יחסי קרואטיה–רוסיה
קרואטיה	רוסיה
קרואטיה	רוסיה
שטח (בקילומטר רבוע)
56,594	17,098,242
אוכלוסייה
3,863,915	144,474,856
תמ"ג (במיליוני דולרים)
82,689	2,021,421
תמ"ג לנפש (בדולרים)
21,400	13,992
משטר
רפובליקה	רפובליקה פדרלית נשיאותית

יחסי קרואטיה–רוסיה הם יחסי החוץ הדו-צדדיים בין קרואטיה לרוסיה. המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים ב-25 במאי 1992. לקרואטיה ישנה שגרירות במוסקבה וקונסוליות כבוד בקלינינגרד, נובוסיבירסק וסוצ'י.^[1] לרוסיה יש שגרירות בזאגרב וקונסוליות כבוד בפולה ובספליט. בעוד שגאוגרפית הן אינן קרובות, קרואטיה ורוסיה הן שתי מדינות סלאביות ובכך חולקות מורשת תרבותית. שתי המדינות חברות מלאות במועצת אירופה ובארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה. קרואטיה היא יעד תיירותי פופולרי בקרב מטיילים רוסים, למרות ירידה דרסטית במספרים לאחר 2014 בעקבות המשבר באוקראינה שגרם למתח פוליטי בין רוסיה לאיחוד האירופי, אליו הצטרפה קרואטיה בשנת 2013.^[2] בסוף 2016 צוטטו מומחים רוסים כי הם מעריכים כי היחסים בין רוסיה לקרואטיה "הצטננו".^[3]

קשרים תרבותיים ואישיים בין רוסיה לאנשים משטחה של קרואטיה המודרנית מתוארכים הרבה לפני העצמאות של קרואטיה בשנת 1991, כמו טיול למוסקבה על ידי המיסיונר הקתולי הקרואטי יוראי קריז'ניץ' בשנת 1659, שם הוגלה לטובולסק בסיביר, ובילה שם 16 שנים כתיבת כתבי יד שקידמו את הפאן-סלביזם.

על רקע התנועה האילירית, תנועה פאן-דרום-סלאבית, הנחשבת בהיסטוריוגרפיה קרואטית כחלק מההתחדשות הלאומית הקרואטית (Hrvatski narodni preporod), כמה קרואטים בולטים במאה ה-19 (אדמות קרואטיה המודרנית היו אז בחלקן הגדול של האימפריה האוסטרית, לימים האימפריה האוסטרו-הונגרית) ביקשו לפתח מערכת יחסים חזקה יותר עם רוסיה מכיוון שראו ברוסיה הקיסרית מעצמה עולמית ואומה אחות סלאבית, שממנה קיוו להשיג עזרה במהלך התחייה הלאומית הקרואטית. "^[4]

הלאומני הקרואטי אאוגן קוואַטרניק, שהיה אחד משני מייסדי מפלגת הזכויות הלאומיות הקרואטית, נסע לרוסיה בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19, במטרה לגייס עזרה למען העצמאות הקרואטית מהאימפריה האוסטרית, אך לא עשה זאת להשיג הרבה.^[5] אחת הדמויות הבולטות של התנועה האילירית, איוואן קוקולייביץ' סאקצינסקי, קיים מגעים עם מספר אנשי אקדמיה רוסים סלאבים, פרופסורים באוניברסיטה, איש הקשר שלו עם אותם אישים היה כומר רוסי בשגרירות הרוסית בווינה, מיכאיל פיודורוביץ' ראייבסקי. הוא כתב למדען הרוסי אלכסנדר סטפנוביץ' פופוב בשנת 1877: "אתה במוסקבה יודע היטב כמה זמן חיכו הסלאבים הדרומיים לישועה. אתה גם יודע שעיני הסלאבים נעוצים בך וליבנו מלא איתך".^[6]

