליי נעלמו, ולראשונה מאז הגיע לטורמנס, שב מצחו להיות חלק ורגיל. כל האיברים הללו, מסביר קורפאנג, השתייכו לעולמו של קריסטלמן, ונעלמו עם בואו לת'ריל, ממש כמו גופתו של ליהלפאי. עם הגעתם לאחד העצים המשונים שראו קודם תולש קורפאנג כמה משורשיו ומציע לו לאכול אותם.
לבסוף הם מוצאים את עצמם על פני מישור סלעי שבסופו ניצבים שלושה פסלי ענק אשר סותתו בגסות ונועדו לייצג שלוש ישויות בדמותם של גברים עירומים. קורפאנג אינו משיב לשאלותיו של מסקול אודותיהם אלא כורע על ברכיו ופותח בתפילה, כאשר לפתע אחד הפסלים הופך לאדם חי הפולט מתוכו זוהר אדמדם ובוהק, וכעבור זמן-מה מתעורר לחיים גם הפסל השני. נוכחותם מעוררת במסקול תחושת עינוי בלתי נסבלת המעלה בו רצון בלתי מוסבר לשרת, ועם היעלמותם הוא שומע קול מסתורי הלוחש באוזניו, ”מסקול, אתה הולך למות. נותרו לך רק שעות ספורות לחיות. אל תבזבז את זמנך. לא גילית יותר מתיעוב ושנאה כלפי החיים האלו, אבל האם באמת העלת בדעתך כי לעולם האדיר הזה אין כל משמעות, וכי החיים בו הם בדיחה ותו לא? עליך להביע חרטה עבור הקורבנות שרצחת, לא לרצוח עוד נוספים, ולהראות את כבודך עבור..”, אולם דבריו דועכים בפתאומיות ואינם נשמעים עוד.
עם היעלמות התגשמויות הדמויות ודעיכת הקול אשר נשמע רק באוזניו של מסקול, מחכים השניים בחוסר מעש עד שהם שומעים בשנית את פעימות התופים, הנובעות הפעם מתוך הפסלים עצמם. מסקול מסביר כי זו היא מנגינתו של סורטור ומושך את קורפאנג אחריו, עד שהם מגיעים לאזור הסלעי שתחת רגלי הדמויות, המואר בקרינה משונה אותה הוא מזהה בתור אש-מוספל. תחת האור החדש מתגלים פניהם האמיתיים של הפסלים, הנושאים את ארשת פניו המעוותת של קריסטלמן, המופיעה על פרצופו של כל אדם שמת בטורמנס. קורפאנג מביט בהם בזעזוע כאשר בה בעת שוקעת בו ההבנה כי סגד במשך כל חייו לאלי שקר. מסקול מנחם אותו באומרו כי ערמומיותו הנצחית של קריסטלמן מעוורת את עיניהם של כל בני האדם, וכי עליהם לשאוף להגיע לעולמו של סורטור, או בשמו האחר, מוספל, היות שהעולם בו הם נמצאים כעת הוא אינו יותר מהעתק מעוות שלו.
קורפאנג גומר אומר בדעתו להצטרף למסעו של מסקול ומזנק קדימה באחת, אף יותר מהר מחברו, כדי להובילם החוצה, חזרה לאור השמש של העולם החיצון. שיפוע הדרך ממשיך לגבוה והם נאלצים להידחק לתוך תעלה צרה לפני שהם פורצים מתוך צלע של גבעה סלעית לאזור הררי ולא מוכר, בשעת אור בהירה של אחר-הצהריים, כאשר שניהם, אך בייחוד קורפאנג, מחכים עד שעיניהם יסתגלו לקרני השמש.
ליצ'סטורם (פרקים י"ח–י"ט: האנטי, סולנבוד)
בלית ברירה ולמורת רוחו של קורפאנג חסר הסבלנות מתיישב מסקול במקומו לנגד נוף רכסי ההרים המרוחקים של ליצ'סטורם, בציפייה לסימן שידריך אותם כיצד להתגבר על תוואי השטח הקשים שלפניהם. כאשר הוא מבחין שצבע הפסגות משתנה מאדום לירוק מייחס קורפאנג את הדבר לרוח הייחודית של אותה הארץ, הידועה ביכולתה לעורר את הרגש המיני. הסלעים המשונים, שבמקומות מסוימים נראים כי הם סותרים את חוקי הכבידה, מצליחים להישאר במקומם הודות לכוח התשוקה, לדבריו, מעין ”אהבה בין אבן לאבן”.
מסקול מטפס על תל סלעי הנמצא בקרבת מקום בכדי להשקיף ביתר שאת על התופעה המתוארת, כאשר מבטו נתקל לפתע בעצם מרוחק המרחף לרקע שמי הצהריים ומזכיר במראהו ספינה אווירית השועטת לכיוונם. עם התקרבותה אליהם מבחין מסקול באדם היושב על סיפונה ובגוויית בעל חיים הקשורה לרגליו. הוא צועק לעברו ומנופף בידיו בפראות, והספינה משנה את מסלולה באחת ונוחתת לצידם.
עם רדתו מהסיפון מתגלה הזר כאדם צעיר בעל קומה בינונית, חזה רחב, ופנים גסות הנושאות על מצחן מעין איבר מעוות הנדמה כגוש בשר קטוע. הוא מזדהה בשם האנטי, תושב סרקלאש, אחד מהריה של ליצ'סטורם, וקולו הרועש והצרחני נשמע כנשיפת אוויר חזקה ביותר דרך פתח צר מאוד. הוא מציע לקחת אותם עמו והשלושה עולים לספינתו, אשר לדבריו, מצליחה לרחף באוויר בעזרת אבנים זכריות. חוקי הכבידה, כמו כל החוקים באשר הם, לטענתו, הם בעלי טבע נשי, כאשר כל זכר אמיתי הוא למעשה פורע חוק. ליבתו של כוכב הלכת טורמנס פולטת בקביעות חלקיקים נשיים, כך שמרבית העצמים הנמצאים על פני שטחו, בעלי הטבע הזכרי, נמשכים אליהם מעצם טבעם, וכך מתקיימת הכבידה. האבנים הזכריות סופגות את כל החלקיקים הנשיים וכך מגנות על הספינה, אשר אינה נמשכת יותר לעבר מרכז הכוכב.
מאטרפליי, ארץ הנדמית כעמק טרופי גדול וירוק, עשיר בצמחייה עד בלי די, המתוארת בתור ”גינה של מכשף”; ממלכות החי השונות, ביניהן בעלי חיים, צמחים ופטריות כאחד, מתערבבים אחת בשנייה לכדי צורות חיים אקזוטיות ולא מוכרות עד כה. החיים עצמם, הנוצרים בעמק יש מאין, נובעים למעשה מהנחלים הרבים החוצים את חבל הארץ, מהם פורצים ניצוצות הבריאה של קריסטלמן, אשר פוגעים בחומר הסמוך אליהם ומפרים אותו.
כאשר חוקר אותו מסקול ביתר שאת לפשר נוכחותם הבולטת של נושאי האהבה והמין בליצ'סטורם, מסביר האנטי כי כל תושבי הארץ הם גברים טהורים או נשים טהורות, אך לא משהו בין השניים בדומה לשאר אנשי העולם, אשר, לדבריו, חולקים את תכונותיהם של שני המינים. התשוקה השולטת בהם היא כה דומיננטית עד שהגברים נמשכים לנשים רק מתוך כאב ולא מתוך עונג. הוא מסיים את דבריו בנימה ערמומית ומבטיח להכירו לאישה בשם סולנבוד בתום מסעם.
