"כִּנֶּרֶת" הוא שירה של רחל המשוררת, אשר חובר בתל אביב בשנת תרפ"ז 1927.
מילות השיר
שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –
בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר.
בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא
וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.
שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת,
סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב,
שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת
מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו.
|
מַה יִּרְבּוּ פְּרָחִים בַּחֹרֶף עַל הַכֶּרַךְּ
דַּם הַכַּלָנִית וְכֶתֶם הַכַּרְכֹּם,
יֵשׁ יָמִים – פִּי שֶׁבַע אָז יָרֹק הַיֶּרֶק,
פִּי שִׁבְעִים תְּכֻלָּה הַתְּכֵלֶת בַּמָּרוֹם.
גַּם כִּי אִוָּרֵשׁ וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,
וְהָיָה הַלֵּב לְמַשּׁוּאוֹת זָרִים –
הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ
חֶסֶד נְעוּרִים?
|
אודות השיר
השיר מתאר את הנופים הנשקפים מחוות כנרת וקבוצת דגניה א', בהם חיה ועבדה רחל המשוררת בתקופת העלייה השנייה. הוא נכתב מתוך הִזכרוּת וגעגועים, כשני עשורים לאחר שאירעו החוויות המתוארות בו.
למרות שהשיר מוכר בתור "שם הרי גולן" בהתאם למילותיו הראשונות, הוא אינו מתמקד בגולן אלא בכנרת (שהגולן משמש לה כרקע) ובהתאם לכך שמו "כנרת".
בממד הנופי המספר את חוויות העבר, המשוררת סוקרת שפע של צורות; עצמי הנוף זוכים להאנשה בטווח גילים רחב לעצמים הנצפים: להר חרמון הלבן, המכונה "סבא" בשל צבען של שערות שיבה (וגם מפני שבשפה הערבית הר החרמון נקרא "ג'אבל א-שייח" (جبل الشيخ) כלומר הר הזקן), מיוחסת בדידות, אולי בשל המרחק היחסי מדגניה ובשל גובהו הבולט בסביבה הנופית, ואילו עץ הדקל, שצורת כפותיו הסתורות נראית כבלורית פרועה, מדומה ל"תינוק" ו"שובב", הנמצא בחוף חוות כנרת ואפשר לדמיין אותו "משכשך" את "רגליו" באגם הכנרת הסמוך; נוסף להם מוזכר הכֶּרַכְּ, אחד משמותיו הקדומים של תל בית ירח הסמוך לדגניה. המשוררת מציינת שלל צבעים בנוף הנפרש לעיניה: אדום לכלנית; צהוב, סגול ולבן, הם צבעיו האפשריים של הכרכום; ירוק לירק; תכלת לשמים[1].
לעומת זאת בממד הנפש הפנימי, העוסק בהווה, מתארת המשוררת דאגות מבואם של עוני וכפיפות ("שחוח"), מציאותי ומטפורי, אשר יהוו מבחן לאהבתה ולנאמנותה לנופי הכנרת ולמעשה לנאמנותה אל עצמיותה שלה. בנוסף מתוארים חששות שמא תשכיח התקשרות לנופים מרשימים אחרים, המכונים: "משואות זרים", את נופי הכנרת. אבל הדאגות והחששות נדחים מפני הידיעה הפנימית שלא ישכחו הנופים ולא תינטש חוויית הנעורים.
השיר נעשה אהוד ביישוב החדש ובחברה הישראלית לאחר הקמת המדינה.
הלחן המוכר הוא של הפזמונאית והמלחינה נעמי שמר והוא בוצע לראשונה על ידי להקת פיקוד מרכז[2][3]. הלחן זכה לביצועים נוספים במאה ה-20 ובמאה ה-21.
לחן נוסף חובר על ידי נחום היימן בשנת 4–1963 ובוצע על ידי הגבעטרון[4].
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
כנרת, באתר ויקיטקסט
הערות שוליים