בעוד שיחסי רוסיה עם סרביה, מדינה שנחשבת באופן פופולרי כבעלת ברית מסורתית של רוסיה,^[7][8] הידרדרו באופן משמעותי בעקבות קונגרס ברלין (1878), השפעתה בשטחי קרואטיה גברה: מפלגת הזכויות תחת אנטה סטארצ'ביץ' אימצה אוריינטציה של רוסופיליה, טקטיקה במאמץ שלהם להשיג עצמאות קרואטית מבית הבסבורג. על אף השאיפות האלו, הביקור בסנקט פטרבורג של הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה והוועידה שלו עם ניקולאי השני, קיסר רוסיה בשנת 1897 בישרו על הסכם סודי בין שתי האימפריות לכבד ולשמור על הסטטוס קוו בחבל הבלקן.^[9]

בשנים 1915–1917 התקיימו מספר יחידות של משמר הבית המלכותי הקרואטי בתוך הצבא האוסטרו-הונגרי, כמו גם של הצבא המשותף (.k. u. k) רגימנטים שגויסו מממלכת קרואטיה-סלאבוניה (כמו רגימנט הרגלים ה-79 מאוטוצ'ק), השתתפו במערכות מלחמת העולם הראשונה ולחמו נגד צבא האימפריה הרוסית בגליציה ובוקובינה; הם ספגו אבדות כבדות, במיוחד ביוני 1916, בשלב הראשון של מתקפת ברוסילוב.^[10][11][12]

בין שתי מלחמות העולם, בשנות העשרים והשלושים, אירחה ממלכת יוגוסלביה, שכללה אף את שטחי קרואטיה, חלק ניכר מהגולים הלבנים שנמלטו מרוסיה הסובייטית במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. יחד עם סרביה, קלטה קרואטיה אלפי פליטים רוסים^[13] בהנהגת הגנרל פיוטר וראנגל והמטרופוליטן אנתוני חראפוביצקי. עד מותו בשנת 1936, המטרופוליטן אנתוני נחשב כמנהיג כל הפליטים הרוסים ביוגוסלביה,^[14] מדינה שהמשטר המלוכני האנטי-סובייטי, האנטי-קומוניסטי שלה סירב לכונן יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות עד יוני 1940. בזאגרב ובכמה ערים קרואטיות רבות היו מוסדות רוסיים צבאיים, דתיים, חינוכיים ומקצועיים, שכולם נסגרו במאי 1945, לאחר ביסוס המשטר הקומוניסטי בקרואטיה. מרבית הרוסים הבודדים שלא הצליחו לעזוב למערב, נפגעו מפעולות תגמול ותביעה או נאלצו לעזוב לברית המועצות.^[15][16]

במהלך מלחמת העולם השנייה (יוני 1941-מאי 1945), רגימנט החי"ר המשוריין הקרואטי ה-369 (יחידה של הדיוויזיה ה-100 של הצבא הגרמני, תחת הקצינים הקרואטים ויקטור פאבישיץ' ולאחריו מרקו מסיץ') הצטיינו בקרב סטלינגרד, אך נכנעו יחד עם הארמייה הגרמנית השישית בתחילת פברואר 1943. בתום המלחמה באירופה, יחידות של החזית האוקראינית השלישית של הצבא האדום נלחמו בכמה שטחים מאוכלסים בקרואטים, אז בעיקר מחוץ לגבולותיה של המדינה העצמאית של קרואטיה הפרו-גרמנית (NDH). ברית המועצות תמכה באופן פעיל בפרטיזנים היוגוסלביים של טיטו - נגד גרמניה, ה-NDH ובעלות בריתה, כמו גם הצ'טניקים - מאז 22 ביוני 1941, כאשר תקפה גרמניה את ברית המועצות. בנובמבר 1944, במהלך קרב בטינה (כיום בקרואטיה), נהרגו 1,237 אנשי הצבא האדום בלחימה נגד כוחות הציר המשולבים. לעומת זאת, דיוויזיית הפרשים הקוזאקים הראשונה ודיוויזיית הפרשים הקוזאקים השנייה התמזגו לקורפוס הפרשים הקוזאקים אס אס ה-15 בפברואר 1945 בפיקוד גרמני, ואוישו בעיקר על ידי קוזקים מברית המועצות, משנת 1943 הם ביצעו פעולות טקטיות מוצלחות בקרואטיה נגד הפרטיזנים הקומוניסטים, ומשלהי 1944 נגד הצבא האדום.^[17] הלחימה בין כוחות הקוזאקים תחת הלמוט פון פנוויץ והצבא האדום בצפון סלאבוניה בדצמבר 1944 נתפסת על ידי היסטוריונים רוסים כקרבות האחרונים במלחמת האזרחים ברוסיה. כמו כן, לחמו בשטח ה-NDH מאוקטובר 1944 - כנגד הפרטיזנים הקומוניסטים והכוחות הסובייטים - היחידות הנסוגות של חיל המגן הרוסי, שמפקדו, הגנרל הרוסי בוריס שטייפון, נפטר בזאגרב ב-30 באפריל 1945.