עם עלייתם לספינה מאבדים מסקול וקורפאנג את שיווי משקלם ונאלצים להיאחז בחוזקה בשלדה פן ייפלו, מחמת היעדר הכבידה הנגרמת בשל האבנים הזכריות. הם ממריאים באחת ופותחים בנסיקה מהירה מעבר להרים הגבוהים המובילה אותם לתוך מעטה העננים, ממנו הם פורצים רק כעבור מספר שעות, עם רדת הלילה, למדף סלע צוקי אותו מזהה האנטי כביתו, סרקלאש, הפסגה השנייה בגובהה בכל ליצ'סטורם. הוא מנחית את ספינתו על הפלטפורמה והשלושה נכנסים למערה הנמצאת על צלע ההר המשמשת כמקום מגוריו.
האנטי מזמין את השניים להיכנס פנימה ומתיישב לצידם של כמה נאדי עור מלאים במשקה חריף ורצועות תלויות של בשר מיובש, אותן הוא מתחיל לזלול ברעבתנות. בתום סעודתם הם פונים לשתות לשכרה, והאנטי פונה לספר להם ביתר שאת אודות טבען הקטלני של נשות ליצ'סטורם, וכן את המעט הידוע לו על אש-מוספל, אחריה חיפש אדם בשם לוד, אשר הגיע לפתח ביתו מספר שנים קודם לכן ומאז לא נראו עקבותיו.
מתוך שכרותו נתקף קורפאנג באגרסיביות ומזנק על רגליו, בטרם הוא שופך את שאר נאדי האלכוהול על הרצפה ושובר את כל החניתות של האנטי. הלה קופץ לעברו והשניים נופלים ארצה במריבה. מסקול אינו מנסה להפרידם, אלא מרים את שני האבנים הזכריות שהאנטי הניח בפתח המערה, ומשליך אותן מטה לעבר התהום. האנטי המזועזע מביט מטה אך משלים במהרה עם כך שגורלו חרב עליו ומכין את עצמו לבאות. תשוקותיהם של כל השלושה מתחילות להתעורר, דבר שמסקול מרגיש כאימה משתקת ובלתי מוסברת האוחזת בו כמו יד בלתי נראית. הוא וקורפאנג יוצאים בעקבותיו של האנטי, השועט לעבר מקום משכנה של סולנבוד, אותה הוא מתאר באוזניהם לא כאישה של ממש, אלא כמסה של מין טהור. רק תשוקתם של כל הבאים אליה, לדבריו, עשויה להעניק לה צורה אנושית, אך רק לזמן קצר.
כעבור זמן-מה הם מגיעים למדף סלע נוסף, עשיר בצמחייה, שבמרכזו עומד עץ גדול המניב פירות אדומים, ולרגליו יושבת דמותה המשונה של סולנבוד. עורה כה רך שהוא נדמה כנמס, ותווי פניה הגולמיים והלא-מפותחים שאינם מזכירים כלל ארשת אנושית. האנטי כורע לצידה ומנשק את שפתיה, כאשר לפתע משתנה צורתה של פניה והופכת לאנושית. חיוכה, עם זאת, דועך במהרה והופך לזועף, בטרם היא דוחפת אותו ממנה. הוא מתקרב אליה שוב ומנשק אותה בשנית, אך כאשר שפתיהם נפגשות הוא עף אחורה במעין הבזק חשמלי המטיח אותו ארצה וחוצה את ראשו לשניים.
מסקול מביט בגופתו של האנטי בתדהמה, אך משאינו מצליח לעצור את עצמו מתקרב אף הוא לסולנבוד ונושק לשפתיה. תחושת הלם קפואה מפלחת את גופו באחת והוא מאבד את הכרתו, אולם מתעורר כעבור מספר שניות כשגופו נח בין ידיה של סולנבוד, המביטה בו בחמלה. צורתה הגולמית קיבלה צורה אנושית ופניה עטו את הארשת האנושית שנראתה קודם לכן כאשר האנטי נישק אותה. היא מודה לו על כך שהעניק לה את מתנת החיים ומביטה בצער לכיוון גופתו של האנטי, אותו הרגה ללא כוונה.
הוא מתנתק מאחיזתה באחת ופונה להמשיך במסעו יחד עם קורפאנג, אולם סולנבוד מתעקשת להצטרף אליהם. היא אינה מבינה לפשר חיפושם אחר להבת-מוספל, ומסקול מסביר כי מדובר באור הנובע מעולם אחר שבכדי לראותו עליה לשכוח תחילה מזהותה, מאחר שמושגי הנשיות והאהבה מוגבלים לחיים הללו, בעוד שעולמו של מוספל נמצא מעליהם. היא מציעה להוביל אותם לאדאג', הפסגה הגבוהה ביותר בליצ'סטורם, אודותיה סיפר להם האנטי, באומרו כי לוד יצא בעקבותיה בחיפוש אחר הלהבה.
עם העפלתם לפסגה הם משקיפים מטה לארץ ירוקה ושמשית המכונה בארי, הנדמית כגבעה גדולה ורחבת אופקים. קורפאנג מאבד את סבלנותו ועוזב את שניהם, נחוש למצוא את מוספל כמה שיותר מהר, אך סולנבוד מפטירה את עזיבתו באומרה כי שערי גן עדן לעולם לא יתגלו בפניו. קרינתו של מוספל המאירה את הרקיע מעליהם מעוררת במסקול תחושה בלתי נסבלת כי גופו הפיזי הוא למעשה בית סוהר, ומעוררת בו את הרצון להפוך לאחד עם העולם כולו. סולנבוד, מנגד, אינה מצליחה לשאת בעוצמתה של הקרינה ושבה אחורה על צעדיה, אך קורסת ארצה ומתה. מסקול, אשר הספיק להתאהב בה לאורך השעות האחרונות בהן צעדו יחדיו, מביט בזעם בפניה, המקבלות על עצמן את ארשתו המעוותת של קריסטלמן, ופורץ בבכי. הוא שוטף את גופתה באגם קרוב וקובר אותה בחלקת אדמה סמוכה אליו.
הפסלים של ת'ריל, אותם מזהה קורפאנג בתור שלושת האלים פייסני, אמפיוז ות'ראל, על אף שבעיניו של מסקול הדבר דומה יותר לשילוש הקדוש, ושלושת השמות מייצגים למעשה את אותו בורא, דהיינו קריסטלמן.
בארי (פרקים כ'–כ"א: בארי, מוספל)
מסקול יוצא לדרך עם עלות השחר ומגיע למעיין חם המשקיף על גבעותיה המיוערות של בארי, שם הוא נתקל בדמותו האימתנית של קראג, יושבת לצד הגדה. כאשר הוא פונה אליו בתדהמה ושואל לפשר היעלמותו משיב הלה כי, ”מה שחשוב הוא שכעת אני כאן”, ומוסיף כי נייטספור נמצא אף הוא במרחק קצר מהם. מבלי להתנצל עבור נטישתו מסביר קראג כי מסקול אכן התגלה לבסוף כחזק דיו על מנת לעבור את המסע בכוחות עצמו, על אף שהוא עתיד למות בהמשך אותו הבוקר.
