הירגזי אפור-השת הוא ציפור שיר קטנה; אורך גופו 14 ס"מ[2] ומסתו 20 גרם.[3] הכיפה שחורה מבריקה, ונמתחת עד השכמות, עם כתם דהוי על העורף. כתמי לחיים, צידי הצוואר, המותניים והבטן הם בצבע אפור-לבן חיוור; הסנטר, החזה ופס אמצע הבטן שחורים. הזנב שחור, לבן עם שוליים וקצוות, והכנפיים שחורות עם שולי סוככות לבנים. המקור דק, קצר ושחור. המינים נבדלים באופן שולי, לנקבה יש כיפה וסינר מעט עמומים יותר. הפרט הצעיר דומה לנקבה הדהוייה, אך יש אצלו פחות לבן בזנב, יש לו שולי הסוככות צהבהבים, וחסר קו אמצע הבטן הכהה. הבוגר בשנתו הראשונה שומר על השוליים הצהבהבים של הצעירים ולעיתים קיימים ניגודי צבעים עקב חילוף נוצות חלקי בכנף ובזנב.[2] ניכר שיש שונות גאוגרפית כלשהי בין הפרטים, אבל לא ניתן לחלקם לתת-מינים בצורה ברורה; נראה שיש הצטמצמות הדרגתית באורך הכנף ממערב למזרח, ואוכלוסיות שונות נבדלות זו מזו בגוון המדויק של הגחון.[4]
הירגזי אפור-השת הוא אחד מארבעה מינים המכונים "ירגזים אפורים": ירגזי אפור-שת, ירגזי אפרורי, ירגזי הכף וירגזי סומלי.[2] ירגזיי כף מאופיינים מקורים ארוכים ועבים (13.0–15.0 מ"מ), כתם עורף לבן מובהק, לחיים לבנות בהירות ושוליים לבנים בנוצות הזנב, גב בצבע חום וחלק תחתון אפור-בז'. מהם נבדלים הירגזים האפרוריים בגוון בגב ובחלק התחתון האפורים. לעומתם, הירגזי אפור השת מאופיין במקור דק וקצר (11.0–12.5 מ"מ), כתם עורף דהוי, והלחיים ושולי נוצות הזנב אפרפרים; גב וחלק תחתון אפורים.[4] בהשוואה לירגזי הסומלי, בירגזי אפור-השת הגבות והמצח שחורים ולא בז', כתם העורף קטן ודהוי יותר, הגב אפור יותר, כתמי הלחיים עמומים יותר. נוסף על כך, לירגזי אפור-השת אין קו שחור מאחור ללחיים, בנוסף, הסינר השחור על החזה צר ומוארך יותר, והגחון חיוור יותר ולבן יותר, בניגוד לגחון ורדרד אפרפר עם גבול לבן מובהק סביב לחזה ולקו אמצע הבטן בירגזי סומלי.[2]
לירגזי אפור-השת קריאה אופיינית הנשמעת כ"צ'ר-צ'ר-צ'ר-צ'ר-צ'ר-צ'ר" עמוק, לרוב עם "סי" לפניה ומלווה בקריאה הנשמעת כ"טי-צ'יו" צייצני. קריאות נוספות קיימות, אם כי לא נפוצות באותה המידה. הקול דומה באופן כללי לזה של ירגזי הכף, אבל חסר לו הסלסול והרטט בשיר.[2] על אף שיש לו כמה קריאות צרודות, הירגזי אפור-השת נוטה להיות יותר בעל קול צלול יותר מירגזיים אחרים.[5]
בית גידול ותפוצה
בזימבבואה, הירגזי אפור-השת נפוץ במויחד ביערת המיומבו (אנ') של מרכז המדינה. הוא מעדיף חורשות עם עצים גדולים המכוסים בחזזית שבהם הוא מחפש מזון.[6] במזרח טנזניה, קיימים תיעודים מקוטעים מסביב לקיבונדו מדרום לגבול זמביה וממזרח לאזור טאבורה. הוא מקנן בדרום-מזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. במלאווי הירגזי חי ממערב לנהר שיריי עד לנסאנג'ה. הירגזי חי בנוסף בצפון מערב מוזמביק, במרכז אנגולה ובמזרחה, סמוך לגבול עם זמביה, והוא נמצא ברוב שטח זמביה.[2] הירגזי אפור-השת חי בגבהים של 915–1,950 מעל פני הים,[7]
