פטריוט רומני בעל אחוזות, מבחינה פוליטית השתייך, בימי "אביב העמים" בוולאכיה, למחנה השמרני והעלה על נס את תרומת מעמד הבויארים להתפתחות ארצו. עקב פעילותו ב-1848 הוגלה לכמה שנים ממולדתו. הליאדה היה ממובילי מחנה המתנגדים למתן אזרחות ליהודי רומניה.
קורות חייו
רקע משפחתי, שנות ילדותו ולימודיו
בית הוריו של הליאדה רדולסקו ומקום לידתו בטרגובישטה
הליאדה רדולסקו נולד בעיר טרגובישטה שבוולאכיה בשנת 1802 כבן של איליה רדולסקו, בעל אחוזה עשיר, ושל אם ממוצא יווני, אופרוסינה דניאלופול. שלשה מאחיו נפטרו מדבר לפני שנת 1829. בילדותו פרסו עליו הוריו של יון חסות מיוחדת ודאגו לחינוכו. איליה רדולסקו העניק לבנו במתנה בית על יד שכונת אובור בבוקרשט, שהשתייך בעבר למלומד גאורגה לאזר. בבעלות המשפחה נמצא גם גן רחב ידיים בקרבת האגם הרסטראו, כמו כן אחוזות בפגראש וישוב גרבוב. הליאדה רדולסקו התחיל לימודיו ביוונית אצל מורה יווני ובנוסף למד לבד לקרוא ברומנית, בכתיב הקירילי שהיה נהוג אז, תוך כדי התעמקות בסיפורי הרומן של אלכסנדרו על אודות חייו ומלחמותיו של אלכסנדר הגדול. בשנת 1813 היה לתלמידו של הנזירנאום רמניצ'אנו, אחר כך למד בבית הספר היווני בסקיטו מגוריאנו והחל משנת 1818 למד אצל גיאורגה לאזר בתיכון "ספנטול סבה" היוקרתי. בין השנים 1820-1821 יון רדולסקו הצעיר היה לעוזרו של גיאורגה לאזר והדריך תלמידים באריתמטיקה וגאומטריה. באותן השנים אימץ את שם המשפחה הנוסף הליאדה (או הליאדה או אליאד) לפי השם ביוונית של אביו איליֶה.
פעילותו כמחנך ובחברה הספרותית
אחרי פסק זמן במהלך המרד של טודור ולדימירסקו בשנת 1821 ונפילתו למשכב של המנטור שלו, לאזר, פתח הליאדה מחדש את התיכון "ספנטול סבה" ושימש בו כמורה המוביל, בהתחלה ללא שכר.
במרוצת הזמן הצטרפו אליו אקדמאים נוספים כמו אופרוסין פוטֵקה והקרואטי קרול וולשטיין שפתח כיתה לאמנות. בפעילותו נתמך על ידי השליט החדש הנסיך גריגורה הרביעי גיקה שהיה מעוניין לעודד את החינוך בשפה הרומנית במקום ההוראה ביוונית שהייתה בעיניו "היסוד לכל הרעות".
בשנות ה-1820 המאוחרות הליאדה התגייס יותר ויותר במדיניות התרבותית החדשה. ב-1827 הקים יחד עם דיניקו גולסקו את החברה הספרותית הרומנית שרשמה על מצעה את נושא פיתוח מוסדות החינוך ברחבי ולאכיה. החברה הספרותית שמושבה התמקם בפודול מוגושואיי בבוקרשט קיבלה לשורותיה אישים רבים, ביניהם הנסיכים גאורגה ביבסקו ובארבו שטירביי, לימים שליטים של ולאכיה. פעילות החברה היה משולבת עם ארגון הבונים החופשיים ואליאד נהיה בונה חופשי בדומה לרבים מהאקדמאים בדורו.