קראג מפציר בו להתקדם בתואנה כי זמנם קצוב, ומסרב לספק את סקרנותו אודות טבעם של סורטור ומוספל. כאשר מעמת אותו מסקול עם העובדה כי שמו מזוהה בעיני מרבית יושביו של טורמנס כשייך לשטן, משיב הלה כי, ”כל עוד הם ימשיכו לסגוד לעונג, קראג תמיד יישאר השטן. תאמין לחושיך, השטן האמיתי הוא קריסטלמן”; לאחר שהוא חוקר לפשר הרפתקאותיהם לאחר שנטשו אותו, ושואל לגורלה של ספינת הטורפדו בה המריאו לטורמנס, מקביל אותו קראג לאדם הנידון למוות, ”אתה נמצא ברמה המנטלית של אדם הרואה לנגד עיניו ארמון חדש לגמרי, ושואל מה עלה בגורל הגרדום”; הוא מוסיף, עם זאת, כי לא התבטל במהלך ארבעת הימים בהם עסק מסקול בשיחה, ברצח, ואף בפרשיית אהבה רומנטית עם אישה שהכיר במשך שעות ספורות בלבד. מסקול מחוויר בתגובה ומוקיע אותו בזעם על חוסר הרגש שלו, אך הלה רק צוחק בלעג, ”תראו את הילד המגן על הצעצועים שלו!”; מסקול טוען כי סיים עם החיים הללו, ושמעתה והלאה יהיה אדון לעצמו, אולם קראג מזהיר אותו כי עצם המחשבה שהצליח להסיר את כל האשליות מעל עיניו עשויה להיות האשליה הגדולה ביותר.
במורד הדרך הם נתקלים באדם צעיר ויפה-תואר הנשען על אחד מעצי החורשה ומביט בהם בציפייה. הוא תופס את ידיו של מסקול בחמימות ומברך אותו לשלום, אך בה בעת שולח מבט מלא בשנאה תהומית לעברו של קראג, ונדמה כי השניים מכירים איש את רעהו זה מכבר. הוא אינו מסביר מהיכן למד את שמו, אלא רק מזדהה בשם גאנגנט, ומצהיר כי הוא יודע את מרבית הדברים.
השלושה ממשיכים במורד גבעותיה של בארי לעבר קו האוקיינוס הממלא את האופק. בה בעת מנסה מסקול להימנע מריביהם העוינים והבלתי פוסקים של השניים, באומרו כי הוא אדם חופשי. ”כדי להיות אדם חופשי אתה צריך יקום משלך”, צוחק קראג, בשעה שגאנגנט טוען, ”החופש מכאב ומכיעור הוא מותרות לה כל אדם זכאי”; הלה תופס בידו לאורך צעידתם ומספר לו כי במקום קראג היה מביא אותו ראשית לבארי, בתור תחנתו הראשונה על טורמנס, ולא למדבר הארגמן, משום שעדיף לצפות בחשכה דרך האור מאשר בזוהר דרך הצללים. קראג משיב, מנגד, כי טורמנס הוא עולם מכוער, והדבר הטוב ביותר הוא לראות אותו כפי שהוא. הכיעור, אם הוא אכן קיים, טוען גאנגט, הוא מעשה ידיו של השטן ולא של קריסטלמן, שמחשבותיו בראו את סביבתם, משום שכולו מלא ביופי ועונג.
מדרונותיה התלולים של בארי באים לסופם כעבור מספר שעות באגם קטן, לא רחוק מקו החוף, עליו צפים איים קטנים מלאי חול. קראג קופץ לתוך המים ומזיז במאמץ רב את אחד מהם לעברם כך שיוכלו להפליג עליו לתוך הים. הוא מנבא כי מסקול עתיד למות תוך זמן קצר, ולקול הכחשותיו של גאגנט אף טוען כי הלה יהיה זה שירצח אותו, ”אבל מה זה משנה? הנקודה היא שאתה הולך לעזוב את העולם המיותר הזה”; מסעם מתחיל לאחר שהאי נקלע למסלולו של זרם המים, הדוחף אותו לעבר הים.
ספינתו של האנטי, המשיגה את מעופה באמצעות התנגדות לכבידה של כוכב הלכת טורמנס הודות לשתי אבנים זכריות המונחות על סיפונה, אשר סופגות את החלקיקים הנשיים הנפלטים מליבת הארץ, המושכים את כל החומר אליהם, ובכך מגנות על הספינה מהתרסקות ומעניקות להגאי את יכולת הניווט.
עם זריחתה של אלפיין מפליגים השלושה תחת אורו הכחול לעבר האופק, כאשר קראג חוטף לפתע את כובעו של גאנגנט ומשליכו למים, בכדי להראות למסקול את פניו האמיתיות, באומרו, ”גאנגנט הוא מלך המשוררים, אך מה קורה כאשר משוררים מנסים ליזום פעילות מעשית?”; גאנגנט משיב כי ישנן שתי צורות של פעילויות כאלו, יצירה והרס, אולם קראג סותר במהרה את דבריו בטענה כי ישנה צורה נוספת, ”לא, קיים גם סוג שלישי. אדם יכול לגנוב, מבלי לדעת שהוא גונב. הוא יכול לקחת את הארנק ולהשאיר את הכסף. אני מבקר את גאנגנט היום, מסקול, אך בעברו הוא ביקר אותי, בארץ ביתי, היכן שזו תהיה, גאנגנט הוא לא יותר מגנב מצוי”.
מסקול מואס בדבריו של קראג, אשר רק צוחק עליו בלעג ומתהפך על גבו לפני שהוא נרדם. הלה פונה לשוחח עם גאנגנט, המצביע על התעצמות זריחתה של אלפיין, המעוררת במסקול סערת רגשות בלתי מוסברת, עד שלבסוף הוא מכריז, ”אני כלום, ולכן כלום לא יכול לפגוע בי. איבדתי את הרצון שלי, ואני מרגיש כאילו גידול נוראי הוסר ממני, כך שכעת אני נקי וחופשי”; באותו הרגע מתעורר קראג משנתו ומתקרב אליו מאחורי גבו באומרו, ”אינך מבין, מסקול, שזמנך למות הגיע?”, ומניח את ידו על כתפו. מסקול מתמוטט ארצה באחת ונתקף בחיזיון בו האי הצף עליו הם יושבים הופך לענן המרחף באטמוספירה, כאשר התהום תחתיו נדמית כעולם מלא באש ולהבות, הנתפשים בעיני רוחו כבערת מוספל. גופו מתחיל לרחף מעלה, ובמחצית הדרך הוא מבחין בדמותו של קראג, המטיח פטיש ענקי כנגד כתם אדום כלשהו, דבר היוצר את המנגינה המוכרת של פעימות התופים. כאשר הוא שואל אותו לפשר מעשיו משיב הלה, ”אני מכה בליבך, מסקול”; הוא ממשיך להמריא והלה נעלם מבין עיניו, אך בהמשך הוא מבחין בדמותו של גאנגנט, אשר הפכה לזו של קריסטלמן, וכעת התפתלה באוויר בצרחות אימים, בניסיון לחמוק מלהבות המוספל שהקיפו אותה והצליפו בה מכל עבר.
עם דעיכת החיזיון מתעורר מסקול ומגלה כי גאנגנט נעלם, על אף שקראג עדיין עמד לצדו. ”כיצד האוקיינוס הזה נקרא?”, הוא שואל, וקראג משיב כי שמו הוא, ”האוקיינוס של סורטור”; כאשר הוא חוקר אודות מקום הימצאותו של נייטספור משיב קראג בפשטות, ”אתה הוא נייטרספור”, אולם נותר שותק כאשר הלה שואל על זהותו שלו. מיד לאחר מכן עוצם מסקול את עיניו ומת, אולם נייטספור מתגשם לצידו ומביט בגופתו בתהייה מדוע הדבר היה נחוץ. ”תשאל את קריסטלמן, העולם שלו איננו בדיחה. אחיזתו בו חזקה, אך שלי חזקה יותר.. מסקול היה שייך לו, אך נייטספור שייך לי”, מסביר קראג.
