מרטינז התפטר מתפקידו בקבינט ארצות הברית ב-12 באוגוסט 2004, כדי להתמודד על מושב הסנאט הפתוח בפלורידה שהתפנה על ידי הסנאטור הדמוקרטי הפורש בוב גרהאם. מרטינז הבטיח את המועמדות הרפובליקנית והביס בדוחק את המועמדת הדמוקרטית, בטי קסטור (אנ'). בחירתו הפכה אותו לקובני-אמריקאי הראשון שכיהן בסנאט האמריקני. יתר על כן, הוא וקן סלזאר (שהוא מקסיקני-אמריקאי)[2] היו הסנאטורים ההיספנים האמריקאים הראשונים מאז 1977. אליהם הצטרף שלישי, בוב מננדז (שגם הוא קובני-אמריקאי) בינואר 2006, עד שסלזאר התפטר מתפקידו בסנאט ב-20 בינואר 2009, כדי להתמנות למזכיר הפנים של ארצות הברית. ב-2 בדצמבר 2008 הודיע מרטינז כי לא יתמודד לבחירה מחדש לסנאט ב-2010.
ב-7 באוגוסט 2009 CNN וה-Orlando Sentinel (אנ') דיווחו כי מרטינז יתפטר ממושבו בסנאט.[3][4] מאוחר יותר באותו החודש, הכריז המושל צ'ארלי כריסט כי ימנה את George LeMieux (אנ') ליורשו של מרטינז למשך השנה וחצי שנותרו בקדנציית הסנאט.[5]
שבועיים לאחר שמרטינז התפטר ממושבו בסנאט, דווח ב-The Hill שהוא יהפוך ללוביסט ושותף בחברה הבין-לאומית DLA Piper (אנ').[6] הוא עזב את DLA Piper באוגוסט 2010 כדי להיות יו"ר צ'ייס בנק פלורידה (אנ') ואחראי על הפעילות במקסיקו, מרכז אמריקה והאיים הקריביים.[7] מרטינז כיום משמש כיו"ר דרום מזרח ואמריקה הלטינית עבור ג'יי פי מורגן צ'ייס.[8] מרטינז משמש גם כיו"ר משותף של ועדת הדיור של ה-Bipartisan Policy Center (אנ').[9]
ילדות
מרטינז נולד ב-Sagua La Grande (אנ'), קובה. הוא הגיע לארצות הברית ב-1962 כחלק ממאמץ הומניטרי קתולי בשם מבצע פיטר פן (אנ'), שהביא לארצות הברית יותר מ-14,000 ילדים. קבוצות צדקה קתוליות סיפקו למרטינז בית זמני בשני מתקני נוער. באותו זמן מרטינז היה לבד וכמעט לא דיבר אנגלית. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בשנת 1964. לאחר מכן הוא חי עם שתי משפחות אומנה, ובשנת 1966 התאחד עם משפחתו באורלנדו.
מרטינז קיבל תואר עמית מ-Orlando Junior College (אנ') בשנת 1967, תואר ראשון ביחסים בין-לאומיים מאוניברסיטת המדינה של פלורידה, ודוקטור במשפטים מהמכללה למשפטים של אוניברסיטת המדינה של פלורידה בשנת 1973. הוא החל את הקריירה המשפטית שלו בחברת Wooten Kimbrough,[10] שם הפך לשותף ועבד במשך יותר מעשור. במהלך 25 שנות עבודתו בעריכת דין באורלנדו, הוא היה מעורב בארגונים אזרחיים שונים. הוא כיהן כסגן נשיא מועצת המנהלים של ארגוני הצדקה הקתוליים של מחוז אורלנדו.
קריירה פוליטית מוקדמת
בשנת 1994 מרטינז התמודד על תפקיד סגן מושל פלורידה. הוא חבר לנשיא המועצה לחקר המשפחה העתידי, קן קונור, המועמד למשרת המושל. הם הובסו בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית, וסיימו במקום החמישי עם 83,945 קולות, או 9.31% מהקולות.