"קוריירול רומנסק" - חלוץ העיתונות ברומנית
בשנת 1828 פרסם בסיביו את ספרו הראשון - מסה על הדקדוק הרומני והחל מ-8 באפריל1829 הוציא בבוקרשט את העיתון "קוריירול רומנסק" ("Curierul românesc" "השליח הרומני"), ששיחק תפקיד בעל ערך בחיי התרבות של ארצו במשך שנים רבות. ב-1836 צרף לו מוסף ספרותי שנקרא "קוריירול דה אמבלה סקסה" (הקורייר לשני המינים) שהופיע עד שנת 1847. העיתון הופיע כשבועון, מאוחר יותר היה דו ירחי עד ל-1839 כשהתחיל להופיע שלוש-ארבע פעמים בשבוע. עם הכותבים שתרמו לו נמנו קוסטקה נגרוצי, דימיטריה בולנטיניאנו, יואן קטינה, וסילה קרלובה, יאנקו וקרסקו וכו'. הליאדה פרסם בו את שירו הידוע יותר - "המעופף" Zburătorul.
מפעלי הפצת התרבות ולבטים פוליטיים
בשנת 1830 יחד עם דודו, ניקולאיה רדולסקו, הליאדה פתח את בית הדפוס הפרטי הראשון בוולאכיה. הוא שכן בשכונת אובור במקום, על יד "הבאר של מברוגני" Cişmeaua Mavrogheni, שנקרא לאחר מכן "השדה של אליאד" Câmpul lui Eliad. בין הספרים שהדפיס מקום נכבד תפסו גם תרגומיו בעיקר מצרפתית (מיצירות מאת למרטין, וולטר, ז'אן-ז'אק רוסו, ז'או פרנסואה מרמונטל וכו', כמו כן ספרי לימוד - למשל לאמנות השירה ולאריתמטיקה (של לואי-בנז'מן פרנקר) נכנס לשירות המדינה - עלה לדרגת קלוצ'ר - ונתבקש על ידי משטר - גם בתקופת הכיבוש הרוסי והתקנון האורגני (1829) של המושל הרוסי קיסליוב, להדפיס את רשומות הרשמיות של הממשל - ה"מוניטורול אופיצ'יאל". למרות שהפיק רווחים מקשר זה עם המשטר, שמר אליאד על קשרים עם המחנה הרפורמיסטי האופוזיציוני. יחד עם נציגים בולטים בקרבו הקים את "החברה הפילהרמונית" שהייתה אגודה למטרות תרבותיות אבל שימשה גם כיסוי לפעילות פוליטית.
בשנת 1834 אחרי העלייה לכס המלכות של הנסיך אלכסנדרו השני גיקה, אליאד הפך לאחד מיועציו ומעין "משורר חצר". בכמה משיריו ונאומיו באותן השנים שיבח בצורה אפולוגטית את השליט תוך הצגתו כמונרך אידיאלי. כשהשליט נכנס לעימות עם האופוזיציה הרפומיסטית, הליאדה שמר על נייטרליות מתוך עמדה ששני הצדדים מייצגים מעמדות מופלים לטובה לעומת מעמד האיכרים המנוצל.
מתח בקורת על הגישה הרדיקלית של מיטיקה פיליפסקו ותמצת את עמדתו במילים: "אני שונא את הרודנות ומפחד מהאנארכיה".
במסגרת "החברה הפילהרמונית" התחיל ללמד החל משנת 1834, כשלצידו המוזיקאי יואן אנדרי ואכמן וק. אריסטיה. באותו זמן המשיך לתרגם סופרים כמו ביירון, מולייר, סרוואנטס (1839), בדרך כלל מגרסאות צרפתיות. התעניין גם בהתפתחות האמנויות במקומיות, הליאדה כתב חוברת על הציור והאדריכלות ואף ארגן בשנת 1837תערוכה קבועה לאמנויות פלסטיות, הראשונה מסוגה בוולאכיה.
רפורמה בכתיב ובאוצר המילים
בספר "הדקדוק הרומני" שפרסם בשנת 1828 בסיביו הציע רפורמה של הכתיב ברומניה על בסיס כמה עקרונות:פישוט האלפבית הקירילי שהיה אז בשימוש, פונטיזם של הכתיב, שאלת נאולוגיזמים מהשפה הלטינית והשפות הרומאניות.
בשנות ה-1840 במוקדמות פרסם הליאדה את הספרים "הקבלות בין השפה הרומנית והאיטלקית" ו"הקבלות בין הניבים הרומנים האיטלקים או צורתם או דקדוקם של ניבים אלה" (1841). כתב בעקבותיהם סינופסיס של דקדוק השפה הרומנית-איטלקית ובשנת 1847 רשימה כוללנית של המילים הרומניות שמוצאם סלאבי, יווני, טורקי, הונגרי, וגרמני. כמו כן תכנן באותן שנים להוציא לאור "ספריה אוניברסלית" שתכלול את הכתבים הפילוסופיים הכי חשובים.
