"מנהרת המוצא" שנחצבה כדי לאפשר את היציאה ממנהרות הכותל
מהומות מנהרת הכותל (שם קוד צה"לי: ברזל לוהט) הוא השם שניתן לשלושה ימי לחימה בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, שהתרחשו בין 23 בספטמבר עד 27 בספטמבר1996, ממוצאי יום כיפור עד ערב סוכותתשנ"ז. המהומות החלו לאחר פתיחתה של מנהרת מוצא ממנהרות הכותל למעבר תיירים, על-פי החלטתו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וקריאתו של יאסר ערפאת לציבור הפלסטיני להגיב באלימות נגד צעד זה. באירוע זה נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה פלסטינים, ונפצעו נוספים.
אירוע זה היה העימות הראשון בין ישראל לפלסטינים לאחר הסכמי אוסלו בו נעשה שימוש נרחב בנשק קל, וצה"ל לא היה מוכן דיו לקראתו, דבר שהוביל לנפגעים רבים. תוצאות האירוע הובילו לשינוי אופן ההתייחסות של צה"ל לפלסטינים, והכנה לקראת אירועים עתידיים דומים.
רקע למהומות
עד שנת 1996 היו מנהרות הכותל ללא מוצא, וכל המבקרים בהן הגיעו עד נקודה מסוימת, ואז שבו על עקבותיהם. התנהלות זו יצרה עומס וקשיי תעבורה במעברים הצרים, ובשל כך הוחלט לפתוח פתח יציאה בחלק הצפוני של המנהרות, כדי לאפשר לקהל לזרום החוצה באופן מסודר. בבריכת הסטרותיון, השוכנת בקצה מנהרות הכותל, אוּתָר קיר אבנים בודד, המפריד בין המנהרות ובין חנות בוויה דולורוזה (קיר אבנים זה נראה עד היום בפינת הבריכה, בראש גרם מדרגות). בעלי החנות, ערבי נוצרי, ניאות למכור את חנותו למשרד הדתות האחראי על מנהרות הכותל, אך חזר בו לאחר שקיבל איומים על חייו, בשל שיתוף פעולה עם ישראל. בעקבות כך הוחלט לחצוב מנהרת מוצא מלאכותית באורך כמה מטרים בסלע האם של גבעה השוכנת צפונית להר הבית, ולפתוח פתח יציאה לוויה דולורוזה, שלא דרך נכס של איש. מכונות החציבה הוכנסו לבריכת הסטרותיון בחלקים דרך מנזר האחיות ציון, והורכבו בפנים מחדש.
עם תחילת החציבה, הודיע הווקף כי לא יאפשר יציאה מהמנהרה אל לב הרובע המוסלמי, כה קרוב להר הבית. בשל חשש ממהומות, ניאותה ישראל לאשר בדיעבד את הקמתו של מסגד לא חוקי באורוות שלמה שבהר הבית, בתמורה לשקט עם פתיחת מוצא המנהרות[1]. הסכם זה לא היה מתואם עם הרשות הפלסטינית, שהן ישראל והן הווקף (שנשלט על ידי ירדן) התנגדו למעורבותה בהר. ההסכם החשאי, בו היה מעורב ראש הממשלהיצחק רבין, גם לא היה רשמי או כתוב, עובדה שנוצלה בהמשך על ידי הווקף להתנערות ממנו.
במוצאי יום כיפורה'תשנ"ז, 23 בספטמבר1996 הודיע במפתיע ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו על פתיחת מוצא המנהרה. הדבר נעשה לאחר שהתייעץ עם ראש השב"כ עמי איילון, שאישר את הצעד הזה. צעד זה הוביל למחאה חריפה מצד הווקף, שטען עתה כי המנהרה עוברת תחת הר הבית ופוגעת בקודשי האסלאם (בפועל, מנהרת המוצא עוברת מתחת לבית הספר אל עומריה, ולא נוגעת כלל בהר הבית). בעקבות כך אלפי פלסטינים יצאו להפגנות אלימות ברחבי יהודה ושומרון, שמוקדן היה בחברון ובירושלים.
26 בספטמבר היה היום הקשה ביותר של המהומות, שבמהלכו נהרגו 11 חיילים ישראלים ו־69 פלסטינים. במהלך היום הוכרז מצב חירום בשטחים, צה"ל קירב טנקים למרכזי הערים הפלסטיניות והזרים כוחות רבים למוקדי העימות. הקרבות הקשים ביותר נערכו בסביבות כפר דרום, בצומת גוש קטיף, ברמאללה ובשכם, במתחם קבר יוסף. במהלך הקרב בקבר יוסף צרו מאות פלסטינים חמושים על הכוח הצה"לי הקטן שהיה במקום, חלקו פצוע בדרגות שונות. כח הנדסה שהיה במקום חיכה לפקודה להיכנס לחלץ את הפצועים, אך הפקודה לא הגיע מאחר שנתניהו חיכה לג'בריל רג'וב שהבטיח לחלץ את החיילים, פקודה שלא הגיעה לבסוף. במהלך הניסיון הישראלי להכניס כוחות תגבור לכוח זה, נהרגו שישה חיילים וקצינים מגדוד חרוב. צה"ל נערך לכבוש את שכם, ולאחר מגעים עם ג'יבריל רג'וב ראש מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הופסקו המהומות[2]. מסתערבים ואנשי ביטחון פלסטינים בכלי רכב של כוח 17 בפיקודו של ג'יבריל רג'וב חילצו את 40 לוחמי צה"ל ומג"ב שהיו במתחם[3].
