היסטוריה כלכלית של מדינת ישראל
החרם הערבי מדיניות הקיצוב המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של המדינה המדיניות הכלכלית החדשה החלפת שטרי בנק ומלווה חובה, 1952 הסכם השילומים גאות ראשונה המדיניות הכלכלית החדשה (1962) מיתון 1966 גאות שנייה משבר האנרגיה המהפך הכלכלי האינפלציה בישראל משבר מניות הבנקים תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 משבר הקיבוצים הסדר חובות המושבים חומת מגן כלכלית המחאה החברתית השפעת מגפת הקורונה על ישראל

מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (ביטוי הבא לתאר תקופת צמצום במזון. בישראל, פעמים רבות משתמשי הכינוי מתכוונים רק לתקופה עד תחילת המדיניות הכלכלית החדשה). מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון, בגדים ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. היו גם הגבלות על כספים שניתן לקחת מחוץ לישראל - אזרח ישראלי שיצא לחופשה באותה תקופה יכול לשאת עמו רק מעט דולרים. בהמשך עלו אף הצעות להגברת המדיניות בדמות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד.

את החידוש צֶנַע (ואת הפועל צִנַּע) טבע המילונאי ראובן אלקלעי ב-1939, בהיותו מתרגם שעבד בשירות השלטונות^[1].

ההחלטה על הנהגת מדיניות הקיצוב נתקבלה בישיבתה הראשונה של הממשלה הנבחרת הראשונה ב-26 באפריל 1949^[2]. לשם ביצוע המדיניות הוקם משרד מיוחד - משרד האספקה והקיצוב, ולתפקיד השר הממונה מונה דב יוסף (ברנרד ג'וזף) שזוהה עם תפקידו זה במשך שנים רבות. בין השאר נבחר יוסף בשל הצלחתו להסדיר חלוקת מצרכים כמושל הצבאי של ירושלים בזמן המצור עליה במלחמת העצמאות. מאוחר יותר ב-26 באפריל 1949 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון לכנסת על הנהגת המדיניות כהוראת שעה הנובעת מכורח המציאות.

הסיבה המרכזית להנהגת הצנע היא קליטת העלייה ההמונית - ישראל שאפה לקלוט מיד עם הקמתה כמות חסרת תקדים של עולים חדשים. עולים אלו הגיעו לרוב בחוסר כל, בין אם ממחנות העקורים באירופה לאחר השואה, ובין אם ממדינות ערב ששליטיהן לא איפשרו את מכירת או לקיחת הרכוש. באותה תקופה התנהלה גם מלחמת העצמאות שעלתה כסף רב. בשל היותה של ישראל צעירה מאוד לא הייתה הכנה למצב כזה ולא היו יתרות מטבע חוץ. היה חשש שאם לא תונהג מדיניות הקיצוב יעלו המחירים של מוצרי המזון ומצרכים אחרים על בסיס המשוואה של היצע וביקוש - כמות הטובין קטנה מאוד בשל המחסור במט"ח בעוד שהדרישה לו גבוהה. כך המחירים עלולים לעלות; מי שתשג ידו יוכל לקנות ולאכול או להתלבש, ומי שלא - ירעב. אם כן הרציונל המרכזי מאחורי מדיניות הצנע היה לקבוע רף מחירים נמוך כדי לאפשר אספקה סדירה של מזון לכל ובכלל זה בפרט העולים הלא מבוססים. בתקופה המדוברת הייתה סכנת הרעב מוחשית בשל מלחמת העולם השנייה, שנסתיימה שנים ספורות קודם לכן.

שיקול נוסף היוותה בעיית האינפלציה החריפה (ראו המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של המדינה) ועליית מדד יוקר המחיה באחוזים גבוהים. אחת המטרות החשובות ביותר הייתה הורדת המדד.

להנהגת הצנע יש גם פן אידאולוגי-סוציאליסטי. בהנהגת המדינה עמדה באותה העת מפא"י כמפלגה הגדולה ביותר, שהייתה מפלגת שמאל סוציאליסטית. בבסיס הסוציאליזם עומדת השאיפה לשוויון בין כל אזרחי המדינה. מעבר לפחד המוחשי שהעולים ירעבו, היה פחד מוחשי אף יותר שייווצרו בארץ פערים אדירים על בסיס כלכלי.