הערפל מסביבם מתעבה במהירות ואורן של שתי השמשות נעלם מן העין עד שהם נאלצים להפליג בחושך מוחלט. קראג מזהיר אותו כי הם עדיין נמצאים בעולמו של קריסטלמן, אך אינם שייכים לו עוד, וכי הם מתקרבים במהירות למוספל. צלילי מנגינת התופים, הנשמעת שוב ומתחזקת עם התקדמותם, נובעת מתוך מוספל, לדבריו, על אף שמקצבה נוצר כתוצאה מחדירתה לאטמוספירת עולמו של קריסטלמן. האפלה מסביבם מתגבשת לצורתו של קיר שחור וכהה המקיף אותם מכל עבר, למעט נקודת אור בוהקת הנמצאת מקדמתם, אליה הם מתקרבים. כל סביבתם, מסביר קראג, היא מוספל, למעט האור, שהוא למעשה השער פנימה, דרכו צריך נייטספור לעבור.
נייטספור מביע את חששותיו מפני לידתו מחדש ומפני עוצמתו של קריסטלמן, אך קראג מפטיר אותם בתואנה שהוא עדיין מבולבל מאשליותיו של אותו עולם, וכי שניהם הם למעשה היחידים שהצליחו להיחלץ מבין ידיו, לכן עליו להיכנס למוספל ולשוב חזרה, כך שלאחר שילמד את האמת יוכלו לפתוח במאבק נגדו יחדיו.
לאחר שהוא עובר מבעד לנקודת האור המסנוורת נכנס נייטספור למוספל, עולם שחור וריקני, כאשר מכל עבר ישנה רק אפלה מוחלטת. כעבור מספר צעדים נתקלות רגליו במדרגות אבן, והוא מביט לפתע בגרם מדרגות ארוך, הנתפש בעיניו כסולם לגן עדן, בדומה למגדל עליו טיפס בעבר בתור מסקול, על אף שאינו מצליח להיזכר בכך מאחר שהדבר התרחש בחייו הקודמים. כל צעד במעלה המדרגות קשה יותר מקודמו, אך לבסוף הוא מגיע לחלון עשוי חומר דמוי זכוכית, דרכו אינו יכול לראות דבר, אולם לפתע חולף באוויר צליל מצמרר המזכיר צחוק רם ופראי. כעבור עשרים מדרגות נוספות הוא מגיע לחלון שני, בו שוב הוא אינו רואה דבר, אך שומע אך חש ושומע מקצב הרוטט באוויר בעל פעימות כפולות, סוג אחד בעל משקל של מארש והשני בעל משקל של ואלס.
התגשמות דמותו האמיתית של בורא העולם קריסטלמן כפי שהדבר נראה לעיניו של מסקול משני החלונות האחרונים של המגדל של מוספל. בצד שמאל ניתן לראות את עולמו הזוהר של מוספל, הפולט את אורו לחלל, אשר נספג בגופו של קריסטלמן ומעורר בו עונג בל יתואר. גופו הגבישי פועל כמנסרה המפצלת את האור לשתי קרניים חדשות. האחת מורכבת מתאי אנרגיה אשר הצליחו לחמוק מספיגה בגופו אך בכל זאת נופצו למיליוני חלקיקים, המנסים לשוב חזרה אל מקורם ועולם ביתם, מוספל, ללא הצלחה, והשנייה מורכבת מאלו שלא הצליחו להימלט מאותו גורל, וצורתם הושחתה לדבר המכונה "אינדיבידואלים", מעין מערבולות רפאים לבנות, הבולעות את תאי האנרגיה, ובכך יוצרות עבורם בית סוהר בדמות גוף, ובמילים אחרות, כך הופכים השניים לצורות החיים המוכרות כיום, קרי צמחים, בעלי חיים, בני אדם, וכיוצא בזאת.
העלייה הופכת לכה קשה עד שהוא כמעט נמחץ תחת משקלו העצמי, אך לבסוף הוא מגיע לחלון השלישי, דרכו הוא רואה לראשונה שכבה אטמוספירית זורחת התלויה על רקיע העולם, המורכבת משני סוגים של יצורים חיים, הראשונים הם מעין תאים ירוקים קטנים השונים זה מזה בגודלם, המנסים לנווט את דרכם לעברו, במוספל, אולם הסוג השני, מעין מערבולות רפאים לבנות המקיפות את התאים ומרחפות מסביבם, מונעות מהתאים להתקדם כרצונם ובמקום זאת לוקחות אותם איתן.
בדרכו מעלה נתקף נייטספור בתחושה כואבת של יד בלתי נראית האוחזת בליבו ומסובבת אותו בחוזקה, אך הוא ממשיך הלאה מבלי לעצור, ומבעד לחלון הרביעי הוא צופה באותה שכבה אטמוספירת, אלא שהפעם נפרס עליה כל היקום, המורכב בעיקרו מסלעים, מינרלים, בעלי חיים ובני האדם, והתאים הירוקים שראה קודם נמצאים בכל אחד מהם, כאשר אלו מביניהם הנתפשים כצורות החיים הפשוטות יותר, כדוגמת אבנים, מכילות תאים קטנים למדי, ובעלי החיים, מנגד, תאים גדולים מהם, ולבסוף בני האדם המכילים את התאים הגדולים ביותר, שגודלם אף משתנה בין אדם אחד למשנהו. צורות החיים, עם זאת, בין אם הם צמחים או בני אדם, נתפשו הפעם כצורתם האמיתית של מערבולות הרפאים שראה נייטספור בחלון הקודם, ונמצאו במצב של הנאה מרבית, בעוד שהתאים הירוקים אשר נלכדו בתוכם נאלצו להתקיים תחת סבל בל יתואר.
מבעד לחלון החמישי צופה נייטספור בפער הנמצא בין מקומו הנוכחי, מוספל, לבין השכבה שראה קודם, המתמלאת בצל רחב אופקים חסר צורה מדויקת הנתפש במחשבתו כהתגשמותו של קריסטלמן. זרם אור עוצמתי הפורץ דרך מוספל עובר מבעד לצל, המפצל אותו כמנסרת לשני זרמים נפרדים, האחד מורכב מהתאים הירוקים המנסים לברוח ממנו חזרה למוספל ללא הצלחה, והשני מהרוחות הלבנות העוטפות אותם ומשיבות להם התנגדות. גם כאשר מצליחים התאים לעיתים לחזור מעט חזרה למוספל, מקבלות הרוחות את תנועותיהם ומייחסות אותן לעצמן בגאווה ובעונג, אך שבות במהרה חזרה למעופן השרירותי בחלל.
העלייה לחלון השישי והאחרון הופכת לבלתי נסבלת, כאשר בכל צעד נוסף נאלץ נייטספור להיאבק על חייו, אך לבסוף הוא מגיע לחדר קטן עשוי-אבן שבתקרתו ישנה דלת סתרים המובילה לגג, ובאחד מקירותיו נמצא החלון השישי, דרכו הוא צופה בהתגשמות דמותו המלאה והאמיתית של קריסטלמן, המתקרבת אליו ביתר שאת כמעין ערפילית אדירת ממדים, דרכה חולף זרם אורו הנצחי של מוספל, המסב לו עונג בל יתואר. החלקיקים הקטנים מצליחים להיחלץ ללא פגע מגופו ולצאת מצידו השני, על אף שהם נשברו למיליוני רסיסים, בעוד שהגדולים מביניהם נספגים בגופו המשחית את צורתם לכדי רוחות לבנות המגשימות את הרצון החי. נייטספור מבין, לבסוף, כי קריסטלמן ניזון על אורו של מוספל, ונרעד כאשר הוא חושב כיצד כל עולם הרצון נידון לחיות בייסורים נצחיים רק כדי שישות אחת תוכל להרגיש עונג.
נייטספור מטפס מעלה אל הגג, ובעת מעברו בדלת הסתרים חש כמו אדם היוצא מתוך המים אל האוויר הצח. האופק מכל צדדיו מלא באפלה שחורה ועמוקה, ולרגע בודד, אינו בטוח אם הוא מדמיין, מקבל נייטספור את הרושם כי היא מחייכת לעברו. מכך הוא מבין כי כל מה שנותר מעולמו של מוספל היה המגדל עליו ישב, וכל השאר הפך זה מכבר לעולמו השקרי והמעוות של קריסטלמן, שהוא, הלכה למעשה, השטן אשר מעמיד פנים שהוא אלוהים. לאחר שהוא מסיים לעכל את האמת מתכונן נייטספור לרדת חזרה למטה, אך שומע לפתע יבבה נוראית הממלאת את כל העולם בקול תרועה, ומבין כי היה זה קולו של קריסטלמן.
