שרתוק נולד בעיירהפינסק שבפלךמינסק, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), ליהודה לייב (1839-1899) ויהודית (1841-1921), בת דב קוסובסקי, סבו מצד אביו משה אליעזר צ'רטוק (1815-1884) היה רב. אף שלמד בצעירותו בתלמוד תורה המשיך בבית ספר ממשלתי רוסי ולא בישיבה, לאחר סיום לימודיו בגימנסיה המשיך בבית ספר גבוה בוורשה, מתוך מגמה להתבולל. למראה פוגרום בעיר הזדעזע ו"חזר לעמו", כהגדרתו. הוא הצטרף לסניף חובבי ציון בעיר, ובשנת 1881 נסע לאודסה וחבר לקבוצה הראשונה של ביל"ו. הוא עלה לארץ ישראל זמן קצר לפני יתר חבריו, על מנת להכשיר את השטח וללמוד את התנאים.
במקביל כתב שרתוק כתבות לעיתוניו של בן יהודה ("הצבי" ואחרים) וכן היה כתבו של העיתון האודסאי "אודייסקי ליסטוק" (Одесский листок) בארץ ישראל.
ואולם בית המלאכה לא עלה יפה, ונקלע לפשיטת רגל. בנוסף, שרתוק לא מצא אשה כלבבו וביקש לחזור לרוסיה. וכך ב-1886 שב יעקב שרתוק לבדו לרוסיה. הוא חזר לפינסק עיר הולדתו, אך גם שם לא הצליח למצוא אשה שתסכים להינשא ולבוא עמו לארץ ישראל. הוא עבר לעיר אודסה, ושם פגש בפניה לבית לב.[1] בני הזוג עברו להתגורר בחרסון יחד עם אחותו הצעירה של שרתוק, גוטה. בחרסון פתח שרתוק בית מסחר, היה פעיל בסניף חובבי ציון בעיר ועסק בחינוך ובכתיבה ספרותית ועיתונאית.
בין היתר תרגם את מלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו לרוסית ופרסם מספר ספרונים קטנים ברוסית על תולדות ישראל.[2]
לשרתוק הייתה חנות למכשירי כתיבה וצבעים, בה היה מתכנס ועד החוג הציוני שעמד בראשו, חוג ה"מתמרדים" והנוער.[3]
עם הגיעם לארץ התגוררו בשכונה הנוצרית עג'מי ביפו. לחיים חיסין ואליעזר בן יהודה נודע שה"בֶּק" אסמאעיל אל-חוסייני (דודו של המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני), מחכיר את אחוזתו בכפר עין סיניא (סמוך לרמאללה, על הדרך לשכם, כ-3 ק"מ מצפון לבית אל) לרגל נסיעתו לפריז, והם המליצו לשרתוק לנסות להתיישב במקום, במקום בחדרה, כפי שהתכוון.
שרתוק ו"שבטו" הגיעו לכפר, בהסכם חכירה לעשר שנים, והתיישבו בבית האחוזה[4] הגדול, אליו הביאו את ספרייתם העברית הענפה, ופסנתר כנף – הראשון שנראה בכפר הערבי. מטרתם הייתה לייסד התיישבות עברית, אך הם נותרו מתיישבים יהודים בודדים באזור. במסגרת האחוזה הייתה גם טחנת קמח, ששימשה מרכז אזורי לתושבי הסביבה שהיו באים לטחון את תבואתם. המשפחה הקימה גם בית בד במטרה לשווק שמן זית ליהודי ירושלים. מקור פרנסה נוסף היה עדר עזים, שאותו רעו הבנים משה ויהודה. חוויותיו של יהודה שרת במרעה וצלילי חלילי הרועים הערבים השתקפו לימים בשירים שהלחין.[5] המשפחה הייתה גם מוכרת את תרנגולותיה בירושלים לקראת החגים.[6]
יהודה למד ב"כותאב" (כעין "חדר" מוסלמי), ולאחר מכן הצטרף למשה שלמד בבית ספר כפרי בביר זית. עדה למדה בבית ספר של המיסיון באותו כפר. לבית הספר רכבו על חמור.
פעילים ציונים (בהם יצחק בן-צבי) עלו לרגל לבקר את המשפחה המוזרה ודיווחו:
ילדים שהורגלו ללכת לגימנסיה חיים עתה חיי איכרים ממשים ואינם נבהלים מן העבודה הזאת ועושים זאת כאשר עשו אבותינו לפנים. בתי איכרים רבים ביקרתי אך חיים כאלה לא פגשתי... הם חיים בשלום ובשלווה עם הערבים בעלי הכפר. לא לכל אדם יש האומץ לחיות חיים כאלה.
תוחלתו של שרתוק להקים יישוב יהודי נכזבה; למרות שחיו חיים טובים ובטוחים בקרב הערבים, היה חינוך הילדים לקוי, ויהודים נוספים לא הגיעו. גם רווחי הטחנה וממכר השמן לא הצליחו לקיים את כל בני המשפחה, וב-1908 עזבו יעקב שרתוק ומשפחתו את עין סיניא אל ירושלים.
תל אביב
ילדי משפחת שרתוק בתל אביב, 1913. האחיות מימין לשמאל: עדה, גאולה, רבקה, האחים: משה שרת, יהודה שרת
בתקופת עלייתו השנייה, פרסם שרתוק מאמרים רחבים בעיתוניו של אליעזר בן-יהודה, שהתווכחו עם גישותיו של בן-יהודה. על מאמרים אלה חתם בשם העט "יעקב היהודי".[9]
'הכל אבוד? (שיחה עם יעקב שרת)', סביבות, 29, 1992, עמ' 68–77.
לקריאה נוספת
משה שרת, יומן אישי, תל אביב: ספרית מעריב, 1978, כרך ז', הפרק "בית יעקב", עמ' 1957–1988.
יעקב מרקל, הפנתאון של תל אביב (ביוגרפיה של דמויות מבין אלו שמצאו מנוחתן בבית העלמין שברחוב טרומפלדור בתל אביב) (עריכה: אהרון לירון), תל אביב: רחל, תשס"ב 2002.
ציונה רבאו קטינסקי, בתל אביב על החולות (ציורים: סטודיו פת), רמת גן: מסדה, 1973.
.jpg)