בנובמבר 1945 הוכרזה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, כאשר קרואטיה הייתה אחת הרפובליקות המכוננות שלה. ברית המועצות החזיקה קונסוליה כללית בזאגרב.

על פי העיתונות הקרואטית, תוך הפרה של אמברגו הנשק של האו"ם שהוטל על יוגוסלביה לשעבר, במהלך מלחמת העצמאות של קרואטיה, נמסרו כמויות משמעותיות של נשק מרוסיה לקרואטיה. נשיא רוסיה בוריס ילצין אישר לכאורה משלוחי נשק על ידי 150 מטוסים שהמריאו מבסיס צבאי 200 ק"מ מזרחית למוסקבה בתקופה 1992–1997. היו 150 עד 160 טיסות שהובילו מאות טונות של כלי נשק בשנה.^[18][19] בשנת 2016 פרסם היומון הקרואטי Večernji List מאמר בו נאמר כי מרין טומוליץ', נציג המשרד הממשלתי הקרואטי להגנה על הסדר החוקתי במשא ומתן על נשק, הצהיר כי הוא קיבל קטלוג של כל סוגי הנשק "הרוסי" מאת ממשלת צרפת.^[20] בשנת 2017 פרסם רשימת Večernji מאמר בו אנשי העסקים זבונקו זובאק, הבעלים של חברה שהייתה ספקית הנשק העיקרית של קרואטיה במהלך המלחמה, טען כי שגריר רוסיה בקרואטיה אנוואר אזימוב זימן אותו לשגרירות רוסיה וביקש "מלאי של כל נשק שהגיע לקרואטיה דרך רוסיה בין 1992 ל-1997"; המאמר ציטט את אזימוב כביכול וטען כי יש להזכיר לקרואטיה "מי חימש והציל אותה במהלך האמברגו". המלאי, שעליו דיווחה Večernji, מביא 16,000 טונות של כלי נשק רוסיים שונים, כולל שני מטוסי מיג-21, כמה טייסות תובלה ומסוקי תקיפה, כולל מיל מי-24, ומערכות נ"מ, כולל S-300.‏^[21][22] באפריל 2017 אמר נשיא קרואטיה לשעבר איוו יוסיפוביץ' כי "במהלך המלחמה רוסיה סייעה לקרואטיה, לא רק בנשק, אלא גם פוליטית".^[23] בהצהרה רשמית שפורסמה בשנת 2017, דחה משרד החוץ הרוסי את ההאשמות על ייצוא נשק לקרואטיה כשקריות, "שהייתה מטרתן להכתים את מדיניותה של רוסיה בבלקן", והוסיף כי "רוסיה תמיד עמדה בקפדנות בחוקיה הבינלאומיים התחייבויות, לרבות אלה הקשורות למשטר האמברגו על מסירת נשק ".^{[24][25][26][27]}

ב-4 בנובמבר 1996 העניק נשיא רוסיה ילצין לנשיא קרואטיה פרניו טוג'מן את עיטור מדליית ז'וקוב.^[28]

במהלך שנות התשעים הועברו ברוסיה הון רב על ידי אזרחים קרואטים כמו דנקו קונאר, שייחס את הצלחתו העסקית ברוסיה, בין היתר, ל"מגע האנושי הרגיל" שלו עם ה-FSB, הסוכנות הרוסית היורשת של הק.ג.ב. של ברית המועצות.^[29][30]