ב-3 בנובמבר 1998 מרטינז נבחר ליושב ראש מחוז אורנג', פלורידה (במהלך כהונתו של מרטינז התפקיד שונה לראש העיר). בזמן כהונתו, מרטינז יישם את מה שנודע כ"דוקטרינת מרטינז" האוסרת על פיתוח אלא אם ישנה תשתית ציבורית נאותה, במיוחד קיבולת בבתי הספר בסביבה, אשר יכולה לתמוך בפיתוח כזה. הוגשו עתירות לבית המשפט בנוגע לדוקטרינה, אך חוקיותה אושרה כאשר בית המשפט העליון של פלורידה סירב לדון בערעור לפסיקת בית משפט נמוך יותר.[11] מרטינז כיהן כראש העיר עד סוף שנת 2000.
לפני שהפך למזכיר מחלקת השיכון והפיתוח העירוני של ארצות הברית, מרטינז כיהן בוועדת המחקר לניהול צמיחה של המושל. בעבר כיהן כנשיא Orlando Utilities Commission (אנ'), במועצת המנהלים של בנק קהילתי וכיו"ר רשות הדיור של אורלנדו.
כיו"ר משותף של קמפיין הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000 של מושל טקסס דאז, ג'ורג' ווקר בוש, בפלורידה, מרטינז היה מגייס כספים מוביל. הוא היה אחד מ-25 האלקטורים מפלורידה, שהצביעו עבור בוש בבחירות 2000. בזמן שכיהן כמזכיר מחלקת השיכון והפיתוח העירוני, מרטינז ישב כחבר חיצוני בוועדה המייעצת לנשיא למצוינות חינוכית עבור אמריקאים היספנים.
חיים אישיים
למל מרטינז ולאשתו קיטי שלושה ילדים וחמישה נכדים.[12] מל מרטינז מתגורר באורלנדו.
בחירות 2004 לסנאט
בנובמבר 2004 מרטינז היה המועמד הרפובליקני בבחירות לסנאט האמריקני להחלפת הדמוקרט הפורש בוב גרהאם. חלק ניכר מתמיכתו של מרטינז הגיעה מוושינגטון; הוא זכה לתמיכה מוקדמת על ידי קבוצות רפובליקאיות בולטות רבות, ונתמך בפומבי על ידי דמויות מפתח רפובליקניות לאומיות כמו מנהיג הרוב בסנאט ביל פריסט (אנ'). הרקע הקובני שלו והפופולריות שלו באורלנדו, פלורידה, תרמו לאטרקטיביות שלו בעיני המפלגה הרפובליקנית בפלורידה. מגזין האינטרנט "Salon" (אנ') דיווח שמרטינז רצה לרוץ לתפקיד המושל ב-2006, אך המפלגה הרפובליקנית שכנעה אותו לרוץ לסנאט שנתיים קודם לכן.
פריימריז
המינוי של מרטינז על ידי המפלגה הרפובליקנית היה רחוק מלהיות בטוח. הוא נתקל בתחרות רצינית מול חבר הקונגרס לשעבר ביל מקולום (אנ'). מקולום מתח ביקורת על הרקע של מרטינז כעורך דין של התובע, ורפובליקנים רבים חששו בתחילה שהמועמדות של מרטינז תהרוס את יכולתה של המפלגה לבקר את הרקע של המועמד הדמוקרטי לסגן הנשיא ג'ון אדוארדס. בנוסף נטען כי מרטינז רך בנוגע ל"רפורמת הנזיקין" (אנ'), נושא רפובליקני מרכזי במירוץ 2004.
