פסל של כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון, נושאים אשכול ענבים מרשים מתבואת הארץ. דיסלדורף, 1958.צלחת ברזל משנת 1738.
כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי הוא דמות מקראית. על פי המקרא היה נשיא שבט יהודה. נשלח על ידי משה עם שנים עשר המרגלים לתור את הארץ. כלב, יחד עם יהושע בן נון, לא הוציא את דיבת הארץ רעה כשאר המרגלים. הוא הצהיר באומץ "טובה הארץ מאוד מאוד". ולכן ניצלו הוא ויהושע בן נון[1] מהגזירה שחלה על שאר בני דורם: לראות את הארץ מנגד ולא לבוא בשעריה. כלב בן יפונה ירש את חברון, המקום אליו הגיע כשתר את הארץ, כנחלה[2].
מקור השם
הדעה הרווחת לגבי מקורו של השם כלב היא שהוא מצטרף לשמות פרטיים נוספים הרווחים במקרא ובמזרח הקדום שמקורם באחד מבעלי החיים. לאור התפקיד התרבותי של הכלב כפי שמשתמע מעדויות רבות מהמזרח הקדום, ייתכן שהבחירה בשם כלב מעידה על ייחוס של נאמנות וכפיפות של נושא השם לאדונו או לאלוהיו. רמז לכך ניתן למצוא בביטוי הנזכר במקרא: "עבדי כלב" (במדבר יד, כד)[3].
כלב בן-יפונה במקרא
במקרא מוזכר כלב כאחד משנים עשר המרגלים שנשלחו לתור את ארץ כנען לקראת הכניסה אל הארץ. כלב היה בן ארבעים.
כאשר שבו המרגלים מהארץ, תיארו אותה כארץ אוכלת יושביה וטענו כי לא יוכלו לכבוש את הארץ, לעומתם, כלב היסה את העם וניסה לשכנעם כי ביכולתם לנצח ולרשת את הארץ, לאחר שדבריו נדחו על ידי שאר המרגלים והעם שוכנע כדבריהם, קרעו כלב ויהושע את בגדיהם וניסו להסביר לעם על טוב הארץ, ובכך שאלוהים יעזור להם לכבוש את הארץ. כלב ויהושע היו היחידים שעמדו מול כל השבטים האחרים. כלב היה ראש שבט יהודה ועוצמת מנהיגותו כראש שבט יהודה ניכרת כאן. כלב חותם את דבריו בדברי עידוד: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ." (במדבר, י"ג, ל').
מן המילים הללו של כלב עולה המחויבות שלו למימוש המטרה של יישוב הארץ וכיבושה. הדבר בא לידי ביטוי גם בשכר המובטח לכלב על התנהגותו בפרשת המרגלים (ראה במדבר י"ד, כ"ד; דברים א,ל"ו).[4]
גם בתיאור מסעם של המרגלים בארץ ניתן לזהות את הקשר בין כלב לבין ירושת הארץ: רוב המקורות המתארים את מסעם של המרגלים ממקמים אותו באזורי נחלת יהודה - נחל אשכול (במדבר לב,ט; דברים א, כד), והעיר חברון (במדבר יג: כג, כח) - שבספר יהושע מיוחס כיבושה לכלב בעצמו - מכאן, שמסע המרגלים לארץ ישראל התמקד בעיקר בנחלות אותן עתיד כלב לרשת ולהנחיל לבני שבטו. ההתמקדות של המקרא בתיאור מסע המרגלים בנחלותיו של כלב מדגישות את היותו הדמות המייצגת את הנחלת הארץ לבני ישראל[5].
בעת חלוקת הארץ על ידי יהושע בן נון, שהפך למנהיג העם, הזכיר לו כלב את ההבטחה שקיבל במדבר לרשת את הארץ וביקש לקבל נחלה בהרי יהודה (יהושע, י"ד). בדבריו ליהושע ציין כלב שהוא בן שמונים וחמש אך עדיין יכול להילחם על הארץ "ככוחי אז כן כוחי עתה", ויוכל להוריש את הענקים אשר התגוררו אז בהרי יהודה. יהושע העניק לכלב את חברון. הכוונה היא לשדה העיר וחצריה, שכן העיר עצמה הייתה עיר מקלט שניתנה לכהנים.
כלב הציע את בתו, עכסה, לאשה לאיש שיצליח לכבוש את קריית ספר (שנקראה גם דביר) מידי הענקים. עתניאל בן קנז, אחיו של כלב נענה לאתגר וכבש את קריית ספר. לאחר שעכסה בקשה סיוע, כלב העניק לעכסה ולעתניאל במתנה גולות מים.
על פי דברי הימים (פרק ד'), בניו של כלב בן יפונה הם עירו, אלה ונעם, ירד, חבר ויקותיאל.