עם רדתו מטה הוא מוצא את קראג, המחכה לו על האי הצף, אולם הלה מתקרב אליו בייאוש ואומר בפשטות כי מאבקם נגד קריסטלמן הוא חסר תוחלת. ”אני חזק ועוצמתי יותר ממנו. עולמו הוא אינו יותר מצל על פניו של מוספל, אך שום דבר לא ישתנה ללא המכות הקשות ביותר”, משיב קראג ומזדהה בפניו בשמו האמיתי, סורטור, המוכר יותר על כדור הארץ כמהותה הטהורה של תחושת הכאב. הם עולים לאי בדממה ויוצאים לדרכם, שטים באיטיות לעבר האפלה הלא נודעת.
דמויות
מסקול \ נייטספור – מסקול הוא אדם גבוה קומה ורחב ממדים, מעין ענק, בעל זקן מלא לפניו, תווי גוף גדולים וגסים, שיער שחור קצר, ועיניים קטנות ושחורות המשדרות נועזות וחוכמה. משמש בתור הפרוטגוניסט של הסיפור, היוצא למסע בכוכב הלכת טורמנס בחיפוש בלתי ברור בעקבות האמת החבויה של החיים והיקום. לאחר מציאתה הוא הופך לנייטספור, הנמוך ממנו אך עדיין בעל מראה נוקשה וחזק, בנוסף למבטו אשר הופך לפראי, מרוחק, ובעל תיאבון רוחני עז.
קראג \ סורטור – קראג הוא אדם נמוך קומה, שרירי באופן יוצא מגדר הרגיל, ובעל פנים צהבהבות המשדרות אופי אלים, גס ובדחני. הלה משכנע את מסקול ונייטספור להצטרף אליו למסע לכוכב הלכת טורמנס, בו השם "קראג" מזוהה עם זה של השטן. שמו השני, סורטור, מיוחס לבורא העולם, קריסטלמן, אולם רק לבסוף מתגלה כי זה הוא שמו האמיתי של קראג, שפירושו הוא כאב.
קריסטלמן \ שייפינג \ פייסני – קריסטלמן הוא שמו הנפוץ ביותר של בורא העולם, הישות האלוהית המושלת בכוכב הלכת טורמנס, לה שמות רבים בקרב בני האדם, ביניהם שייפינג ופייסני, ולעיתים גם סורטור, על אף שהאחרון הוא למעשה שמו האמיתי של קראג. מרבית האנשים רואים בו את התגשמות העונג, היופי והטוב, אולם רק מעטים מהם מצליחים להבחין בדמותו האמיתית, אשר יצרה עולם מושחת ומלא בסבל כדי שיוכל להנות על חשבון ייסוריהם של נתיניו.
בית-אחורי – אדם מסתורי הטוען להיותו מדיום המסוגל לתקשר עם העולם הנמצא מעבר. מתארח בביתו של מונטגיו פאול, המבקש להזמינו לערב חברתי יחד עם שאר חבריו כדי שיוכל להדגים בפניהם את כישוריו.
מונטגיו פאול – סוחר אמיד ממוצא דרום אמריקאי המתגורר בהמפסטד, לונדון. רווק בגיל מבוגר למדי, המנהל רומן עם גברת טרנט, הנשואה לאחר, ומאחר שהוא נטול אישה משלו נאלץ להיעזר באחותו, גברת ג'יימסון, בתור המארחת שלו. בעל זיקה או עניין כלשהו בתורת הנסתר, דבר המוביל אותו לערוך טקס סיאנס בביתו בראשותו של המדיום הקרוי בית-אחורי.
גברת ג'יימסון – אחותו של מונטגיו פאול, משמשת בתור המארחת הביתית שלו מאחר שהלה רווק. שמה מלמד כי היא נשואה.
קנת סמית' – שופט בדימוס בגיל שיבה, ידוע בשל ראייתו החדה וחוש ההומור הממולח שלו, אחד האורחים שהוזמנו להשתתף בליל הסיאנס.
פריור – יבואן קפה אמיד, אחד האורחים שהוזמנו להשתתף בליל הסיאנס.
לאנג – סוחר מניות הידוע בקרב מעגל חבריו כקוסם-חובב המתמחה בזריזות ידיים ותכסיסים שונים, אחד האורחים שהוזמנו להשתתף בליל הסיאנס.
פרופסור הלברט – מומחה בעל שם לפסיכולוגיה הידוע בשל המאמרים הרבים שפרסם אודות פשע, גאונות וטירוף, לאחר שבחן אותם דרך הרובד הנפשי שלהם. אדם נמוך קומה ובעל אופי מתון, אחד האורחים שהוזמנו להשתתף בליל הסיאנס.
גברת טרנט – אישה גבוהת קומה ובעלת עור חיוור, שיער שחור, שפתי ארגמן בולטות, ופנים מלאכיות, בת כעשרים ושמונה. על אף שהיא נשואה לאחר, נרמז כי היא ומונטגיו פאול מנהלים רומן ביניהם. ככל הנראה עובדת למחייתה באדריכלות או מקצוע כלשהו הקשור לעיצוב, מאחר שצוין כי עזרה לקשט את הקומה העליונה של ביתו של פאול. אחת האורחות שהוזמנו להשתתף בליל הסיאנס, והראשונה להזכיר את שמותיהם של מסקול ונייטספור, שני אישים מסתוריים שהכירה, והזמינה להצטרף אליהם.
ג'ויווינד – הדמות הראשונה בה פוגש מסקול על כוכב הלכת טורמנס, לאחר שהלה מצילה את חייו מהחום היוקד שבמדבר הארגמן. איננה מתוארת כאישה יפה במלוא מובן המילה ולפי סטנדרטים אנושיים, על אף שהיא אכן נראית כאנושית במידה מה, מאחר שגופה נושא שלושה איברים נוספים האופייניים לפולינגדרד, ארץ מגוריה, קרי בליטה משונה על מצחה, שתי גבשושיות תחת אוזניה, ומחוש ארוך הפורץ מאזור החזה שלה. קומתה גבוהה, תנועותיה חינניות, צבע עורה לשמי ומשקף את כלל צבעי הספקטרום, ושיערה ארוך ומשוחרר. הדבר הבולט ביותר בתוויה, עם זאת, הוא מבטה, המקרין אהבה, חום, טוב לב, קרבה ורכות. הדבר בא לידי ביטוי גם בהתנהגותה, המשדרת זולתנות חסרת תנאים והימנעות מגרימת סבל מיותר.
פאנווה – בעלה של ג'ויווינד, אדם צעיר בעל תווי פנים נוקשים וחמורי-סבר, מראהו נשי במקצת, עם עור צחור וחיוור, ושיער לבן ארוך הגולש אחורה אל כתפיו. חולק את עמדותיה שוחרות השלום של אשתו על אף שהוא פחות תמים ממנה ומכיר באכזריות הקיימת בעולם.
אושיאקס – אישה בעלת יופי עוצמתי, פראי ובלתי-מבוית, וקול עשיר ומוזיקלי הנעים לשמיעה. איבריה הנוספים כוללת עין שלישית למצחה, המאפשרת לה לכפות את רצונה על סביבתה הקרובה, וכן יד הפורצת מאזור החזה שלה, המגבירה את כוחה הפיזי. תושבת ארץ איפדאון, המחזיקה בפילוסופיית חיים המעריצה כוח ועוצמה ובזה לחולשה מכל סוג. אחת מנשותיו של קרימטייפון.