מהפכת 1848
הליאדה, פרט מתוך התמונה קיבוצית של חברי הממשלה הזמנית המהפכנית בוולאכיה, 1848
בשנות ה-1840, למרות סלידתו מרדיקליזם, הצטרף הליאדה לקשר המחתרתי נגד השליט גאורגה ביבסקו, במיוחד כמחאה נגד התוכניות של הנסיך להחכיר את המכרות בוולאכיה למהנדס רוסי בשם טרנדפילוב. הליאדה כתב פמפלט בחרוזים (Măceşul) ("ורד הכלב") על הפרשה.
עטיפת ספרו של הליאדה שפורסם בפריז - דו"ח על ההיסטוריה של התחייה הרומנית או על אירועי 1848 בוולאכיה Mémoire sur l’histoire de la Regéneration Roumaine ou sur les événements de 1848 accomplis en Valachie (1851)
באביב 1848 הליאדה התקבל כחבר באגודה החשאית "פראציה" (Frăţia האחווה) שהוקצה על ידי בלצ'סקו, יון גיקה, כריסטיאן טל, ואלכסנדרו גולסקו. כמו כן התחבר למורה הצרפתי בעל ההשקפות הרפומיסטיות, ז'אן-אלכסנדר וייאן שגורש בסופו של דבר מוולאכיה. ב-19 באפריל 1848 הליאדה נאלץ מסיבות כלכליות להפסיק את פרסום ה"קוריירול רומנסק".
בנוגע למצע המהפכה הליאדה הסתייג בעיקר מפרויקט הרפורמה האגררית וערעור מעמד הבויארים בעלי האחוזות. פרט לכך היה בעד עצמאות לאומית, הענקת זכויות אזרחיות, שוויון, הרחבת הרכב הפרלמנט (האספה), הקצבת חמש שנים לכהונת השליטים ובחירתם על ידי האספה הלאומית, חופש העיתונות, וביזור המינהל.
ב-21 ביוני1848 באספה עממית המונית בשדה איסלז על יד העיר טרגו מגורלה, הליאדה רדולסקו קרא בפני המשתתפים את עקרונות מצע המהפכנים - מה שכונתה בתולדות רומניה "ההכרזה מאיסלאז".
כעבור 4 ימים המהפכנים הצליחו לדחוק בשליט ביבסקו להתפטר ולברוח והשלטון עבר לידי ממשלה זמנית בראשות ה"מיטרופוליט" (ארכיבישוף) נאופיט. חברי הממשלה היו הליאדה עצמו כשר החינוך, כריסטיאן טל, שטפאן גולסקו, גאורגה מאגרו, וגאורגה סקורטי.
מהר התעוררו מחלוקות בעניין הרפורמה האגררית - הדרישה לחלוקת האדמות לאיכרים - לה הליאדה התנגד. "הוועדה לעיניני הרכוש" המורכבת מנציגים של האיכרים ושל בעלי האחוזות, שהוקמה ביולי 1848 ובראשה עמדו אלכסנדרו ראקוביצה ויון יונסקו דה לה בראד, פוזרה על ידי הליאדה אחרי שלא הצליחה להגיע לפשרה. לדעתו, על חלוקת האדמות תצטרך להלחיט אספה לאומית חדשה בעתיד.
בזמן הזה האימפריה הרוסית השכנה עקבה מקרוב בחשדנות ועוינות אחרי התהפוכות בוולאכיה והחליטה לפעול.
ביחס לאימפריה העות'מאנית המהפכנים, לרבות הליאדה, נזהרו בכבודה והתכוונו לשמור איתה יחסים טובים מפני שראו בה משקל - נגד מול הלחצים של רוסיה. באמצעות שליח שלו, סולימאן פאשה, הסולטאן אבדילמג'יט הראשון כפה על הממשלה הזמנית בבוקרשט להתפטר לטובת טריומווירט שנקרא Locotenenţă domnească (לוקוטננצה דומניאסקה) שכללה את הליאדה, את טל ואת ניקולאיה גולסקו. לבסוף, רוסיה לחצה על הטורקים לכפות בספטמבר 1848 את החזרה לממשל ה"תקנון האורגני" שהייתה קיימת לפני ההפיכה. יחד עם כריסטיאן טל נמלט הליאדה לבניין הקונסוליה הבריטית בבוקרשט וקיבלו שם מקלט זמני תמורת ערבות כספית.