לכך יש גם להוסיף את העובדה שהצנע לא היה המצאה ישראלית, מדיניות מסוג זה מקובלת בעולם. הממשלה החליטה לאמץ מדיניות כלכלית שהונהגה שנים לא רבות קודם לכן, בתקופת המנדט הבריטי על רקע אירועי מלחמת העולם השנייה בארץ ישראל והייתה נפוצה אף לאחריה במדינות אירופה. לכך יש גם להוסיף את התפתחות התפיסה של "מדינת רווחה", באותה עת. תפיסה זאת טענה שלכל שלטון אחריות לדאוג לרווחתם הכלכלית של אזרחיו. בתקופה מסוימת החלו להשתמש בשיטה זו גם לרהיטים.

ההקצבה היומית לנפש נקבעה על ידי מומחה אמריקני לתזונה (ביחד עם ועדת רופאים^[3] אשר מונתה לכך על ידי דב יוסף), וכללה: לחם אחיד 360 גרם, 60 גרם תירס, 58 גרם סוכר, 60 גרם קמח, 17 גרם אורז, 20 גרם קטניות, 20 גרם מרגרינה, 8 גרם אטריות, 200 גרם גבינה רזה, 600 גרם בצל ו-5 גרם ביסקוויט. הקצבת הבשר הייתה 750 גרם לנפש לחודש, תפוחי האדמה - 3.5 קילו לחודש.

כמו כן, חולקו כמויות משתנות של ביצים (לפעמים באבקת ביצים), סבון כביסה, סבון לרחצה, שוקולד, דגים מלוחים (דג הפילה), אבקת חלב, ריבה, חמאה ועוד. התפריט התאפיין בתחליפים רבים למוצרים יקרים (כגון תחליף לקפה שנעשה מעולש), וחסר בעיקר שני מוצרי יסוד מרכזיים — חלב וביצים, שהגיעו בכמויות קצובות, ועל פי רוב באבקות. מסופר שהשר דב יוסף שמע על ביצת קולומבוס, ומיד שאל אם אפשר לקבל אותה באבקה.

לא היה מדובר בתבנית כוללת לכל האזרחים, התבנית הותאמה לגיל ולמצב האזרח. כך, למשל, נשים הרות זכו לתוספת בבשר ובגבינה צהובה, ותינוקות זכו לתוספת סוכר וקורנפלור.

בזכות ההקצבה הצליחה המדינה לשמור על מחירים נמוכים יחסית לכל המוצרים, הן במזון, הן בהנעלה, הן בהלבשה והן בכלי הבית. בנוסף, דאגה הממשלה שהמחירים יהיו אחידים בכל הארץ בלי תלות במרחקי ההובלה. מדיניות זו של מחירים אחידים נשמרה שנים רבות לאחר תום תקופת הצנע.

על מנת לוודא שכל אזרח או תושב יקבל את ההקצבה המגיעה לו חולקו לציבור פנקסי "נקודות" בהם היו תלושים למוצרים ומצרכים שונים^[4]. תעודת הזהות של כל אזרח הוחתמה בחותמת מתאימה כך שלא יוכל לקבל שני פנקסי קיצוב. עם קבלת הטובין היה הסוחר גוזר מתוך הפנקס את התלושים המתאימים ומוסר אותם לסיטונאי על מנת לקבל הקצבה חדשה.

בשל המחסור בבשר בארץ, נוסד ענף הברחות מטעם גורמי המדינה, שאיתר בעלי עדרים מהמדינות שסביב ישראל שהיו מעוניינים למכור את עדריהם, ובעזרת אנשי קשר תיאם מעבר עדרים בנקודות גבול לתוך ישראל. פעולה זו השתלבה במערך המודיעין הישראלי, כאשר סייענים היו מעורבים בהברחות (חלקם אף קיבל זיכיונות להברחות מאזור מסוים), וקיבלו דמי תיווך על פעולותיהם^[5].