בצהרי 27 בספטמבר, עם תום תפילת יום שישי במסגדים, תקף המון של מאות פלסטינים את היאחזות הנח"לאלישע, הסמוכה ליריחו. במהלך הקרב נפצעו שני חיילי נח"ל אשר שירתו במקום, ונהרגו ארבעה שוטרים פלסטינים. הציר המרכזי לגוש קטיף, צומת גוש קטיף באזור האורחאן, נחסם לסירוגין על ידי אלפי מפגינים פלסטינים מולם עמדה מחלקת חי"ר מגבעתי וכיתת צוערים מבה"ד 1. הכח הצה"לי הקטן הצליח להחזיק את הציר. שלושה חיילים נפצעו וחייל אחד נהרג[4].
המהומות הסתיימו באותו יום, כאשר הורה ערפאת לשוטרים הפלסטינים לנצור את נשקם, בעקבות שיחת טלפון שקיים עם נתניהו. על תוכן השיחה יש גרסאות סותרות: מקור ביטחוני בכיר, שמודה שלא היה נוכח בעת השיחה, טען שהמסר שהומלץ לנתניהו להעביר לערפאת על ידי מערכת הביטחון היה מסר מרגיע ולדעתו כך עשה נתניהו. לעומת זאת, מזכיר הממשלה, דני נוה, שרשם את פרטי השיחה, טען שנתניהו איים על ערפאת כי יורה על כיבוש מחדש של שטחי הרשות אם לא ייפסקו המהומות[5]. שנים לאחר מכן תיאר נתניהו את השיחה בדומה לתיאורו של נוה[6].
המהומות גבו חיים של עשרות אנשים משני הצדדים, בהם 17 חיילי צה"ל, הבכיר שבהם הוא אל"םנביה מרעי, וקרוב למאה פלסטינים, והביאו לפציעתם של מאות בקרב הפלסטינים.
בעקבות המהומות חלה תפנית חדה בגישתו של ראש-הממשלה, בנימין נתניהו לתהליך. בחודשים הראשונים לכהונתו הציג נתניהו קו נוקשה והירבה להשתמש בסיסמה: "יתנו-יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו" כתנאי לכך שהמשך התהליך מותנה בכך שהרשות הפלסטינית תמלא את חלקה. אולם לאחר אירועי מנהרת הכותל, שינה נתניהו את גישתו והביע את נכונותו המיידית להתקדם בתהליך.
נשיא ארצות הבריתביל קלינטון, מיהר לקרוא לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפותו של חוסיין מלך ירדן. הפסגה הביאה להפסקת האלימות וסללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט מאזור מערת המכפלה ומאזורים סמוכים שבהם קיימים בתים של מתנחלים יהודים. הנסיגה בוצעה עוד באותו חודש, בסיום הוועידה נשא נתניהו נאום ובו שיבח במילים חמות את יאסר ערפאת[8] ואף אמר כי "מצאתי ידיד ושותף".[9]
המהומות והלקחים שהופקו בהם תרמו רבות להערכת המצב של צה"ל את מהות העימות הבא עם הפלסטינים וגיבוש הדרכים להגיב לו. במהלך השנים הבאות נערכו הכנות רבות לעימות עתידי דומה עם הפלסטינים, בניצוח של גל הירש, ששימש קצין אג"ם באוגדת יהודה ושומרון[10]. הכנות אלו תרמו למספר נפגעים מועט בקרב חיילי צה"ל בתקופה הראשונית של האינתיפאדה השנייה.
בהסכם בלתי רשמי בין ממשלת ישראל בראשות נתניהו וראשי הווקף המוסלמי, ניתן אישור רטרואקטיבי לעבודות בלתי חוקיות שהחלו כחודשיים קודם לכן במבנה התת-קרקעי "אורוות שלמה". מטרת עבודות אלו הייתה להמיר את המבנה הקדום למסגד רחב-ממדים על שם מרואן הראשון. אישור זה ניתן בתמורה לפתיחת המנהרה[11]. המסגד, המכונה "אל מוסלה אל מרואני", נפתח בדצמבר 1996 והוא פעיל עד היום.
בעקבות המהומות נסגרה מנהרת המוצא במנהרות הכותל לפרק זמן קצר, אך נפתחה שוב, תוך ליווי ביטחוני של המבקרים בדרכם חזרה דרך הרובע המוסלמי לרחבת הכותל. פתח המנהרה משמש כפתח היציאה העיקרי ממתחם מנהרות הכותל, אם כי הוא נסגר מפעם לפעם בשל מתיחות ביטחונית, למשל בתקופת האינתיפאדה השנייה.
