בריאיון ב-2003 סיפרה אלברשטיין כי במקור השיר לא היה אמור להיכלל באלבום. לאחר הקלטת שאר שירי האלבום היא קיבלה משלוח מחיים ברקנימלחין השיר עם המילים והתווים של השיר, והיא וכספי החליטו להקליט אותו. מכיוון שהם כבר היו אחרי ההקלטות ולא היו להם נגנים, התיישב מתי כספי וניגן את השיר לבדו בפסנתר, גיטרה וגיטרה בס. כך השיר נשמר בהקלטה בשירתה של אלברשטיין ובנגינתו של כספי בכלים שונים.[2]
בשנת 2024 רשומים באקו"ם למעלה מ-100 ביצועים שונים לשיר בלחן של ברקני.
השיר מבוצע בהופעות ומושמע רבות בכלי התקשורת בהקשרים של אירועים או תקופות בשנה, הקשורים לבקשת סליחה או הזדקקות לחסד וחמלה בין בני אדם.
השיר וניתוחו נלמדים בבתי הספר התיכוניים בישראל במסגרת תוכנית הלימודים השנתית בספרות.
פרקי השיר ותכניו
נושא השיר הוא התקווה לפתח יכולת להתמודד בשלווה גם עם העבר וגם עם ההווה, למול תחושות של אובדן ומכאוב. הדוברת פונה אל דמות נשית כללית, ופורשת לפניה אפשרות לדרך חדשה. מסלול הדרך המטפורית המקווה כולל: "שדה" ו"תלם"; עונה בשנה: החורף שבו יורד "המטר ... בעדת טִפּוֹתיו הדופקת", המרטיבה ואת גופה המטאפורי של הנמענת, כנראה מ"הענן" שהאור נמצא בשוליו. בשדה צומחים גידולי תרבות אספסת שיבולי תבואה וגידולי פרא: "דשאים". הדמויות בשיר הם הנמענת, ודמויות לחיקוי: ה"הלך התם" ו"אחד האדם".
הדוברת מתארת את אברי גופה המטפוריים של הנמענת, מלמטה למעלה: "מחשוף" כף הרגל, כתפיים, חזה, צוואר וראש, ואחר מוזכרות פעולות הגוף החיוניות והחושים: נשימה, ראייה ונגיעה, ואחר מידות הנפש: אהבה, יושר לב, ענווה והכנעה.
אברי הגוף של הנמענת, בשאלתה המקווה של המשוררת, נענים בשלווה לסבל הנובע מהמגע הממשי עם איתני הטבע, ברוגע פנימי הנובע מרוח של אופטימיות, כך למשל הדקירה של "שלפי שבולים" אינה מכאיבה אלא נעימה למהלכת, והשקט שמתדמה לאור, נובע בפנימיותה של הנמענת, בתיאור הגשם היורד על גופה בהתהלכה ב"שדה הרָטֹב"; הוא אך מרחיב בה את השקט הפנימי, שמתדמה "לאור בשולי הענן". במקום לסבול ולרטון על הדקירות והגשם השוטף, מחליטה הנמענת לקבלן ברוגע.
מילות השיר המחורז הן שאלה ארוכה הכוללת שלושה בתים ובית רביעי המשמש כמענה לשאלה, כחזונה או תקוותה של המשוררת.
הבית הראשון פותח את שאלת השיר:
”הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,”הבית השני ממשיך את השאלה, ושיאה של השאלה בסופו של הבית השלישי:
”וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים, וְחַיִּים,
וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.”הבית הרביעי משרטט את העתיד; הדמות הנמענת תוכל ללכת לבדה, ללא ליווי וללא פגע:
”... לֹא נִצְרֶבֶת
בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים,
שֶׁסָמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.”
השיר פורסם בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר הופעתו הראשונה בעיתון "דבר" הוא נדפס בשני מאספים - האחד, קובץ דברי הספרות בסער, בעריכת יעקב פיכמן, אשר הוכן עבור חיילי היישוב במלחמת העולם השנייה,[4] והשני - המאסף עלי טרף, בעריכת העורך והמתרגם עזריאל אוכמני (אז - עזריאל שוורץ), שראה אור באפריל-מאי 1943.[5]
השיר התפרסם כאשר ברקע הידיעות על התקדמות כוחות צבא גרמניה הנאצית בחזיתות באירופה ובצפון אפריקה, והמערכות הכבדות שניהלו כנגדה בעלות הברית. על אף משמעותו האוניברסלית-אישית של השיר, היו כאלה שביקשו לפרשו כביטוי לתחושתהיישוב לנוכח הידיעות הקשות הראשונות שהגיעו על היקף השואה באירופה. כחלק מתגובת היישוב לשואה, הוחלט להוציא לאור קובץ ספרותי אשר ינחם ויעודד את המתגייסים לצבא הבריטי הלוחם בנאצים. הקובץ נקרא בסער, על שם התקופה הסוערת, והוקדש בתת-כותרו "לחייל ולחיילת העברים מאת סופרי ארץ-ישראל".
השיר נקשר בזמנו ללוחמת הגטו והפרטיזנית רוז'קה קורצ'אק, על אף שבראשונה נכתב ופורסם כשנתיים לפני שפגשה המשוררת בה.[6] המילים סליחה וחסד, יכלו להתפרש באותו זמן כביטוי לזיקה אל אירועי המלחמה העולמית והשואה. הן מבטאות את התקווה ליכולת לבנות חיים חדשים של צמיחה, נועם ורוגע למרות זיכרון מוראות המלחמה. לטענת ליאור טל השיר הושפע עמוקות מהמכתבים שכתבה רוזה לוקסמבורג בבית הכלא ושגולדברג תרגמה בסמוך לכתיבת השיר.[7]
בסדרת הטלוויזיה "הבורר", בפרק האחרון של העונה השלישית, מושמע השיר בביצועו המחודש של שלומי סרנגה, ובסדרה "פאודה", עונה 1, מתנגן השיר בסצנה, אם כי הוא לא הנושא העיקרי בו.
^ראו: לאה גולדברג, [ללא כותרת], בסער, (עורך: יעקב פיכמן), תל אביב: הוצאת הסופרים העברים, תש"ג, 1943, עמ' 2. בפתח הקובץ הקדמה מאת ועד אגודת הסופרים, שבסופה התאריך: תמוז, תש"ג - כלומר כחצי שנה לאחר הפרסום בדבר.
^ראו: דיווח בעיתון דבר ב-19 במאי 1943, עמ' 3, על הופעת הקובץ עלי טרף