באפריל 1949 הוחלט על הרחבת הקיצוב גם לפריטי הלבשה וריהוט. הצו הורחב ביולי 1950. הוגדרו בגדים מסוימים (לבנים, מכנסיים, חולצות, גרבי ניילון, שמלות, נעליים וכדומה) שיוצרו מבדים זולים ומכמות קטנה יחסית של בד (ללא תוספות, קישוטים ונפח מיותר) שחולקו לפי נקודות. ביגוד זה נקרא "טקסטיל לכל" ויוצר על ידי מפעלים ישראליים כגון "לודז'יה", "גוטקס" ו"אתא".

כמו כן יוצרו גם רהיטי "לכל" ובניהם ארוניות, מיטות, שולחנות וספריות מעץ פשוט וכלי בית בסיסיים ובכללם מגבות וסדינים. בעוד שהביגוד היה באיכות ירודה, הריהוט היה מאיכות סבירה ואף טובה ושרד זמן רב, על אף שלא היה נאה למראה היה פונקציונלי ביותר^[6].

אופנת הביגוד והריהוט של שנות החמישים הושפעה מאוד מההיצע של "לכל" שסיפקה חזות אחידה לרוב היישוב.

• 
  שמלת "לכל" מבד ג'רסי בצבע בז' בתצוגת אופנה של התאחדות התעשיינים בישראל, 1949
• 
  שמלת "לכל", 1949
• 
  רהיטי הצנע, 1950
• 
  נעלי "לכל" בחנות הנעליים מיקולינסקי, רחוב אלנבי בתל אביב, 1949

בהתחלה היה הציבור מאוחד יחסית בתמיכתו בצנע, ונראה היה כי הוא נתפס ככורח המציאות אל מול גלי העלייה והמלחמה. במשך הזמן הלכה וגברה התנגדות הציבור, וגם באוצר התגבשה הבנה שהצנע בצורתו הנוכחית אינו יעיל, וזאת בשל מספר סיבות:

• החיים במדינה "התנרמלו", מלחמת העצמאות הסתיימה והחלו להתפתח חיים נורמטיביים. הפחד מרעב ומהתמוטטות המדינה שהביאו להנהגת הצנע, היו נראים כעת רחוקים יותר. כל אלה הביאו להרגשה בציבור שאין נחיצות של ממש בצנע.
• המעמד המבוסס היה בעל כסף רב ששכב ללא שימוש בעוד שהם וילדיהם נאלצו להסתפק במזון קצוב ומועט יחסית.
• החלו להתקבץ תלונות נגד התלות הלא-נעימה בפנקסים, כנגד הבירוקרטיה הגוברת ועל כך שהאוכל לא הותאם לטעם האזרחים.
• בשיא המרירות הציבורית, ביולי 1950, הורחב הקיצוב גם למוצרי הנעלה והלבשה. הרחבת הקיצוב, דווקא בתקופה שבו ההתנגדות לו עלתה, הגבירה את הכעס הציבורי ושימשה כזרז לביטול המדיניות בהמשך. באוגוסט 1950, הסוחרים הפרטיים הכריזו על שביתה, בכנסת הועלתה הצעת אי-אמון והוחלט על הקמת ועדה ציבורית לבדיקת העניין.
• הצנע נתפס בעיני הציבור כחדירה גסה לפרטיות: הממשלה החליטה עבור אזרחיה מה יאכלו ולאזרחים הייתה תלות יומיומית בשלטון. גם החיפושים שערכו הפקחים על־מנת להילחם בשוק השחור היו מאוד פולשניים וכללו חיפוש בתיקים, עצירת מכוניות בכניסה לערים הגדולות ומעקב יום יומי אחרי תנועות האזרחים. החדירה הזו הייתה בלתי נסבלת לרבים מהאזרחים.
• מעבר לקיומו של שוק שחור, התקיים גם "שוק אפור" — חלק מהעולים, שלשם קיומם הונהג הצנע, נהגו לשבת בתחנות האוטובוסים ומכרו את תלושי המזון שהיו מיועדים עבורם. הציבור לא הבין מדוע עליו לסבול לטובת העולים בעוד שאלו, כביכול לא צריכים את מזונם ממש כ"אוכל נפש".

ערך מורחב – השוק השחור בישראל

לשם ביצוע התוכנית היה צורך במנגנון אכיפה ופיקוח, פקחי המשרד לאספקה וקיצוב הקימו מחסומי ביקורת, חיפשו בכלי נוסעי אוטובוסים ומכוניות, פעלו על סמך הלשנות וניסו, ככל יכולתם, לאכוף את קיום משטר הצנע. בשנתיים הראשונות שיתף הציבור פעולה עם המשרד והפקחים, אולם לאט לאט נמוג שיתוף פעולה זה והציבור עבר להגן על העבריינים מאחר שאלו תרמו לרווחתו.