לאחר עלייה של מקולום בשבועות האחרונים שלפני הפריימריז, מרטינז נלחם בחזרה בשבוע האחרון של המרוץ, על ידי פרסום המוני ופרסומות טלוויזיה שכינו את מקולום "היקירה החדשה של הקיצונים ההומוסקסואלים", והצביע על כך שמקולום נתן חסות לחקיקת פשעי שנאה בזמן שהוא חבר בבית הנבחרים. מרטינז הוריד מהאוויר כמה מהפרסומות לאחר פנייה אישית של המושלג'ב בוש, אך מעולם לא התנער מהן. העיתון "St. Petersburg Times" (אנ') נקט בצעד יוצא דופן של ביטול התמיכה במרטינז בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית ותמך במקולום.[13]
בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית ב-31 באוגוסט, זכה מרטינז בניצחון מכריע על מקולום (45 מול 31 אחוזים). זמן קצר לאחר מכן, הוא נאם לצד הנשיא בוש בוועידה הלאומית הרפובליקנית 2004 ב-2 בספטמבר.
מרטינז הביס את יריבתו הדמוקרטית, בטי קסטור, בבחירות צמודות מאוד שקדמו להן פרסומות טלוויזיה שליליות רבות משני הקמפיינים. מרווח הניצחון של מרטינז היה קטן כך שמנצח לא הוכרז עד שקסטור הודתה בתבוסתה למחרת.
12 מתוך 25 העצירות של מרטינז בנסיעות פנים, אשר ממומנות מכספי משלמי המיסים, כשר השיכון והפיתוח העירוני ב-2003 היו לערים בפלורידה, במקביל לכך שהוא גם ערך קמפיין לסנאט בפלורידה.[14]
הנשיא בוש ניצח בפלורידה ב-52%–47%,[15] אך מרטינז זכה רק ב-49.5%–48.4%,[15][16] בהפרש של כ-70,000 קולות. מרטינז נחל כישלון גדול יותר מבוש באזור טמפה, כמו במחוזות הילסבורו ופינלס, ובמחוזות קטנים יותר כמו ליברטי ולפאייט. המחוזות היחידים שבהם זכה מרטינז ובוש לא היו אורנג' ומיאמי-דייד.
עבירת דיווח שקרי לגבי קמפיין הבחירות
באוגוסט 2006 הודה הקמפיין של מרטינז שהקמפיין של 2004 היה בבדיקה של ועדת הבחירות הפדרלית (FEC) במשך יותר משנה. לפי מסמכי FEC, לאחר בחירות 2004 מרטינז דיווח שלקמפיין שלו (תקציב של 12 מיליון דולר) יש חובות של כ-115,000 דולר. אבל בדיקה מחודשת הראתה שהקמפיין שלו חייב 685,000 דולר בהוצאות בחירות. הקמפיין הוציא כ-300,000 דולר בשכר טרחה לרואי חשבון ועורכי דין הקשורים לקמפיין של 2004.[17] ב-28 באוקטובר 2008 הסכים הסנאטור הרפובליקני מל מרטינז לשלם קנסות בסך 99,000 דולר על אי ציות של הקמפיין שלו לחוקי הבחירות הפדרליים, כולל קבלת תרומות עודפות, כפי שעלה מהרישומים. ביקורת של ה-FEC גילתה שהקמפיין של מרטינז קיבל סך של 313,235 דולר בתרומות שחרגו מהמגבלות מ-186 תורמים שונים. הקנס התקבל על ידי ה-FEC ב-10 בספטמבר ופורסם חודש לאחר מכן במאגר המידע שלו.
הארגון Citizens for Responsibility and Ethics in Washington (CREW) (אנ') הגיש באוגוסט 2006 תלונה ל-FEC שלפיה מרטינז קיבל באופן לא חוקי יותר מ-60,000 דולר מחברת המשקאות בקרדי בקמפיין. CREW טען כי חברת בקרדי הפרה את חוק מסע הבחירות הפדרלי (FECA) (אנ') ואת תקנות ה-FEC על ידי שידול תרומות מרשימה של ספקי התאגיד עבור קמפיינים אלה, ועל ידי שימוש בכספי תאגיד כדי לשלם עבור מזון ומשקאות באירועי קמפיין שהתקיימו במטה החברה ב-11 במאי 2004. תלונה מתוקנת של CREW באוקטובר 2006 טענה על התנהגות דומה של בקרדי עבור מסע הבחירות החוזר של הסנאטור הדמוקרטי ביל נלסון ב-2006.[18] באפריל 2007 ה-FEC הודיע ל-CREW שהוא בחן את ההאשמות נגד בקרדי, במסע הפרסום של מרטינז ובמסע הפרסום של נלסון, לא מצא סיבה להאמין שההפרות לכאורה התרחשו, וסגר את העניין.[19]
מחלוקות בקרב אנשי הצוות
ב-6 באפריל 2005 מרטינז קיבל את התפטרותו של היועץ המשפטי שלו, בריאן דרלינג (אנ'),[20] שהיה אחראי על כתיבת והפצת התזכיר של Schiavo הקשור למשפט של Terry Schiavo (אנ').