קרימטייפון – אדם נמוך קומה בעל תווי פנים ילדותיים ומרושעים, עור צהבהב, ושיער ארוך ומתולתל בצבע סגול, הנושא את האיברים האופייניים לתושבי ארץ איפדאון, קרי עין שלישית ויד נוספת.
סאטור – תושב ארץ איפדאון ואחד מקורבנותיו הרבים של קרימטייפון. הלה משתמש בכוח רצונו דרך עינו השלישית כדי להפוך את סאטור לעץ אנושי, כך שיוכל לקטוף את פירותיו ולסעוד עליהם.
טידומין – אשתו השנייה והמבוגרת של קרימטייפון, בעלת קומה בינונית, פנים חיוורות, ידעניות ומבוגרות במקצת, וארשת כללית המשדרת מסוכנות. יכולותיה הרטוריות יוצאות מגדר הרגיל, והלה מסוגלת לכפות על אחרים את רצונה באמצעות הצעותיה הסוגסטיות.
דיגראנג – אדם צעיר בעל ארשת כנה ופנים חלקות ונטולות זקן, הנושאות שמונה עיניים למצחן. תושב ארץ מאטרפליי, ואחיה של ג'ויווינד, המתגוררת בפולינגדרד. מתגלה בתור טיפוס רודף אמת, תכונה אשר לבסוף עולה לו בחייו, לאחר שהוא מסרב לבקשתו של מסקול להימנע מאזכור שמו ומעללי הרצח שביצע בפני אחותו.
ספאדוויל – אדם גבוה קומה, חזק ומזוקן, אשר נצפה לראשונה כאשר הוא מתהלך בתוך סערת נדי ברק קטלניים אך יוצא ממנה ללא פגע. מצחו עטור בשני איברים משונים המזכירים במראהם קרומים, ולטענתו הם מהווים את השער לעולם החדש שהוא מבקש להציע למאמיניו. התורה שהוא דורש מתנגדת בתוקף לאמונותיהם של תושבי סאנט, הגורסים כי יש להתנזר מעונג, בטענה כי עצם התנזרותם מעונג מהווה גאווה, שהיא עונג בפני עצמו, ולפיכך על האדם לציית לחובתו ולתפקידו בלבד, כך שלמחשבתו לא יוותר זמן לחשוב על דברים אחרים.
האטור – דמות אגדית שנודעה כמייסדתה של ארץ סאנט, שאנשיה מתנזרים מעונג ומכל פעילות אשר עשויה להסב אושר או שמחה. ייתכן כי נולד בארץ איפדאון, ממנה היגר לאזור הסלעי בו הוקמה סאנט. בין הסיפורים הקיימים אודותיו נמנית אגדה אחת המתארת שיחה בינו לבין בורא העולם, קריסטלמן, בה הוא מוקיע את הלה על עולמו השקרי והמעוות. בגיל שיבה, לאחר שנפלה עליו ההבנה כי יום מותו קרב, כינס את כל חבריו ומאמיניו סביבו, ומת לאחר שעצר את נשימתו.
מולגר – אחד מיורשיו של האטור. ספאדוויל יוצא בעקבותיו בלווייתם של מסקול וטידומין, אך מגלה שהוא מת זה מכבר, ופוגש במקומו את יורשו הבא, קאתיס.
קאתיס – יורשו של האטור, אדם זקן ומאריך ימים בעל ארשת עוצמתית ופנים מעוותות במספר חתכים אורכיים ועמוקים למדי, אשר אינו לובש לגופו דבר למעט חתיכת בד המסתירה את מפשעתו. על מצחו ישנו קרום בודד, בשונה מספאדוויל, אשר מחזיק בשניים, ובשל כך ראייתו מוגבלת לאמונתם של יושבי ארץ סאנט, כי יש להתנזר מעונג. המפגש בין השניים, עם זאת, מערער את יסודות אמונתו, והוא מבקש להרהר ברעיון כי עצם ההתנזרות מעוררת תחושות גאווה וסיפוק המהוות תענוגות חדשים.
דרימסינטר – דמות משונה של אדם גדול ממדים, ערום למחצה, בעל פנים זורחות, שלוש עיניים ירוקות בוהקות, ושיער אסוף בפקעת, המתגורר ביער וומבפלאש. ידיעותיו אודות טבעו של העולם מרחיקות לכת, תכונה הגורמת למסקול, הפוגש אותו במהלך ביקורו במקום, להיזכר בדבריהם של פאנווה וקאתיס, אשר טענו כי ביער נמצאים מספר אישים מלומדים הידועים היטב בשל חוכמתם הרבה. הלה, הוא מניח, עשוי להיות אחד מהם.
פולקראב – דייג פשוט המתגורר על רצועת החוף של יער וומבפלאש, הגובלת בים השקוע. נשוי לגלימיל, ולהם שלושה ילדים. כמו כן מחזיק ביצור משונה דמוי כלב המסייע לו במלאכת הדיג, וברפסודה רעועה למראה אשר מצליחה להחזיק על הים הגועש בצורה מפתיעה למדי.
גלימיל – אשתו של פולקראב, צעירה, גבוהה ורזה, בעלת קומה זקופה ושיער צהבהב, מכוערת למראה. כמיהתה לשמוע את המוזיקה של ארת'ריד, המתגורר באי של סוואילון, מובילה אותה לעזוב את בעלה ושלושת ילדיהם בידיעה כי היא עתידה למות במאמציה לעשות כן.
סוואילון – דמות אגדית אשר בעת הקדומה הפכה לחלוצה שהגיעה לאי בודד, שהיה נטול שם באותה העת, והחלה לנגן את המוזיקה שלה על אגם בשם איירונטיק הנמצא במרכזו של האי. מנגינותיו של סוואילון משכו אנשים רבים מכל רחבי טורמנס, ולבסוף אף את בורא העולם, קריסטלמן, ואויביו המר, קראג, בכבודם ובעצמם. קריסטלמן נשף את מחשבותיו לתוך ראשו של סוואילון והפך את מנגינתו לנעימה אלפי מונים, וקראג בתגובה ירה צלילים צורמים לתוך ראשו אשר השחיתו את יצירתו לחלוטין, ומאז הפכה למנגינה צורמת המעוררת כאב בל-יתואר וקוטלת את חייהם של כל המאזינים לה.
ארת'ריד – יורשו של סוואילון, המנגן מדי לילה עם זריחת הירח על האגם הקרוי איירונטיק, אליו הוא מזרים את מחשבותיו המפעפעות בתוך המים ויוצרות צורות עם סילוני מים המזנקים מעלה לאוויר, ובה בעת מעוררות מנגינה צורמת של כאב טהור הקוטלת את חייהם של כל המאזינים לה. לאור יום הוא נדמה כאדם חייור, חלוש וחולני למראה המדיף ריח רע, אולם לעת לילה הופכת ארשתו למרשימה ומפוארת יותר. על מצחו בולט איבר נוסף הנראה כמעין גבשושית, שלדבריו משפר את יכולתו לזהות ולהבין מקצבים.
ליהלפאי – יצור קדום דמוי-אדם המשתייך לגזע עתיק יומין אשר אכלס את כוכב הלכת טורמנס לפני בני האדם. אינו נחשב לזכר או לנקבה, אלא משתייך למין שלישי לחלוטין, שחציו השני, עמו הוא שואף להפוך לאחד, הוא בורא העולם, קריסטלמן. גופו גדול, רחב ועוצמתי למדי, מחד גיסא לא בצורה שרירית המאפיינת גבריות, ומאידך גם ללא חזה נשי המאפיין נשיות, אלא בצורה חדה ושטוחה הנדמית כאילו עצמותיו עשויות מקריסטלים. עורו בצבע נחושת, פניו חסרות זקן, ושיער ראשו אסוף בתוך טורבן.