בידי הציבור הייתה מצויה כמות גדולה של אמצעי תשלום (כסף נזיל) שהלך ונצבר עם הזמן, הגידול באמצעי התשלום לא לווה בגידול מקביל באמצעי הצריכה. במילים אחרות - לציבור היה כסף, צורך להשתמש בו לשם קניית מזון ומוצרי צריכה, אבל לא הייתה לו יכולת לממש את הצורך ולהשתמש בכסף בשל הצנע. המצב הזה הוליד למעשה את השוק השחור, שבו יכלו האזרחים להשתמש בכסף ולרכוש בצורה לא חוקית את מוצרי המזון המוקצבים.

השוק השחור הפך ונהיה מרכזי ורווח בקרב כלל האזרחים, זאת על אף הפעלת מנגנון פיקוח משומן שעצר אוטובוסים לביקורת ובדק תיקים של עוברים ושבים. היו גם מאמצים הסברתיים אדירים אליהם הצטרף בן-גוריון שטען בנאום ששודר ברדיו כי השוק השחור משמש מקור ועידוד לגנבות, מערער את היסודות המוסריים הציבוריים ובעיקר מעמיד בסכנה את קיום המשק. בן-גוריון אף הקים את "המטה למלחמה בשוק השחור" בו היה חבר גם הוא עצמו. מרדכי נאור מציין כי עד פברואר 1950 נפתחו כ-5,000 תיקים במשטרה כנגד אזרחים שהיו מעורבים בשוק השחור.

מדיניות הצנע הביאה גם לחשדות של שחיתות. במאי 1952 נעצר יקיר מנדלסון, מנהל המשק במשרד המסחר והתעשייה, בחשד לגנבת נקודות הלבשה. מ. ציוני, פקיד של אגף האספקה במשרד המסחר והתעשייה נעצר בחשד לגנבת רישיונות להובלת בשר^[7]. ב־1953 נחשף ניסיון הברחת מזון במסווה של חבילות מזון שנשלחו מבני משפחה מחוץ לישראל, במטרה למוכרו בשוק השחור^[8].

החל מסוף 1950 החלה להחלש מדיניות הצנע. בצעד סמלי בוטל בתחילה משרד האספקה והקיצוב, וסמכויותיו הועברו לידי משרדים ממשלתיים שונים. משרד האספקה והקיצוב מעבר לסמכויותיו (שלא בוטלו כאמור) היה סמל לחדירה לחיים הפרטיים וזוהה כגוף המכביד על חיי האזרחים. דן גלעדי, חוקר התקופה טוען ש"צעד זה נתן ביטוי לנטייה להסיט את הדגש מפיקוח וקיצוב לייצור". ישנן כמה סיבות ישירות להגמשת המדיניות:

• הבחירות לעיריות ולרשויות המקומיות - לדעת הקהל הציבורית כנגד הצנע ניתן ביטוי ראשון בבחירות המקומיות לעיריות ולרשויות המקומיות שנערכו ב-14 בנובמבר 1950. על אף היותן של הבחירות מקומיות הן עמדו בסימן המאבק על הצנע. מפא"י מפלגת השלטון זוהתה עמו, והציונים הכלליים תחת סיסמתם "תנו לחיות בארץ הזו" והאידאולוגיה הימנית ליברלית שאפיינה אותם, ביקשו לבטל אותו. בעקבות הקולות הגואים בציבור היה ברור למפא"י שהיא תזכה לפחות אחוזי תמיכה אך תוצאות האמת הממו אותה בחריפותן. בבחירות זכתה אמנם מפא"י אך הציונים הכלליים היו מאחוריה בהפרש זעום של 3% כאשר ערים מרכזיות עברו לידי ראשי ערים מתנועה זו. אף על פי שהבחירות לא כללו את כל תושבי ישראל אלא רק את תושבי היישובים העירוניים והיה בהן יתרון מובנה לציונים הכלליים, שכן לא השתתפו בהם תושבי הקיבוצים והמושבים הסוציאליסטים, הייתה להן השפעה מהותית על המשך מדיניות הצנע. הבחירות הובילו לכמה הבנות יסוד בתוך מפא"י שעמדה בראש המוסדות היהודיים ציונים כבר שנים רבות. הראשונה והמרכזית היא שאם מפא"י חפצה להמשיך ולהיות מפלגת שלטון עליה לבטל או להגמיש את הצנע שפוגע בה אלקטורלית. הבחירות הביאו לידי הרגשה שהרכב הכנסת שנבחרה בינואר 1949 כבר לא משקף נאמנה את הדעות הרווחות בציבור. משה שרת הודה בתזכיר שכתב לפני הבחירות לכנסת השנייה (שנערכו ביולי 1951) שבהקדמתן היה לבחירות המקומיות תפקיד מרכזי.
• הסכנה שבשוק השחור - השוק השחור היה בעייתי ביותר, בראש ובראשונה מכיוון שפגע במדיניות הצנע והעיב על הישגיה. למעשה לא התקיים באמת הפיקוח על המזון: בשוק השחור ניתן היה להשיג הכל. מעבר לכך כאשר השוק השחור הפך לתופעה רווחת כל כך, בקרב כלל הציבור השימוש בו לא נתפס כעבירה על החוק. החוק הפך בגדר "המלצה" בלבד, והיה חשש שמדובר בפרצה שהמדינה לא תוכל לעמוד בה, ועד מהרה היחס לחוק זה יהפוך ליחס לחוקים נוספים ותיפגע ריבונותה של המדינה. מבחינות רבות היה הצנע תקנה שהציבור לא יכול לעמוד בה ולא היה מנוס מלבטל אותה.
• הבירוקרטיה - סביב מדיניות הקיצוב נוצרה מערכת ביורוקרטית עבה ומטרידה למדי. בין השאר החלה להיווצר "תופעת התורים" - תורי ענק שליוו את התהליך כולו החל מקבלת התלושים ועד לרכישת המזון.
• גורמים חיצוניים - מלחמת קוריאה העלתה את מחירי מוצרי הגלם בעולם. בארץ לא הועלו המחירים בשל מדיניות ייצוב שער החליפין שהונהגה במדינה החל מראשיתה. מצב זה של פער מחירים עמוק לא יכול היה להימשך הרבה זמן.

הצנע הוגמש בהדרגה בעיקר לאור המדיניות הכלכלית החדשה ועליות המחירים המסיביות שנלוו אליה. ב-1953 אחרי שהסכם השילומים מ-1952 הזרים למדינה עתודות מט"ח, בוטלו חלק מההגבלות אבל השימוש בפנקסי התלושים נשאר בשימוש יומי. אחרי מבצע קדש (1956) צומצם הפיקוח לכלול 15 מוצרים בלבד. משטר הצנע בוטל סופית ב-1959, כששר המסחר והתעשייה פנחס ספיר הודיע על קץ מדיניות הקיצוב גם מבחינה פורמלית.

הצנע התעצב בתודעה הישראלית ככישלון, כתקופה של רעב ומשבר. ההתערבות הגסה בחיי האזרחים כמו גם תופעות שליליות רבות גרמו גם הם לשלילתו של הצנע. עם זאת, דרישת הבסיס שבשלה הונהג הצנע הייתה אספקה של מזון לכלל האוכלוסייה, משימה שבה עמד בהצלחה. כמו כן גדל התל"ג באחוזים רבים, ירד מדד המחירים לצרכן ונוצרה התשתית לקליטת עלייה. לובה אליאב היטיב לבטא זאת בספרו "40 שנה לתחילת העלייה הגדולה" באומרו "דור שלם קילל את דב יוסף, אף על פי שפעולתו הייתה אחד ההישגים הגדולים ביותר של תקופת הקליטה". על הצנע נכתב לא רק בספרות המקצועית אלא גם כספרות יפה: אחד מהמפורסמים שבספרים אלה הוא ספרו של יצחק נוי גבעת האיריסים השחורים, שבכריכתו האחורית אף מופיע דף תלושי מזון. בשפת היום יום בישראל הפך הביטוי "תקופת הצנע" לביטוי גנאי, בדרך כלל לדבר ישן ולא מודרני.