כלב בן יפונה במדרש
על פי המדרש, אפרת, אשתו השנייה של כלב היא מרים הנביאה אחות משה[6]. עוד מוסיף המדרש[7], שבתיה בת פרעה הייתה גם היא אשת כלב, בעלה נקרא בדברי הימים מרד כיוון שמרד בעצת המרגלים. המדרש גם אומר שירד, חבר ויקותיאל אינם בניו של כלב אלא כינויים למשה רבינו שגודל על ידי בתיה אשתו[7].
על פי התלמוד, כלב נפרד משאר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והלך לבד לחברון, להשתטח על קברי האבות בחברון, להתפלל ולפרוש משאר המרגלים שרצו להגיד דברים רעים על הארץ כשישובו[8].
במדרש מובא הסבר לפסוק: ויהס כלב את העם, שהצליח בכך על ידי שהתחיל כביכול בדברי ביקורת על משה באמרו 'וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?', וכאשר השתתקו העם לשמוע את דברי הביקורת, המשיך בשבחו את משה 'והלא גם הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים', ובכך רצה להוכיח כי יעלה בידם גם לכבוש את הארץ.
פסל של כלב ויהושע כמלאכים, נושאים את אשכול הענבים.
כלב בן יפונה וכלב בן חצרון
בספר דברי הימים א', פרק ב', מוזכר כלב בן חצרון, בן לשבט יהודה המקושר גם הוא לחברון ולסביבתה. המדרש מקשר בין כלב בן יפונה לכלב בן חצרון, וטוען כי השם יפונה מלמד על תכונתו של כלב, שפנה מעצת המרגלים. על פי זיהוי זה, כלב נשא לאשה את עזובה ונולדו להם שתי בנות: עזובה-אשה ויריעות, ושלושה בנים: ישר, שובב וארדון. לאחר מות עזובה נישא כלב לאפרת, שהיא על פי המדרש מרים אחות משה. בנם של כלב ואפרת היה חור, ונכדו של חור - בצלאל בן אורי, מבוני המשכן. אם הטענה נכונה, כי אז כלב, שהיה כבן 40 ביציאת מצרים, היה אבי סבו של בצלאל, שהיה כבר אדם בוגר אז. המדרש מחשב שכדי שזה יתאפשר, כלב, חור ואורי היו צריכים להביא את בניהם לעולם בעודם ילדים[10].
עכסה בתו של כלב בן יפונה הקנזי מוזכרת בספר יהושע פרק טו, ובספר שופטים פרק א'. כלב בן יפנה הקנזי מבני שבט יהודה התקשה לכבוש את העיר קריית ספר, והציע לאיש אשר יצליח לכבוש אותה את עכסה בתו לאישה. מי שזכה בפרס היה אחיו הקטן עתניאל בן קנז. אלא שבספר דברי הימים נזכרת עכסה כבתו של כלב בן חצרון (דברי הימים א', ב', מ"ט), ולא בפסוקים על כלב בן יפונה (דברי הימים א', ד', ט"ו). אם לא מקבלים את הפירוש לפיו מדובר באותו אדם, חייבים להסביר שלשני ה"כלבים" הייתה בת בשם עכסה[11]. כך האבן עזרא כתב: ש"על דרך הפשט כלב בן יפונה איננו כלב בן חצרון בראיות גמורות." מוצאו של כלב בן יפונה היה מ'קנז', אחד משבטי הקינים שהסתפח אל שבט יהודה והתיישב בחברון וסביבותיה. גם אחיו עתניאל מוזכר בתנ"ך כ'בן קנז'. לעומת זאת, חצרון היה בנו של פרץ בן יהודה ומכאן שהיה צאצא ישיר של אבי השבט. סופר דברי הימים חיבר בין כלב בן יפונה (אבי חברון) לבין חצרון בן פרץ (שדוד היה מצאצאיו) מסיבה לא ברורה. ייתכן שניסה ליצור קשר בין דוד לבין עיר הבירה הראשונה שלו, חברון, אף על פי שמוצא משפחתו של דוד היה מבית לחם יהודה.[דרושה הבהרה]
על נבל הכרמלי נאמר שהיה 'כליבי' - מקובל להניח שמילה זו מעידה על כך שהיה צאצא של כלב בן יפונה[12].
לפי רבי חיים ויטאל[13] כלב הוא גלגול נשמתו של אליעזר עבד אברהם, שהיה בבחינת "ארור כנען", ונכנס לכלל 'ברוך' כשאמר לו לבן הארמי: "בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת", ולפיכך כלב נחשב כבנו של לבן, ונקרא "בן יפונה" בעקבות דבריו.