בגלות צרפת
בנסיבות שנוצרו הליאדה נפרד מאשתו ומילדיו שמצאו מקלט באימפריה העות'מאנית בעוד הוא עצמו קיבל רשות לעבור לחבל באנאט שהיה בשליטת האימפריה האוסטרית ומשם נסע לצרפת, בדומה לחבריו, טל ומאגרו.
בגלות צרפת פעל הרבה להפצת השקפותיו על העניין הרומני, פרסם בעיתונים הצרפתיים "לה פרס" (La Presse), לה סמן (La Semaine), "לה סיאקל" (Le Siècle). בנוסף בשנים 1850-1851 הליאדה פרסם בפריז, ברומנית ובצרפתית, את זכרונותיו על ימי המהפכה בוולאכיה.
עם האישים שהכיר בבירת צרפת נמנה אף ההוגה האנרכיסטיפייר-ז'וזף פרודון שביקש באותן השנים לקדם את הפרויקט שלו לעידוד בעלי הרכוש הקטנים- בסתירה עם מגמות הליברליזם הכלכלי והסוציאליזם כאחד. צוות עיתונו של פרודון ,"לה ואה די פפל" (La Voix du peuple) התוודע לבעיות הרומנים באמצעותו של הליאדה.
ניקולאיה יורגה ראה מאוחר יותר בצורה שלילית את אופן הצגת האינטרסים הרומניים על ידי הליאדה בפני דעת הקהל הזרה. לדבריו הליאדה, שנרתע מרעיון איחוד הנסיכויות הרומניות עם טרנסילבניה, שכנע את ההיסטוריון אליאס רניו (Élias Regnault) לסגת מתמיכתו באיחוד כל השטחים המאוכלסים ברומנים ולשנות את דיווחו על המהפכה הרומנית ב-1848. בהתמידו בהתנגדותו לתוכניות לרפורמה האגררית ובהבעת תמיכתו ל"תקנון האורגני" השמרני, הליאדה הסתכסך עם רבים מחבריו המהפכנים כמו בלצ'סקו, ק.א. רוסטי, האחים גולסקו וגם כריסטיאן טל בו חשד כי ניהל רומן עם מריה, אשתו. בדעות שביטא בהתכתבותו הפרטית הביע תכופות ביקורת מרירה על עמו תוך כדי טענות כי הרומנים הם "עצלנים" ו"רודפי שמלות". משום כך היה סבור כי נדרשים להשגחה ומנהיגות מתאימה. מצבו הכלכלי הידרדר על רקע חובות מצטברים והגיע לא פעם לפת לחם.
בשנת 1851 התאחד הליאדה עם משפחתו באי כיוס, שם נשארו עד 1854. מלחמת קרים היוו הזדמנות לשיפור מעמדו ולחזרה לרומניה. רוסיה נאלצה להסיג את כוחותיה מהנסיכויות הרומניות ואליאד התמנה על ידי השער הנשגב לנציג של הרומנים במטה של מפקד הצבא, עומר פאשה, בעיר הבולגרית שומן. הוענק לו התואר "ביי", אך לדברי יורגה, עומר פאשה לא השתמש ממש בשרותיו.
בסוף שנת 1854 הליאדה חזר לבוקרשט אך לא לזמן רב. כוחות הכיבוש האוסטריים בפיקודו של הגנרל יוהאן קורוניני-קרונברג השתלטו על ולאכיה בתור "כוח נייטרלי" ודרשו את גרושו המידי.