האבסורד והכיעור שנוצרו עם היווצרות השוק השחור בוטאו בתרבות, ומהמפורסמים הם השיר "השוק השחור" של ישראל יצחקי.^[9]

• תקופת המחסור בחשמל

• דן גלעדי, מצנע לצמיחה כלכלית. בתוך "ישראל בעשור הראשון" (יחידה חמישית). הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002.
• אורית רוזין, חובת האהבה הקשה, עם עובד 2008
• משה ורד, החברה הישראלית בצנע: 1950-1949, הוצאת המחבר, 2013.
• טליה דיסקין, "צנע על כל שעל" : משטר הקיצוב בעיתונות הילדים במדינת ישראל בראשיתה, זמנים: רבעון להיסטוריה 141 (2019) 76-93

מדיה וקבצים בנושא מדיניות הקיצוב בוויקישיתוף

• הצנע הראשון שלי, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
• מרדכי נאור, הצנע, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• על ימי הצנע במדור "לאישה ולבית" של עיתון הארץ, באתר הספרייה הלאומית
• מידע על מדיניות הקיצוב בקטלוג הספרייה הלאומית
• טליה דיסקין, '"צנע על כל שעל": משטר הקיצוב בעיתונות הילדים במדינת ישראל בראשיתה', זמנים: רבעון להיסטוריה 141 (2019) 93-76. 141_zmanim_diskin.pdf (openu.ac.il)
• חיפוש מדיניות הקיצוב בעיתונות יהודית היסטורית
• חסל את השוק השחור!, באתר ynet, 18 במרץ 2008
• צבי לביא, השוק השחור: המרד העממי הראשון, באתר ynet, 5 במאי 2008
• חיה רגב; אביגיל אורן, משטר הצנע, מתוך "הקמת המדינה ושנותיה הראשונות", באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• מצנע לשפע - 70 שנה במטבח הישראלי: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• איתי יעקב, הסצינה של הצנע: אופנה בימים קשים, באתר nrg‏, 14 בנובמבר 2008
• דן גלעדי, כלכלת ישראל: שנים ראשונות: 1949–1951, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• אורית רוזין, ‏המאבק על ה'צנע': עקרות הבית והממשלה, ישראל חוברת 1, אביב תשס"ב, 2002
• פנקס מזון: תמונה א, תמונה ב, תמונה ג
• דב יוסף נלחם בשוק השחור, סרטי גבע 1950
• סרטון דב יוסף מצהיר על מדיניות הצנע, יומן קולון גבע, 1951
• מעצר מבריחי עופות לשוק השחור. יומני כרמל ינואר 1954 (התחלה 4:36)
• חיסכון בדלק ובחשמל בימי הצנע, יומני גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 8:01)
• דיוויד סלע, המענה למחסור במזון, באתר ישראל היום, 15 ביוני 2018
• אלוף האכילה של ישראל, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• עמית נאור, בפעם הקודמת שעמדנו בתור למכולת: כך זה נראה בתקופת הצנע, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 31 במרץ 2020
• מה הוביל לתקופת הצנע? פודקאסט רשת עושים היסטוריה
• איך יצאנו מתקופת הצנע? פודקאסט רשת עושים היסטוריה