מלבד ההבדלים הפיזיים בין ירגזי הכף, הירגזי האפרורי והירגזי אפור-השת שצוינו לעיל, המינים מפגינים העדפות אקולוגיות חזקות המאפשרות להם לחפוף גאוגרפית מבלי להתרבות. ירגזי הכף מפגין העדפה לצמחיות סטראנדפלד ורנוסטרפלד; הירגזי האפרורי – לסבך קוצני, במיוחד שיטים, והירגזי אפור-השת חי במיוחד ביערות מיומבו. בדרום זימבבואה הירגזי האפרורי והירגזי אפור-השת חופפים גאוגרפית באופן נרחב, אך כל אחד מהם מוגבל לבית הגידול המועדף עליו ואין עירוב אוכלוסיות, והשניים מבודדים רבייתית. לכן, הם נחשבים כיום למינים נפרדים.[4] יערות המיומבו הם ייחודיים אקולוגית, עם מינים אנדמיים רבים, כולל בהם הירגזי אפור-השת; מתוך 1,300 מיני הציפורים של טנזניה כ-40–50 עברו התמחות אבולוציונית ליערות מיומבו. עם זאת, בדרך כלל, מספר החיות נמוך, ככל הנראה כתוצאה של הקושי הקיצוני של העונה היבשה, עם בצורת של שבעה חודשים שלעיתים קרובות מלווה בשריפות עזות, ומגוון דליל של חרקים וזוחלים.[8]
טווח התפוצה של מין זה גדול (כ-2,990,000 קמ"ר), ולכן הוא אינו מתקרב לסף סכנת הכחדה לפי קריטריון גודל הטווח. לא כימתו את גודל האוכלוסייה, אך מעריכים כי המין לא מתקרב לסף סכנת ההכחדה על פי קריטריון גודל האוכלוסייה. מגמת האוכלוסייה יציבה, ועל כן אין ירידה מהירה דיה כדי להתקרב לסף סכנת הכחדה לפי קריטריון מגמת האוכלוסייה. על כן, ירגזי אפור-שת מסווג כמין ללא חשש.[7] הירגזי אפור-השת רגיש מאוד לשינויים בסביבה, ותפוצתו בזימבבואה מקוטעת, ככל הנראה כתוצאה מהרס בתי גידול וכריתת עצים לדלק, מה שמקטין את תפוצת טרפו, חרקים.[6]
התנהגות
הירגזי אפור-השת הוא חבר בולט בלהקות ציפורים מעורבות מינים במשך רוב ימות השנה, אך פחות בולט בעונת הרבייה (ספטמבר–נובמבר) כאשר הוא מגן על טריטוריות שבמרכזן חור קן מתאים, ומיד לאחר הרבייה בעת השרת הנוצות. אף על פי שהוא עשוי להתחיל להתרבות באוגוסט לאחר עונה גשומה טובה בשנה הקודמת, בממוצע, הרבייה מתחילה בספטמבר. הוא מעדיף חור טבעי בעץ חי, אבל ישתמש בחורים של נקרים, בצינורות, ובחללים בגדרות, במיוחד סביב מגרשי טניס. נראה שיש תחרות מסוימת עם ירגים מפויחים על חורי קינון.[6]
^Peter Frost; Edited by Bruce Campbell, THE ECOLOGY OF MIOMBO WOODLANDS, THE MIOMBO IN TRANSITION: WOODLANDS AND WELFARE IN AFRICA 2, Center for International Forestry Research (CIFOR), Bogor, Indonesia, 1996, עמ' 12 ISBN 979-8764-07-2
.jpg)