מרטינז הכחיש מייד כל ידיעה על מעורבותו של דרלינג בסיטואציה, וציין שהוא עצמו העביר בשוגג עותק של התזכיר לסנאטור הדמוקרטיטום הרקין מאיווה, בחשיבה שזה לא יותר מאשר מתווה של ההצעה הרפובליקנית. מרטינז טען כי התזכיר "נועד להיות טיוטה עובדת", והצהיר שדרלינג "לא ממש יודע איך השגתי אותו".
תזכיר Schiavo הוא התקרית השלישית שבה מרטינז קיבל אחריות רחבה תוך הטלת האשמה על איש צוות. במהלך הפריימריז של המפלגה הרפובליקנית, איש צוות הואשם ביצירת עלון מסע בחירות שצייר את יריבו ביל מקולום כמשרת של "הלובי ההומוסקסואל הרדיקלי". זמן קצר לאחר מכן הואשם איש צוות אחר שקרא לסוכנים פדרליים המעורבים בפרשת אליאן גונזלס "בריונים חמושים".[21]
למרות ההתנגדויות הקולניות של מרטינז בנושאים הומוסקסואלים כמו נישואי הומוסקסואלים, הוא העסיק שני גברים הומוסקסואלים בקמפיין שלו בסנאט ב-2004.[22]
הוועדה הלאומית הרפובליקנית
בנובמבר 2006 מונה מרטינז ליושב ראש המפלגה הרפובליקנית עבור מחזור הבחירות 2007–2008 (מייק דאנקן (אנ') היה אחראי לתפעול השוטף). חלק חשבו שהבחירה נעשתה עקב הירידה בתמיכה ברפובליקנים בקרב המצביעים הלטינים בבחירות אמצע הכהונה ב-2006.[23] כמה שמרנים התנגדו לבחירתו של מרטינז, תוך שהם ציטטו את עמדותיו בנושא הגירה וחוסר ההתלהבות הכללית שלהם מתפקודו כסנאטור. מרטינז פרש מתפקיד זה ב-19 באוקטובר 2007.
ספרים
באוגוסט 2008 הוציא מרטינז אוטוביוגרפיה בשם "A Sense of Belonging; From Castro's Cuba to the U.S. Senate, One Man's Pursuit of the American Dream".
באפריל 2011 יצא הספר "Immigrant Prince", ביוגרפיה על מרטינז שנכתבה על ידי ריצ'רד פוגלסונג (אנ').
שדלנות של פקידי ממשל ספרדיים מטעם ארצות הברית
שלושה חודשים לתוך כהונתו הנשיאותית של ברק אובמה, הממשל פנה לסנאטור מל מרטינז כדי שיעביר הודעה פרטית לפקידי ממשל בספרד כדי לסכל חקירה של פקידי ממשל לשעבר בממשל בוש בגין הסגרה ועינויים של עצורי גואנטנמו שארצות הברית לא הצליחה לחקור. לדברי קרול רוזנברג (אנ'), "הסיבה לדאגה בשגרירות ארצות הברית הייתה מה שדיפלומט אמריקאי כינה תיק 'מתועד היטב' בעובי 12 אינץ' שנערך על ידי ארגון זכויות אדם ספרדי. בשם חמישה שבויים בגואנטנמו הקשורים לספרד, הארגון האשים את המקורבים המשפטיים של בוש בהנחת היסוד להתעללות בעצורים בחודשים שלאחר הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001".[24]
ב-15 באפריל 2009 נפגש מרטינז עם שר החוץ הספרדי בפועל, אנחל לוסדה, בביקור במשרד החוץ הספרדי, שם הזהיר כי לחקירה יהיו השלכות, וכי "התביעה לא תובן או תתקבל בארצות הברית, ותהיה לכך השפעה עצומה על היחסים ההדדיים". לוסדה אמר למרטינז כי הוא מבין את הסיבוכים, אך "יש לכבד את עצמאותה של מערכת המשפט ואת התהליך", וכי "הרשות המבצעת של הממשלה לא יכולה לסגור שום חקירה משפטית, והפציר שהתיק הזה לא ישפיע על מערכת היחסים הכוללת, נוסף לכך שהאינטרסים שלנו הרבה יותר רחבים, ושאין לראות בתיק השיפוט האוניברסלי שיקוף של עמדת ממשלת ספרד".