בשנות האלפיים ובתחילת 2010, נשיאי קרואטיה, סטייפן מסיץ' ואיוו יוסיפוביץ', ערכו ביקורים רשמיים וביקורי עבודה מרובים ברוסיה.^[31][32] על פי דברי שגריר קרואטיה לשעבר ברוסיה בוז'ו קובאביץ', הנהגת רוסיה הפסיקה להתייחס ברצינות לממשלת קרואטיה בסוף שנות האלפיים, מכיוון שהבינו שממשלות בקרואטיה הונו במודע את עמיתיהן הרוסים כאשר התחייבו לשיתוף פעולה בפרויקט הצינור של דרוזבה אדריה. שדחייתם הסופית על ידי הצד הקרואטי לדברי קובאביץ' מוטלת בעיקר על לחץ מצד ארצות הברית^[33]

בתחילת 2016 התלונן שגריר רוסיה בקרואטיה אנוואר אזימוב בפומבי כי אף אחד מעשרת השרים הקרואטיים שהוזמנו על ידיו להשתתף באירועים שונים ברוסיה לא ביקר ברוסיה.^[34] בסוף 2016 צוטטו מומחים רוסים כי העריכו את יחסי רוסיה-קרואטיה כ"צוננים".^[3]

בספטמבר 2016 דיווחה רשימת יוטארנג'י כי קרואטיה גירשה דיפלומט רוסי אחד החשוד בריגול. מקור שלא צוין, שתואר כ"דיפלומט קרואטי לשעבר שהכיר היטב את המצב ברוסיה", הצהיר כי הוא ידע בוודאות כי "הרוסים נפגעו מאוד" וכי הם הגיבו בגירוש דיפלומט קרואטי אחד.^[35] מאמר שפורסם במגזין לענייני חוץ ביולי 2017 התייחס לממשלתו של אנדריי פלנקוביץ' כ"בעל ברית החזק ביותר של המערב כיום נגד ההתפשטות הרוסית בחבל הבלקן".^[36][37]

ביקורה של נשיאת קרואטיה, קולינדה גרבר-קיטרוביץ' ברוסיה באוקטובר 2017, נראה על ידי פרשנים רוסים כסימן להתחממות מהוססת של היחסים שהיו "קפואים למחצה" ברמה הרשמית מאז 2009.^[38] הנשיאה גרבר-קיטרוביץ 'הצהירה כי היחסים בין שתי מדינות הופכים שוב לדינמיים ומבטיחים.^[39]

ב-26 במרץ 2018 גירשה קרואטיה דיפלומט רוסי אחד כמפגן הזדהות עם בריטניה שהאשימה את רוסיה בהרעלת סרגיי ויוליה סקריפל. כנקמה, רוסיה אסרה ב-30 במרץ על ראש המטה של שרת החוץ הקרואטית מריה פיג'ינוביץ' בוריק - רינה אטרוביץ גורטה, שהייתה בין השנים 2015 ועד 2017 ראש המטה של קרואטיה במוסקבה, להיכנס לשטחה בתפקיד רשמי.^[40][41][42]

על פי הנתונים הסטטיסטיים של משרד הפנים הקרואטי שפורסם בתחילת 2019, בתקופה שבין 2000 עד 2017, קיבלו 66 אזרחים רוסים אזרחות קרואטית בהליך המואץ כקבוע בסעיף 12 לחוק לאזרחות קרואטית; על פי ההערכה, חלק מהאנשים הם חברים במעגל החברים הפנימי של ולדימיר פוטין .^[44][45][46]

ב-1 באפריל 2019 הודיעה סברבנק הרוסית כי רכשה רשמית בעלות על כ-40 אחוז מהנכסים של קבוצת פורטנובה."^[47][48] האחרונה הוקמה כחלק מעסקת החלפת החוב להון שסוכמה בין הממשל החריג המונה לממשלה של אגרוקור ההרוסה, החברה הגדולה ביותר בבעלות פרטית בבלקן שהוקמה על ידי איביקה טודוריץ', ונושיה כמו סברבנק ו-בנק VTB .^[49][50] על פי המומחים, מומחים נתנו מנוף עקיף של ולדימיר פוטין על הכלכלה הקרואטית ועל החברה הגדולה ביוגוסלביה לשעבר.^[51] הדובר של סברבנק באגרוקור היה מקסים פולטייב, שאשתו ילנה קיבלה אזרחות קרואטית בשנת 2015.^[52][53] מקסים פולטייב התמנה ליו"ר דירקטוריון פורטנובה.