בחזרה לפריז, הליאדה המשיך לפרסם ספרים על נושאים פוליטיים ותרבותיים, כולל ניתוח של המצב באירופה בעקבות הסכם השלום בפריז מ 1856 ומסה על כתבי הקודש (ביבליה) (1858). ב-1859 פרסם תרגום משלו של הספטואגינטה לרומנית תחת הכותרת Biblia sacră ce cuprinde Noul şi Vechiul Testament
כשלאור החלטות הוועידה בפריז, "המפלגה הלאומית", המורכבת ממהפכנים לשעבר, התחילה לקדם את רעיון בחירת האספה הנקראת "דיוואן אד הוק" לצורך האיחוד בין מולדובה ובין ולאכיה, הליאדה רדולסקו נמנע מלתמוך במועמד מסוים לתפקיד השליט העתידי אך הביע התנגדות נחרצת למועמדותו של אלכסנדרו השני גיקה.
שנותיו האחרונות
בשנת 1859, שנת האיחוד בין מולדובה וולאכיה ובחירתו של אלכסנדרו יואן קוזה בראש המדינה המאוחדת, הליאדה חזר לבוקרשט. בתקופה זו הוסיף לשם המשפחה שלו את שם אביו רדולסקו.
לא הפסיק לכתוב, על נושאים מוגוונים, בעיקר על היסטוריה ובקורת ספרות והוציא קובץ חדש של שירים.
בשנת 1863 השליט קוזה העניק לו קצבה של 2000 ליי לשנה. בשנת 1867, שנה אחרי הקמתה, האקדמיה הרומנית (אז "החברה האקדמית") בחרה בהליאדה כיושב ראש הראשון שלה ונשאר בתפקיד זה עד יום מותו. האליטה האינטלקטואלית החדשה, למשל חברי החוג "ז'ונימיה" מתחה ביקורת קשה על כתיבתו. בבחירות לפרלמנט בשנת 1866 הליאדה נבחר כנציג של העיר טרגובישטה בבית התחתון. כשקרול לבית הוהנצולרן נבחר לשליט רומניה, הליאדה היה יחיד מנציגי ולאכיה שהצטרף לאופוזיציה של ניקולאיה יונסקו וחסידים אחרים של סימיון ברנוציו. בנאום בפרלמנט הרומני הליאדה השווה את הבאתו של קרול הגרמני לשלטון הפנריוטים של פעם. העבודות האחרונות שפרסם היו ספר לימוד לפואטיקה (1868) וספר על האורתוגרפיה (הכתיב). בשנים הללו התחיל להראות סימנים של הפרעה נפשית כשראה עצמו מעין נביא ומושיע של המולדת. התחיל לברך את ידידיו בברכה הלא שגרתיות: "שישוע ומרים המגדלית ישמרו אותך!".
יון הליאדה רדולסקו נפטר בשנת 1874 בביתו ב"סטראדה פולונה" מס. 20 Strada Polonă בבוקרשט. בלווייה השתתפו מעריצים רבים והוא נקבר בחצר הכנסייה ע"ש מברוגני.
נישואיו וצאצאיו
בשנת 1823 הכיר את מריה אלכסנדרסקו איתה התחתן כעבור זמן. לזוג נולדו שבעה ילדים (חמש בנות ושני בנים), מתוכם שניים - בן ובת - מתו בילדותם. בהמשך יחסי בני הזוג התערערו כשלמריה היו תכופות התפרצויות קנאה. יש משערים כי להליאדה היו פרשות אהבה מחוץ לנישואים. לעומת זאת הוא עצמו היה קנאי ומתוך חשד כי המשורר גריגורה אלכסנדרסקו חיזר אחרי אשתו נאחז בשנאה כלפיו ושינה דעתו, שעד אז הייתה חיובית, על יצירותיו.