בעקבות ההסבר, ראש העיתונות של התובע הכללי הספרדי, Cándido Conde-Pumpido (אנ'), אמר לתקשורת כי משרד התובע יעביר את המלצת התובע לבית המשפט הלאומי, שם יהיה על השופט החוקר בלטסר גארסון להחליט אם להמשיך בתיק או לא. בלטסר גארסון היה מבקר גלוי של מתקן המעצר בגואנטנמו והצהיר בפומבי כי הנשיא לשעבר ג'ורג' ווקר בוש צריך להישפט על פשעי מלחמה.
באפריל 2010, בעצת התובע הכללי הספרדי קנדידו קונדה-פומפידו (Cándido Conde-Pumpido), שהיה סבור כי בית משפט אמריקאי צריך לשפוט את התיק (או לדחות אותו) לפני שבית משפט ספרדי יחשוב אי פעם על מעורבות, המליצו התובעים לשופט גארסון לבטל את חקירתו. כפי שדווח ב-CNN, קונדה-פומפידו אמר לכתבים כי תוכניתו של השופט גארסון מאיימת להפוך את בית המשפט "לצעצוע בידי אנשים שמנסים לבצע פעולה פוליטית".
עמדות
הפלה: דורג כ-100% על ידי הוועדה הלאומית לזכות לחיים,[25] מה שמעיד על עמדה נגד הפלות. מתנגד מוסרית להפלות גם במקרה של אונס או גילוי עריות, הוא תומך בחינוך לצמצום הפלות, ותומך בקידום חלופות כמו אימוץ. עמדתו לגבי חוקיות ההפלה אינה ברורה, אך הוא ציין כי לא יצביע בעד העמדת גורמים מעורבים לדין גם במקרה של היפוך של פסק דין רו נגד וייד. בוויכוח שהנחה טים ראסרט, אמר:
השורה התחתונה היא שאני לא מתכנן להעמיד אף אחד לדין. כשאני הולך לסנאט של ארצות הברית, אני הולך לאשר שופטים שילכו לבתי המשפט, ובתי המשפט יטפלו בנושא. זה לא נתון להצבעה של הסנאט של ארצות הברית.
הוא הוסיף:
אנחנו רחוקים מלהעמיד לדין אנשים במדינה הזאת על הנושא הזה.[26]
כלכלה: תומך בסחר חופשי בדרך כלל; תומך בהורדת מיסים; דוגלת בהורדת הרגולציה של המעסיקים והפחתת נטל חובת הביטוחים.
חינוך: תומך בחוק No Child Left Behind (אנ'); דוגל בבחינות סטנדרטיות יותר; תומך בשיטת השוברים בחינוך; תומך בחינוך באנגלית בלבד.
מדיניות ההגירה שלנו צריכה קודם כל להבטיח את ביטחונה של האומה הגדולה שלנו ויש למנוע מאותם אנשים המהווים איום טרור מלהיכנס לארצנו. אני מתנגד בתוקף לחנינה של מהגרים בלתי חוקיים; חוקי ההגירה שלנו לא צריכים לתגמל הפקרות.
