המבנה נבנה בהדרגה, ומעת לעת נוספו בו עוד חדרים וכן קומה נוספת. הבנייה המוקדמת פשוטה יחסית, וככל שנוספו אגפים וקומות, הוא כלל אלמנטים מפוארים ומורכבים יותר. ככל בית באר, כולל המבנה באר, בריכת אגירה ומערכת השקיה לפרדסים שסבבו אותו. הבאר עדיין קיימת, אך תעלות ההשקיה אינן קיימות עוד, וגם הבריכה נהרסה.
ב-1882 הגיעה לארץ ישראל קבוצה של 14 ביל"ויים. הקבוצה שכרה את הבית, שהיה בדרך מיפו למקווה ישראל, בה עבדו. הקבוצה כללה 13 גברים ושתי נשים, דאריה סרוט ופאני פרייזר, שהתגוררו בחדר נפרד. אחד מהם, חיים חיסין, תיאר כך את הבית: "נכנסנו לאולם מרווח עם סיפון מקומר. ליד הקירות ספות טורקיות רכות, מצופות קטיפה אדומה עם מלילות. על הרצפה שטיחים יקרים. על שולחנות גבוהים וצרים – מנורות. בצדדים ספסלים אחדים נמוכים מעשה מקלעת". זאב דובנוב ציין כי הם "מתגוררים כאן בשני חדרים גדולים ב-16 רובל לחודש; מלבד זאת לרשותנו מרפסת גדולה, חדר וגן...".
ב-1964 הוכרז הבית כאתר עתיקות. מדובר בהכרזה חריגה, שכן לפי חוק העתיקות, ניתן להכריז על מבנה שנבנה אחרי שנת 1700 כאתר עתיקות רק אם הוא בעל ערך היסטורי, ולפיכך נראה שנוכחותם של הביל"ויים במבנה היא שהביאה להכרזה. בהמשך כללה אותו עיריית תל אביב-יפו ברשימת המבנים המיועדים לשימור. חרף ההכרזות, סובל המבנה מהזנחה רבה, וחלקים רבים ממנו קרסו ונהרסו. בדו"ח מבקר המדינה על הרשויות המקומיות לשנת 2005, שעסק בין היתר בשימור מבנים ואתרים, נמתחה ביקורת על התנהלות הרשויות הנוגעות בדבר[1].
_.-PHG-1020844.png)