גוש המסורות המכונות במחקר "מסורות כָּלֵב" כולל את המסורות על ה"מרגלים" או ה"תרים" הנשלחים לסייר בארץ כנען והר חברון במסורות על כיבוש חברון וסביבתה בידי כלב.
לפי חקר המקרא הביקורתי, מסורות כלב מורכבות מ-3 מקורות מקבילים. מכל נוסחי המסורות עולה סיפור היסטורי בו כלב, או יחידה שבטית הנושאת את שמו, משתלט על הר חברון ומתיישב בו. לאור רשימות היחש ואזכור נוסף של הכלבים באזור זה בפרשת נבל הכרמלי[14], הסיקו במחקר כי תיאור זה היסטורי בכללותו, אם גם לא בהכרח בכל פרטיו. התיאורים המקבילים של כיבוש הר חברון בידי כלל שבט יהודה, או בידי יהושע וכלל ישראל, מסתמכים על המקור המקומי הכלבי, ועל כן אין לראות בהם מקור עצמאי לעניין זה.
לניתוח המסורות אלו, יש השלכות על המחקר המקראי, ההיסטורי והארכאולוגי של ראשית יהודה וישראל.[15]
כָּלֵב נזכר בתור "בֶּן יְפֻנֶּה" בגרסה הדויטרונומיסטית וכן בגרסה המאוחרת שבספר במדבר; כינויו במספר פסוקים[דרושה הבהרה] כ"קְּנִזִּי" עשוי להיות גְלוֹסָה (תוספת) פרשנית מאוחרת, או ייחוש ממשי הדורש הסבר[16].[דרוש מקור]
רשימות היחש בספר דברי הימים הן המקור המפורט ביותר להכרת משפחות ישראל ויהודה. משפחות יהודה זוכות ברשימות לפירוט הרב ביותר (דה"א ב 3 - ד 23), וביניהן דומיננטיות משפחות השוכנות בהר. הטקסט משובש במקומות כה רבים, עד כי קשה תכופות להחליט מה טיב היחסים בין המשפחות, ומה תיארוך הרשימות.
יוליוס ולהאוזן (1870)[17], בעבודת היסוד בנושא, איתר ברשימות מקור קדום הכולל רק את יחשי כלב (בהקשריו הדרומיים) וירחמאל. משפחות ירחמאל עודן נוודיות, כי אינן כוללות יישובים; משפחות כלב ישבו בדרום לפני שהפך לאדומי, וקשריו לאפרת וליישובי הצפון מבטאים את עקירתו צפונה לאחר חורבן בית ראשון. מרטין נות (1932)[18] משחזר מקור קדום נרחב בהרבה, ומייחסו למאות 9–10 לפס"הנ. תוך תוספות ותיקונים מפליגים לטקסט המקראי, הוא יוצר 4 אילנות יחש עיקריים ביהודה: שלה בשפילה; חור בהר; אשחור באזור תקוע; שאר בני כלב בדרום ההר (עד בית-צור). את שיחזורו קיבלו בין היתר יוחנן אהרוני[19], מאיירס (1965)[20] והאב רולאן דה-וו (1971)[21]. גרשון גליל (תשמ"ג)[22] מציג גישה מקסימליסטית (הנשענת על מינימום תיקונים בטקסט) לפיה רוב הנוסח שבידינו משתייך למקור קדום, כפי שעודכן בימי דוד. אהרון דמסקי (1986/7)[23] רואה את הרשימות כמשקפות תהליכים שהחלו בהתנחלות ונסתיימו בשיבת ציון, לרבות הגירת הכלבים צפונה בשלהי התקופה.
מכל הניתוחים עולה כי הקבוצות הגדולות של משפחות יהודה מתקבצות תחת שמותיהם של ירחמאל, כלב (שניהם בני חצרון) ואפרת (או חור בכור אפרתה). הבנת ההקשרים הגאוגרפיים והיישוביים של 3 קבוצות גדולות אלה חשובה כדי להבין את ההקשר של אזכורי כלב ברשימות.
ירחמאל הוא הבכור בין האבות האפונימים של הקבוצות הגדולות. מצבו הנוודי והיעדר ערים ברשימת משפחותיו מרמזים למיקומו בנגב או בספר המדבר, כפי שעולה גם ממסורות דוד. כלב קשור ישירות רק ביישובים במרכז ודרום הר חברון. בצירוף מסורות ההתנחלות אודותיו, יש בכך עדות ברורה להתיישבות הכלֵבים באזורים אלה. אפרת וחור קשורים כמעט רק ביישובים צפוניים, ובראשם בית-לחם. לפי חוקרים רבים, כל משפחות הצפון מתיחשות על חור, שהוא בכור אפרתה, כפי שמקובל מאז עבודתו של יוליוס ולהאוזן[24].