קורפאנג – תושב העולם התת-קרקעי ת'ריל, בעל מבנה גוף שרירי אך כחוש, שיער קצר, נמוך קומה, נטול כל איברים הייחודים לכוכב הלכת טורמנס, בגיל העמידה. אמונתו המשולשת כרוכה בסגידה לאלים פייסני, אמפיוז ות'ראל, והלה יוצא לעולם החיצון רק לעיתים רחוקות. מבטו מבולבל במקצת ומשדר התמודדות ארוכת שנים עם בעיה לא מובנת כלשהי, כאשר לאחר שמסקול מזכיר באוזניו את שמותיהם של סורטור ומוספל הוא מנסה להיזכר בקושי רב במשמעותם. אמונתו מתנפצת לאחר שהוא מבחין בארשת פניו המעוותת של קריסטלמן על פני שלושת הפסלים של האלים להם סגד במשך כל חייו, והוא עוזב את ארצו בחוסר סבלנות ניכר בעקבותיו של מסקול, המחפש את עולם הפאר האמיתי של מוספל.
האנטי – צייד המתגורר במערה בסארקלאש, הפסגה השנייה בגובהה בארץ ליצ'סטורם. טיפוס צעיר בעל קומה בינונית, מבנה גוף רחב ביותר, קול רועש וצורם להחריד, ופנים מכוערות למדי. הלה מתנייד על גבי ספינה אווירית המסוגלת להתנגד לכוח הכבידה, לדבריו, באמצעות שתי אבנים זכריות, הסופגות את החלקיקים הנשיים הנפלטים מליבת כוכב הלכת טורמנס, אשר מושכים את כלל העצמים באשר הם לעבר הקרקע.
לוד – טיפוס זר המבקר ביום מן הימים במערתו ההררית של הצייד האנטי בליצ'סטורם בחיפוש אחר אור-מוספל. אדם משונה, בעל חזות גאה, אצילה ונכבדת. הוא פונה לכיוון אדאג', הפסגה הגבוהה ביותר בחבל הארץ ההררי, ומאז עקבותיו לא נראות יותר.
סולנבוד – תושבת ארץ ליצ'סטורם, בה הגברים והנשים נחשבים לטהורים כך שלא מתקיימות בהם תכונות המין השני. לפיכך, מתוארת הלה כהתגלמות הנשיות, מעין אישה בעלת צורה לא מפותחת לחלוטין, גוף עשיר, עור הנדמה כנמס, ושיער משוחרר. צורתה האנושית וארשת פניה האמיתית מופיעות רק כאשר היא באה במגע עם גברים, דבר המוביל למותם, למעט במקרה של מסקול, אשר מגלה חסינות לקסמה הקטלני וטובע בה את צורתה האנושית באופן קבוע.
סלופורק – מכשף הידוע ביכולותיו להצמיח איברים שנקטעו, מוכר מתוך סיפוריו של פאנווה בלבד, אותו פגש הלה בילדותו.
ברודוויאול – חכם בעל שם המתגורר ביער וומבפלאש.
מורמייקר – רוצח אכזרי אשר בילה את חייו בספיגת בני אדם אך לבסוף נקטל בידי נוקלאמפ לאחר שהשניים רבו על אישה, מוכר מתוך סיפוריו של פאנווה בלבד.
נוקלאמפ – מכר של מורמייקר אשר רצח אותו באמצעות כוח רצונו לאחר שהשניים רבו על אישה, מוכר מתוך סיפוריו של פאנווה בלבד.
ביקורת
הספר היווה מקור השראה מרכזי לטרילוגיית החלל (אנ') של הסופר הבריטי קלייב סטייפלס לואיס אשר כינה אותו בתור, ”יצירה מנפצת, בלתי נסבלת, שלא ניתן להתנגד לה”, כן תיאר את חוויית קריאתו, ”זה דבר יוצא מגדר הרגיל, מאחר ומבחינה מדעית מדובר בשטויות והבלים, הסגנון מחריד, ובכל זאת החזון המפחיד של הספר חודר מבעד לכך”, ובנוסף ציין כי פעולת הספיגה פרי המצאתו של לינדזי[י"א] השפיעה רבות על ספר נוסף שכתב, מכתבי סקרוטייפ (אנ')[1].
קראתי את "מסע לארקטורוס" בלהיטות – היצירה הכי קרובה אליו, על אף שהיא הן יותר עוצמתית הן יותר מיתוסית (גם פחות רציונלית, ופחות סיפורית – אף אחד אינו יכול לקרוא אותה כמותחן פשוט ומבלי לגלות כל עניין קודם בפילוסופיה, דת ומוסר).
המקור באנגלית
I read "Voyage to Arcturus" with avidity — the most comparable work, though it is both more powerful and more mythical (and less rational, and also less of a story – no one could read it merely as a thriller and without interest in philosophy religion and morals).
הפילוסוף ומבקר הספרות קולין וילסון (אנ') תיאר את הספר בתור ”הרומן הטוב ביותר של המאה העשרים” ושיבח את גאונותו של לינדזי, על אף שלדבריו, הקדים הלה את זמנו כך שיצירתו נפלה לידיהם של קוראים אשר לא היו מוכנים לבשורתה[3].
הסופר מייקל מורקוק התייחס לספר ב-2002 ואמר, ”מעט מאוד רומנים בשפה האנגלית הם אקסצנטריים או בעלי השפעה כמו מסע לארקטורוס”; בנוסף הזכיר כי על אף שאלן מור העלה השוואה במבוא שכתב למהדורת הספר שראתה אור באותה שנה בין מסע לארקטורוס לבין מסעות ההלך מאת ג'ון באניין (אנ') והאל פאן הגדול מאת ארתור מאכן, עדיין עמד הספר בכוחות עצמו ”בתור אחת היצירות המקוריות ביותר אי פעם”; לדבריו של מורקוק, למרות שדמותו של מסקול עושה כרצונה במהלך העלילה בניסיון להציל את נשמתה, בתהליך אותו כינה בשם ”גרסה ניטשיאנית של מסעות ההלך”, אבל הסיפור, עם זאת, אינו מקבל נימה פשיסטית[4].
הסופר סטיבן ה. סילבר (אנ') טען כי הסיפור מכיל מעט מאוד ”עלילה של ממש” ושאינו מעניק מניעים מספקים עבור פעולותיהן והתנהגותן של הדמויות המופיעות בו, אולם הוסיף כי כוחה האמיתי של היצירה נח במה שכינה בשם ”הרהוריה הפילוסופיים” בדבר האנושות לאחר מלחמת העולם הראשונה. כמו כן השווה את הספר ליצירות מדע בדיוני מוקדמות כגון אלו של הסופרים הרברט ג'ורג' ולס וז'ול ורן, על אף שלדבריו לא הגיע לינדזי לרמתם של מי מהשניים, וטען כי הלה ניסה לשלב את נימתו הפילוסופית יחד עם סוגת ההרפתקאות בדומה לסגנונו של אדגר רייס בורוז[5].
הסופר פיליפ פולמן תיאר את הספר בראיון לעיתון הגרדיאן בתור היצירה הכי לא מוערכת מספיק אי פעם[6].
הספר ראה אור לראשונה ב-1920 בהוצאת מת'ואן (אנ'), אשר הסכימה לפרסמו בתנאי שלינדזי יקצרו בכחמישה עשר אלף מילים, הצעה לה הסכים. הסיפור המקורי, אפוא, צומצם לסדר גודל של כתשעים ושלושה אלף מילים, כאשר לדעת הקונצנזוס הרווח כיום הקטעים שהוסרו לא נשמרו ויש להניח כי אבדו לעד. בהמשך התעקש בית ההוצאה לאור לשנות אף את שמו המקורי של הספר, נייטספור בטורמנס, מאחר שנתפש כמעורפל מדי[15]. מכירות הדפסתו הראשונה לא צלחו, ומתוך סך של כ-1,430 עותקים נמכרו רק כ-596 מתוכם.