אני מתנגד לחנינה של מהגרים בלתי חוקיים. אני תומך בתוכנית שתתאם בין עובדים למעסיקים נזקקים מבלי לספק נתיב לאזרחות. הגירה למדינה הזו חייבת להיעשות תמיד באמצעים חוקיים.
ב-2006 לאחר היפוך מצע הבחירות הוא עזר לגבש את חוק רפורמת ההגירה המקיפה משנת 2006 (אנ'), שיכונה על ידי חלק גדול מהמפלגה שלו כ"חנינה". הוא הצביע מאוחר יותר בעד חוק רפורמת ההגירה המקיפה משנת 2007 (אנ') – שאותו עזר ליצור עם מנהיגי סנאט אחרים – שיאפשר למהגרים בלתי חוקיים רבים להפוך לאזרחים. הצעת החוק לא התקבלה עקב דחייתה בסנאט.
איכות הסביבה: תומך במימון שימור מדינתי ללא העלאת מיסים; תומך בפתיחת הכמות המקסימלית של הקרקע הפדרלית של שירות היערות עבור ציד וירי ספורטיבי; תומך בחקיקה של "תמריצים מרצון" כדי להקל על בעלי קרקעות פרטיים להפריש קרקע למטרות ציד, ירי ושימור.
קובה: ביקורתי על רקורד זכויות האדם של קובה; תומך בהידוק הנסיעות ובחיזוק המצור הכלכלי והמסחרי נגד קובה; תומך במימון ממשלת ארצות הברית לאנשים בקובה שמתנגדים לממשלת קובה הנוכחית; מתנגד לסיוע חוץ למדינות המתנגדות למדיניות ארצות הברית; תומך בסגירת מתקן המעצר בגואנטנמו.
עיראק: תומך בדוקטרינת בוש (אנ'), אך טען כי ארצות הברית שגתה כשפירקה בחופזה את הצבא העיראקי.
ישראל: תומך בהגדרה העצמית הישראלית; תומך בקשרים הדוקים בין ארצות הברית וישראל.
שירותי בריאות: תומך בחשבונות מדיקר ו-Social Security (אנ') פרטיים וביטוח לאומי לעובדים חדשים; תומך בחקירות יסודיות יותר במקרי הונאת של מדיקר; תומך בייבוא מחדש של תרופות מקנדה.[26]
ביטחון המולדת: מתנגד לסגירת בסיסים בפלורידה; דוגל בשמירה על "הצבא החזק בעולם". אפילו עד כדי הוצאת כספים נוספים כדי לשמור על פריגטת ה-Oliver Hazard Perry (אנ') בשירות גם לאחר שאיבדו את יכולות טילי ההגנה האוויריות שלהן.[27]
דת: תומך במימוש חופשי של דת; מתנגד ל"הסרת כל גילויי דת בפומבי" מהחברה.
זה לא מספיק טוב להגיד, "להשאיר את זה למדינות". ... אם נשאיר את זה למדינות, נראה את שחיקת הנישואים שראינו על ידי בתי משפט אקטיביסטיים, שלא נראה אם נגן על מוסד הנישואין ברמה הפדרלית.
הוא התנגד לחקיקה שתמנע ממעסיקים לפטר עובדים מהקהילה הלהט"בית וסירב לאשר חקיקה נגד פשעי שנאה.
אזרחים ותיקים: נותן חסות מוביל לחקיקה ליצירת תוכנית Silver Alert (אנ') ארצית כדי לסייע באיתור קשישים נעדרים.
דיור ציבורי: תומך במתן דיור לאנשים במצוקה: פיזית, נפשית וגם כלכלית. כשהיה מזכיר מחלקת השיכון והפיתוח העירוני, מרטינז לקח חלק גדול בבניית הדיור והמשיך לעשות זאת כסנאטור זוטר.
ב-25 בינואר 2008 מרטינז תמך בסנאטור ג'ון מקיין בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית בפלורידה בבחירות לנשיאות ב-2008, תוך ציון הבנתו של מקיין בביטחון לאומי ובמדיניות כלכלית וחוץ.[28] מקיין זכה לאחר מכן בפריימריז.
