אולמן זכתה בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בשנת 1972 על הסרט "המהגרים" (1971) והייתה מועמדת לארבעה נוספים. בשנת 2000 הייתה מועמדת לפרס דקל הזהב על סרט השני שביימה, "Faithless". היא קיבלה שתי מועמדויות לפרס האקדמיה הבריטית, ושתי מועמדויות לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר, על "המהגרים" (1971) ו"פנים אל פנים" של אינגמר ברגמן (1976). ב-25 במרץ 2022 הוענק לאולמן פרס אוסקר לשם כבוד כהוקרה על "הגבורה והשקיפות הרגשית שלה שהעניקה לקהל בכישרון, בתצוגות מסך משפיעות"[1].
המשפחה עברה לניו יורק, שם מת אביה ארבע שנים מאוחר יותר לאחר אשפוז ממושך מפציעת ראש עקב פגיעת מדחף של מטוס, ומותו השפיע עליה מאוד. אמה עבדה כמוכרת ספרים, בזמן שגידלה שתי בנות. בסופו של דבר הם עברו לנורווגיה, והתיישבו בעיר טרונדהיים[3].
קריירה
משחק ובימוי
אולמן החלה את קריירת המשחק שלה כשחקנית במה בנורווגיה באמצע שנות ה-50. היא המשיכה לשחק בתיאטרון במשך רוב הקריירה שלה והתפרסמה בזכות דמותה של נורה במחזהו של הנריק איבסן "בית הבובות". בגיל 17 גם שיחקה את אנה פרנק במחזה אודותיה[4].
לאחר מספר תפקידים מבטיחים בתיאטרון ובקולנוע בנורווגיה היא הגיעה לשוודיה, שם קיבלה תפקיד ראשי ב"פרסונה", סרטו של אינגמר ברגמן (1966), והייתה לאחת מ"שחקניות הבית" של הבמאי המוערך. היא שיחקה בשני סרטי המשך ל"פרסונה, "בושה" (1968) ו"תשוקה" (1969) לצד ביבי אנדרסון[5]. בסרט האימה הפסיכולוגי של ברגמן "שעת הזאבים" (1968)[6], ובסדרת הטלוויזיה של ברגמן "תמונות מחיי נישואין" (1973), בתפקיד מריאנה לצד ארלנד יוספסון, שזכתה להצלחה בינלאומית[7]. עבור משחקה ב"פנים מול פנים" של ברגמן משנת 1976 היא הייתה מועמדת לפרס האוסקר.
בשנת 1972 שיחקה אולמן בתפקיד הראשי בסרט "האפיפיורית יוהנה", סרט בריטי על הדמות ההיסטורית האפיפיורית יוהנה, שקיומה שנוי במחלוקת. באותה שנה גם שיחקה בסרט נוסף של ברגמן "זעקות ולחישות"[9].
בשנת 1973 כיכבה בסרט "40 Carats", קומדיה רומנטית המבוססת על מחזה מצליח שעלה בברודוויי[10].
בשנת 1974 כיכבה לצד ג'ין הקמן בסרט "כלה למכירה", מערבון שביים יאן טרוּל באנגלית בארצות הברית[11].
בשנת 1978 שיחקה בסרט "סונטת סתיו" שכתב וביים אינגמר ברגמן, ובכיכובם של ברגמן עצמו (בתפקיד משחק האחרון שלו) ולנה ניימן. עלילתו עוקבת אחר פסנתרנית קלאסית מהוללת ובתה המוזנחת שנפגשות לראשונה מזה שנים[12].
בשנת 1995 שבה לנורווגיה על מנת להפיק את הדרמה מועמדת-האוסקר "כריסטין בת לברנס", על פי הרומן בשם זה מאת סיגריד אונדסט. בשנת 1996 ביימה את הסרט "וידויים אישיים" על פי תסריט של ברגמן.
בשנת 1990לוהקה לתפקיד בסרט "האב האובד", קופרודוקציה ישראלית־הונגרית־אמריקנית, על פי תסריט של פול סלומון וצלם הסרטים יאנוש אדולני, שעלו לישראל מהונגריה[18]. העלילה עוסקת בגבר שגדל בהונגריה בעוד אביו חי בישראל. כעבור שנים, עם מות האב, שאותו לא הכיר, מחליט הבן לעשות את המסע הראשון שלו לישראל כדי לגלות את שורשיו. התסריט זכה במענק של רבע מיליון דולר מטעם הקרן לעידוד סרטי איכות. הסרט היה דובר אנגלית שלצידה כיכב השחקן האנגלי מייקל יורק[19]. צילומי הסרט החלו בינואר 1991[19][20], אך הופסקו בעקבות פרוץ מלחמת המפרץ וחודשו לאחר שלושה חודשים[21].
בשנת 1999 הייתה מועמדת לפרס דקל הזהב על הסרט "חסרי אמונה" שבבימויה.
בשנת 2000 ביימה את הסרט "Faithless", על פי תסריט מאת ברגמן. הסיפור מבוסס באופן רופף על חוויות מחייו של ברגמן עצמו[22]. הוא פתח את פסטיבל קאן באותה שנה.
בשנת 2002 שיחקה בסרט "Saraband", סרט המשך ל"תמונות מחיי נישואים"[23], שהיה הסרט האחרון שביים ברגמן[24].
בשנת 2012 כיכבה בסרט "חיים כפולים", סרט העוסק בלבנסבורן, ילדי מלחמה שנולדו לחיילים גרמנים ולנשים נורווגיות, ושנלקחו לאחר הלידה כדי לגדול בגרמניה[25].
במקביל להצלחתה הקולנועית פרסמה אולמן שני ספרים אוטוביוגרפיים חושפניים, הכתובים בשפה עשירה ומענגת. ספרה הראשון נקרא "להשתנות", ובו היא פורסת יומן חיים אינטימי של אומנית, אישה ואם. ואף חושפת את יחסיה הסבוכים עם הבמאי שלה אינגמר ברגמן[26]. בספרה השני, "לבחור", היא מוסיפה להיחשף ומספרת על יחסיה עם בתה המתבגרת, המחזירה אותה אל ילדותה ונעוריה. פרק מיוחד בספר הוא רשמי מסעותיה בשליחות ארגון האומות המאוחדות להגיש סעד לילדים ברחבי העולם. הספרים תורגמו לעברית ויצאו בהוצאת ספרית פועלים.
חיים אישיים
אולמן גרושה פעמיים. היא נישאה ב-1960 לפסיכיאטר הנורווגי, הנס יעקב סטאנג, והם התגרשו ב-1965. חייה של אולמן בת ה-25 השתנו כאשר פגשה את אינגמר ברגמן שהיה בן 46. מערכת היחסים ביניהם עברה במהירות לרומן שנמשך בשנים 1965–1970. הסופרת לין אולמן (נולדה ב-1966) היא בתם[27].
.jpg)