ב-27 במאי 2022, רוסיה הוציאה חמישה דיפלומטים קרואטים מתפקידם. בחודש שלפני זה, קרואטיה הוציאה 24 דיפלומטים רוסיים מתפקידם בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה.^[54]

על פי נתוני הבנק הלאומי הקרואטי, רוסיה השקיעה בקרואטיה 390.5 מיליון אירו בין השנים 1993–2016, בעוד שקרואטיה השקיעה ברוסיה 101 מיליון אירו באותה תקופה.^[39]

קרואטיה מייצאת בעיקר מזון, תרופות, מוצרי גילוח, צלוחיות לייצור מתכות וציוד טלקומוניקציה, ואילו רוסיה מייצאת נפט, נפט וגזי נפט, ומהווה 90 אחוז מהיבוא מרוסיה לקרואטיה, דשנים מינרליים וכימיים, אלומיניום יצוק ודודים לייצור אדים.^[55] בשנת 2008, על פי הנתונים הסטטיסטיים הרשמיים של קרואטיה, הסחר בין המדינות הסתכם בכ־3.38 מיליארד דולר אמריקאי.^[32] בשל הסנקציות ההדדיות בין האיחוד האירופי לרוסיה שהונהגה בשנת 2014, הסחר בין רוסיה לקרואטיה ירד בשנת 2015 ל-40%. על פי נתוני שירות המכס הפדרלי ברוסיה, מחזור המסחר בין קרואטיה לרוסיה הסתכם ב-1.23 מיליארד דולר כאשר היצוא הרוסי צנח ב-35% והסתכם ב-988.4 מיליון דולר, והיצוא הקרואטי בסך 238 מיליון דולר, בירידה של 43.7%.^[56] בשנת 2016 הסתכם הסחר בין שתי מדינות בכ-. 810 מיליון דולר.^[57] בשנת 2017 הסתכם הסחר בין שתי מדינות ב-807 מיליון דולר, ובמחצית הראשונה של 2018 עלה ב-64%.^[58]

במרץ 2017, יותר משליש מהחובות שנגרמו לאגרוקור, החברה הגדולה בבעלות פרטית של קרואטיה שהוכנסה לממשל מנוהל באפריל, נאמר כי החזקה של שני הבנקים הגדולים ברוסיה, Sberbank בבעלות המדינה ובנק VTB. האיום הציבורי של שגריר רוסיה בקרואטיה אנוואר אזימוב על אגרוקור בפברואר 2017 נתפס על ידי אנליסטים קרואטיים ואזוריים כסימן לכך שלבעיותיו של אגרוקור יש ממד גאופוליטי והם מיועדים בידי רוסיה להרחיב את השפעתה ולהפעיל לחץ.^{[59][60][61][62][63]} במסגרת דיון ההסגרה בבית המשפט בלונדון ב-7 בנובמבר 2017, עורך דינו של בעלה של אגרוקור, איביצה טודוריץ', הצהיר כי התיק הפלילי נגד לקוחו קשור ל"השפעה רוסית נתפסת", וחלקו בגלל מעורבותם של בנקים רוסים ומימון."^[64]

בשנת 2012 ביקרו בקרואטיה מעל 203,000 אזרחים רוסים.^[65] לאחר שהצטרפה קרואטיה לאיחוד האירופי בשנת 2013, היא נאלצה להנהיג ויזות לאזרחים רוסים, אוקראינים וטורקים, מה שהביא כתוצאה מכך לירידה בכניסתם של תיירים רוסים. בשנת 2016, על פי הסטטיסטיקה הרוסית, המספר הסתכם בכ־55,000 איש.^[57]

מדיה וקבצים בנושא יחסי קרואטיה–רוסיה בוויקישיתוף