היסטוריה של מדינת ישראל
ביטחון • תעשייה • מדע וטכנלוגיה • חינוך • כלכלה • משפטים • דת • תרבות
שנות ה-40	הכרזת העצמאות • מלחמת העצמאות • אלטלנה • הסכמי שביתת הנשק • הממשל הצבאי על ערביי ישראל • מבצע על כנפי נשרים
שנות ה-50	העלייה ההמונית • תקופת הצנע • המדיניות הכלכלית החדשה • הסכם השילומים • חינוך ממלכתי • העסק הביש • פעולות התגמול • ייבוש החולה • מלחמת סיני • אירועי ואדי סאליב
שנות ה-60	הקמת המוביל הארצי • המלחמה על המים • משפט אייכמן • הקמת הקריה למחקר גרעיני - נגב • מיתון 1966 • תקופת ההמתנה • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה
שנות ה-70	הפנתרים השחורים • מלחמת יום הכיפורים • הקמת גוש אמונים • מבצע יונתן • יום האדמה • המהפך • הקמת שלום עכשיו • מבצע ליטני • הסכם השלום עם מצרים
שנות ה-80	מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • פרשת קו 300 • האינפלציה • משבר מניות הבנקים • תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 • משבר הקיבוצים • האינתיפאדה הראשונה
שנות ה-90	מלחמת המפרץ • העלייה מברית המועצות לשעבר • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • טבח מערת המכפלה • הסכם השלום עם ירדן • רצח יצחק רבין • המהפכה החוקתית • אסון המסוקים
עשור ראשון של המאה ה-21	הנסיגה מרצועת הביטחון • אירועי אוקטובר 2000 • האינתיפאדה השנייה • מבצע חומת מגן • חומת מגן כלכלית • הקמת גדר ההפרדה • תוכנית ההתנתקות • מלחמת לבנון השנייה • מבצע עופרת יצוקה
עשור שני של המאה ה-21	אסון הכרמל • המחאה החברתית • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן • המשבר הפוליטי
עשור שלישי של המאה ה-21	מגפת הקורונה בישראל • הסכמי אברהם • אסון הר מירון • מבצע שומר החומות • הרפורמה המשפטית • טבח שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל
פורטל ישראל • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל • ציר הזמן של ההיסטוריה של ישראל

דוד בן-גוריון
אירועים פוליטיים במהלך כהונותיו כראש ממשלת ישראל	הממשלה הזמנית מלחמת העצמאות (1947–1949) • הכרזה על הקמת מדינת ישראל וחתימת מגילת העצמאות (1948) • פירוק המחתרות והקמת צבא הגנה לישראל (1948) • תחילת העלייה ההמונית (1948) הממשלה ה-1 תחילת מדיניות הקיצוב (1949) • הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות (1949) • עליות חיסול גלויות (1949) הממשלה ה-2 פעולות התגמול (1951) • תחילת פיתוח תוכנית הגרעין של ישראל (1952) הממשלה ה-3 חתימת הסכם השילומים (1952) • המדיניות הכלכלית החדשה (1952) הממשלה ה-4 חוק חינוך ממלכתי (1953) • תחילת הגאות הראשונה בכלכלת ישראל הממשלה ה-7 מלחמת סיני (1956) • נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957) • השביתה במפעל אתא (1957) הממשלה ה-8 הקמת ברית הפריפריה • אירועי ואדי סאליב (1959) • ביטול מדיניות הקיצוב (1959) • מכירת נשק ישראלי לגרמניה המערבית (1959) הממשלה ה-9 פרשת יוסל'ה שוחמכר • לכידת ומשפט אייכמן (1961) • פרשת לבון (1960–1961) הממשלה ה-10 הקמת ועדת אגרנט (1962) • הוצאתו להורג של אדולף אייכמן (1962) • המדיניות הכלכלית החדשה (1962) • משבר המדענים הגרמנים במצרים
משפחתו	אביגדור גרין (אב) • שיינדל גרין (אם) • פולה בן-גוריון (בת-זוג) • גאולה בן אליעזר (בת) • עמוס בן-גוריון (בן) • רננה לשם (בת) • יריב בן אליעזר (נכד) • אריה בן-גוריון (אחיין) • עמנואל בן-גוריון (אחיין) • יהודה הר-מלח (גיס) • אריה פרידמן-לבוב (גיס)
הנצחתו	יום בן-גוריון • צריף בן-גוריון • יד דוד בן-גוריון • המכון למורשת בן-גוריון • בית בן-גוריון • קריית הממשלה • נמל התעופה בן-גוריון • אוניברסיטת בן-גוריון בנגב • מדרשת בן-גוריון • הילכו שניים יחדיו • בן-גוריון, אפילוג • שומרי היקום • אות בן-גוריון • מחלף בן-גוריון • גן לאומי קבר בן-גוריון • מדרשת שדה בוקר • מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות • פרס בן-גוריון • קריית החינוך בן-גוריון • פארק בן-גוריון • שדרות בן-גוריון • פסל דוד בן-גוריון בחוף תל אביב
שונות	הסכמי לונדון • או"ם שמום • בלי חרות ומק"י • החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה • מכתב הסטטוס קוו • מן העיר אל הכפר • משל העגלה המלאה והעגלה הריקה • עוד יסופר • רגע קלפהולץ