^משוער כי שמו של כוכב הלכת טורמנס (Tormance) נובע ככל הנראה מלשון המילים עינוי או ייסורים (Torment) במטרה לרמוז, כמסתמן מהמתואר בסיפור, כי החיים עליו הם אשליה כאובה שנוצרה בידי בורא העולם, המוכר בשם קריסטלמן.
^ארקטורוס (Arcturus) הוא כוכב לכת אמיתי אך אינו באמת כוכב כפול על אף שבסיפור הוא מתואר כאחד, המורכב משני כוכבים או שמשות הסובבים זה את זה, הגדול קרוי בראנצ'ספל והקטן אלפיין, כאשר ביניהם נמצא כוכב הלכת טורמנס עם ירחו הבודד, טירגלד.
^קריסטלמן (Crystalman) הוא הלחם של המילים גביש או קריסטל (Crystal) ואדם (Man) המהווה את שמו השכיח והנפוץ ביותר של בורא העולם; משמעות השם באה לידי ביטוי באחרית הסיפור, כאשר דמותו האמיתית נגלית לעין, וגופו עשוי הגבישים משמש כמעין מנסרה השוברת את קרני האור הפורצות מתוך העולם הקרוי מוספל כאשר הן עוברות דרכה ויוצרות באמצעותן את החיים.
^השם סורטור (Surtur) נלקח ככל הנראה מהענק הקרוי סורט במיתולוגיה הנורדית, שומרו של עולם האש מוספלהיים. במסגרת הסיפור הנוכחי, השם נתפש בשגגה בידי יושביו של כוכב הלכת טורמנס בתור כינוי נוסף לבורא העולם, קריסטלמן, ולבסוף מתגלה כשמו האמיתי של קראג, המזוהה בעיניהם בתור השטן, על אף שהוא בא להצילם מאשליותיו של הבורא.
^השם שייפינג (Shaping) נגזר מלשון המילה צורה (Shape), או ליתר דיוק קבלת או הענקת צורה. המושא "צורה" מוזכר בסיפור כשבעים ושבע פעמים, ובהקשר של השם הנוכחי, המזוהה כאחד משמותיו הרבים של בורא העולם, קריסטלמן, ונגזר מיכולותיו להמציא צורות יש מאין. הדבר מוזכר לראשונה בפרק י"ד, ”קריסטלמן מנסה להפוך את כל הדברים הקיימים לדבר אחד, כך שאין זה משנה לאן הצורות יפנו כדי להימלט ממנו, הן עדיין ימצאו את עצמן שוב פנים אל פנים מולו, ויהפכו לקריסטלים חדשים”, ומורחב ביתר שאת בפרק ט"ז, ”זרם מחשבותיו הנצחי של קריסטלמן בוקע לאחור מתוך פניו, אך מאחר שפניו נמצאות בכל הצדדים, הן זורמות פנימה. שיטפון המחשבות זורם, לפיכך, מתוך הכלום לתוככי פניו, המהווים למעשה את העולם, והמחשבות הופכות לצורות המאכלסות אותו”.
^בראנצ'ספל (Branchspell) הוא שמו של הגדול מבין שני הכוכבים המרכיבים את הכוכב הכפול ארקטורוס, מעין שמש גדולה וצהובה למראה, הידועה בחומה היוקד המוטל במהלך שעות היום על פני כוכב הלכת טורמנס, ובייחוד במהלך שעות הצהריים, עד כדי כך שאף יצור חי אינו מסוגל לשרוד תחת קרניה הישירות. השם הוא הלחם של המילים ענף (Branch) וקסם או לחש (Spell), מאחר שהאור הקורן מתוכה מאפשר לבני האדם (אשר במיתולוגיה הנורדית נוצרו מתוך העצים או מענפיהם) ולשאר היצורים החיים לראות את עולם האשליות השקרי בו הם חיים, לפיכך קסמה, כביכול, מעוור אותם מהאמת.
^בלאדסומברה (Bloodsombre) הוא הלחם של המילים דם (Blood) ובוהק, נוגה או זריחה, המתאר תופעת טבע בה השמש הגדולה והחזקה יותר מבין השתיים המרכיבות את ארקטורוס, בראנצ'ספל, מתחזקת אלפי מונים בצהרי היום כאשר היא מטילה את קרניה על כוכב הלכת טורמנס, כך שכל בעלי החיים ובני האדם המאכלסים אותו נאלצים להסתתר כדי להימנע ממוות.
^אלפיין (Alppain) הוא שמו של הקטן מבין הכוכבים המרכיבים את הכוכב הכפול ארקטורוס, מעין שמש כחולה למראה, הזורחת רק בשמי ארצותיו הצפוניות יותר של כוכב הלכת טורמנס. השם הוא הלחם של המילים הכל (All) וכאב (Pain) בהקשר לכך שהוא מעורר באנשים המצויים תחת אורו רגשות אגרסיביים ובלתי מוסברים, וכן ביחס לשמו של כוכב הלכת טורמנס, אשר, כאמור, מפורש כעינוי או ייסורים.
^יער וומבפלאש (Wombflash) הוא הלחם של המילים רחם (Womb) והבזק (Flash) ובא לתאר את טבעו של המקום, המשמש מעין רחם טבעי עבור תחייתם של רסיסי החיים כפי שמתואר באחרית פרק י"ג, בו מסקול צופה בהתגשמויות של עצמו, נייטספור וקראג, במהלך התרחשות זרה בה טרם נתקל.
^ 123שמה של ארץ איפדאון (Ifdawn) הוא הלחם של המילים אם (If) ושחר (Dawn) ונועד לתאר את טבעו המסוכן של המקום, המורכב כמבוך של רכסי הרים אינסופיים המופרדים אחד מן השני בתהומות עמוקים ותלולים, שם הקרקע נעה באופן תמידי ומשתנה ללא הרף, כך שבכל יום חדש הרים אדירי ממדים קורסים ארצה ובמקומם פורצים מן האדמה תלי סלעים חדשים, גבוהים אף מקודמיהם. לפיכך נשאלת השאלה, ביחס לתושבי המקום, האם יזכו לראות את השחר הבא.
^ 1234ספיגה או בליעה (Absorbing) היא פעולה הקיימת בכוכב הלכת טורמנס, המתרחשת כאשר אדם הרוצח אדם אחר עשוי לספוג את נשמתו של הלה לתוכו, כך שהנרצח למעשה אינו מת אלא ממשיך לחיות קיום של חוסר אונים בתוך גופו של הרוצח.
^ 12מאטרפליי (Matterplay) הוא הלחם של המילים חומר (Matter) ומשחק (Play), ומבטא את טבעה האמיתי של הארץ הנושאת שם זה, המתוארת כעמק ירוק ורחב ממדים, עשיר בצמחייה ובעלי חיים מכל סוג, אשר נחצה בידי נהרות צחים הנובעים מתוכו של בורא העולם, קריסטלמן, ופולטים ניצוצות אשר פוגעים בסביבתם ויוצרים חיים חדשים. המערכת האקולוגית מתקיימת בצורה מהירה ביותר ולפיכך שם המקום מתאר משחק בחומר.
^פרוב (Probe) מלשון המילים בדיקה, חקירה או גישוש, דהיינו שהאיבר על מצחו משמש בתור חיישן או חוש שישי, לא ברובד הפיזי אלא הנפשי, המשדר למחשבתו אותות וסימנים הנוגעים להחלטות מוסריות.