הנישואין הגנאלוגיים בין כלב לאפרת בולטים בניגוד בין תחומי התיישבותן של משפחותיהם. פירוש סביר הוא שכך ביטאו, כדרך הגנאלוגיות, את הקשר בין יושבי דרום ההר וצפונו[22]. לפי פירוש חלופי נישואין אלו מבטאים הגירה כלבית צפונה סמוך לחורבן - כפי שהציע יוליוס ולהאוזן וטען שוב אהרון דמסקי[25].
Roland de-Vaux. 1948. Les Patriarches hébreux et les découvertes modernes (suite). RB 55: 321-347
Martin Noth. 1943. The Deuteronomistic History (English: 1981. JSOTSup 15. 2nd rev. ed. 1991). Sheffield.
Martin Noth. 1966. Numbers (Das Alte Testament Deutsch 7/ OTL. English: J.D. Martin, 1968. 2nd print 1980). London.
A.Graeme Auld. 1976. Studies in Joshua : Text and Literary Relations (Ph.D. Thesis - printed by the British Library Document Supply Center). Edinburgh, pp. 210–220.
שולה אברמסקי. 2019. "עתירת כלב אל יהושע", נאומי מנהיגים באוזני מנהיגים – רטוריקה ומנהיגות במקרא. ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 109–207.
יאירה אמית. תשמ"ד. אמנות הקומפוזיציה בספר שופטים (עבודת דוקטור). אוניברסיטת תל אביב.
נדב נאמן. 1990. פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 284–347.
אבי עופר, "הר-יהודה המקראי - מנוודות לממלכה לאומית", בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 155–214.
אליהו מנחם גויטיין, "קוים לדמותו של כלב בן יפונה", שמעתין 50 (תשל"ז), עמ' 81–89.
^אנציקלופדיה מקראית כרך ה': עמ' 746. זו גם המשמעות הסבירה ביותר של המונח כליבי, וכמו כן מעון, עירו של נבל, מתייחשת על כלב: ספר דברי הימים א', פרק ב', פסוק מ"ה
^אבי עופר, "הר-יהודה המקראי - מנוודות לממלכה לאומית", בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 160–166.
^עם הקנזים נמנה עם עממי כנען, וכן במגילות היחש של אדום, ועל כן הופעתם במשפחות יהודה דורשת הסבר. העובדה שכלב נזכר כקנזי אך רק באופן נדיר, מוסברת במחקר או בניסיון לטשטש זהות זו של הכלבים, או כביאור מאוחר לקשריו עם עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ, ספר שופטים, פרק א', פסוק י"ג.
^יוליוס ולהאוזן 1870 = Wellhausen, J. 1870. De Gentibus et Familiis Judaeis quae I Chr. 2,4 enumerantur. Göttingen. ציטוט לפי: ולהאוזן, י'. 1878. משפחות יהודה שנמנו בספר דבה"י א' ב-ד (עברית: ליזה אולמן. הערות: ג' גליל. תשמ"ה. קונטרסים - מקורות ומחקרים, 63). ירושלים.
^מרטין נות 1932 = Noth, M. 1932. Eine Siedlungsgeographische Liste in 1.Chr. 2 und 4. Zeitschrift der Deutchen Morgenländischen Gesselschaft (ZDPV) 55: 97-124.
^יוחנן אהרוני. תשכ"ג. ארץ ישראל בתקופת המקרא - גאוגרפיה היסטורית. ירושלים. עמ' 213-211.
^מאיירס 1965 Myers, J.M. 1965. I Chronicles (The Anchor Bible). Doubleday, Garden City NY.
^רולאן דה-וו 1971, עמ' 540 והערה 52 שם = de-Vaux, R. 1971. The Early History of Israel (English: D. Smith. 1978). Philadelphia.
^ 12גרשון גליל, מגילות היוחסין של שבט יהודה (עבודת ד"ר), ירושלים, תשמ"ג.
^אהרון דמסקי 87–1986 = Demsky, A. 1986/7. The Clans of Ephrat: Their Territory and History. Tel Aviv 13-14: 46-59.
^יוליוס ולהאוזן 1870 = Wellhausen, J. 1870. De Gentibus et Familiis Judaeis quae I Chr. 2,4 enumerantur. Göttingen. ציטוט לפי: ולהאוזן, י'. 1878. משפחות יהודה שנמנו בספר דבה"י א' ב-ד (עברית: ליזה אולמן. הערות: ג' גליל. תשמ"ה. קונטרסים - מקורות ומחקרים, 63). ירושלים.
^אהרון דמסקי 87–1986, עמ' 56–57 = Demsky, A. 1986/7. The Clans of Ephrat: Their Territory and History. Tel Aviv 13-14: 46-59.
.jpg)