הליאדה והשפה הרומנית המודרנית
גישתו ההתחלתית
בגישתו לשפה תמך הליאדה, בצורך למודרניזציה שלה, להתאמתה לתקופה המודרנית, ונאבק נגד החינוך בשפה היוונית וצרפתית. כשניזון מהאידיאלים של עידן האורות ומהשאיפות לעצמאות לאומית, הליאדה פנה לבני זמנו:
"צעירים, דאגו לשפה הלאומית, דברו וכתבו בה! תתכוננו ללמוד ולטפח אותה - ומשמעות טיפוחה היא לכתוב בה על כל המדעים והאמנויות, על כל התקופות והעמים. רק השפה מאחדת, מחזקת ומגדירה את הלאום. עסקו בה קודם כל ומעל לכל, ועל ידי כך תגשימו את המדיניות היסודית ביותר, תבססו את הקמת הלאומיות"
רפורמה ראשונה שיזם בשנת 1828 הייתה בתחום הכתיב: צמצם את האלפבית הקירילי שבו נכתבה השפה הרומנית, ל-27 אותיות בלבד, המיועדות לשקף את ההיגוי הפונטי. כנימוק להצעתו הביא דוגמת האלפבית הלטיני כפי שהיה בשימוש ברומא הקדומה. בהמשך התחיל במערכה לעידוד הנהגת נאולוגיזמים משפות רומאניות אחיות, תוך כדי התאמתם לפונטיקה הרומנית. באותה תקופה רומנים שחיו אזורים השונים של המרחב הדנובי-קרפטי הרגישו כי צו השעה הוא לאחד את הניבים השונים וליצור אוצר מילים ספרותי סטנדרטי. רעיון זה נתמך בעבר על ידי נציגי "האסכולה הטרנסילבנית": גאורגה שינקאי ופטרה מאיור. הם ביקשו לאחד את השפה סביב השפה הרומנית הכנסייתית, ששימשה את הפולחן בכנסייה היוונית-קתולית הרומנית ("המאוחדת עם רומא") ובכנסייה האורתדוקסית הרומנית. הליאדה היה הראשון שדגל בהקמת רגולטור - לימים האקדמיה הרומנית - שירחיב את הפעילות בתחום טיפוח השפה ושיעזור ליצור שפה ספרותית סנדטדרטית המבוססת על הניב ממונטניה (ולאכיה) ששימש בסיס לטקסטים הדתיים שפורסמו במאה ה-16 על ידי הדיאקון קורסי.
בנוסף, בעיצוב השפה הספרותית, הליאדה הגן על קווים מנחים אסתטיים, תוך דגש של שלשה עקרונות ביסוד בחירת המילים המועדפות: עקרון אוצר המילים "נכון", נבחר בעדיפות ראשונה מבין המילים ממוצא לטיני שבשפה המדוברת; עקרון ה"הרמוניה" - שהמילים ממקור לטיני תופענה בצורתם השגורה בפי העם, אפילו עם חלו בהם שינויים פונטיים במהלך מאות השנים, ועקרון ה"אנרגיה" - העדפת המילים הקצרות והקולעות ביותר למשמעותן מתוך המילים הנרדפות הנהוגות במרחב דובר רומנית. התנגד לכתיב האטימולוגי שנראה לו מיותר וגם לגישה הטהרנית שצידדה בהסרת הנאולוגיזמים הנפוצים ממקור זר, כשהוא בדעה שיצא שכרה בהפסדה. לקביעות מוקדמות אלה של הליאדה הייתה השפעה לא מבוטלת על גיבוש השפה הספרותית במחצית השנייה של המאה ה-19. המשורר הלאומי של רומניה, מיכאי אמינסקו שתרם תרומה ניכרת בתהליך זה, העריך מאוד את הגישה של הליאדה ש"כתב כפי שמדברים". גם הפילולוגאוביד דנסושיאנו סבר שבהשקפה על השפה הליאדה התעלה מעל בני זמנו.
ההשפעה האיטלקית
השלב השני במחקריו הלשוניים של הליאדה התבסס על אימוץ התאוריה של קונדיאק, לפיה שפה יכולה להתפתח באמצעות מוסכמות. בשלב זה הוא התחיל לשלול את השקפתו הקודמת ולצדד בכתיב אטימולוגי. בשנות ה-1840 המוקדמות התחיל לטעון שרומנית ואיטלקית אינן שפות שונות זו מזו, אלא ניבים של השפה הלטינית ועל בסיס רעיונות אלה תמך בהחלפת מילים רומניות רבות על ידי מילים איטלקיות, אדקווטיות יותר בעיניו. בפועל התחיל להשתמש בשפת כלאיים מוזרה רומנית-איטלקית ובכתיב אטימולוגי:
Quand va resbomba ultima trumbâ
Quare quele maǐ închise morminte înveste şi desferrâ
Şi fie-quare sbura-va, şi corbu şi columba
În valea quea mare la vecǐnica pace au durere
עיוותים אלה משכו מאוחר יותר בקורת חריפה ומגחכת מצד אמינסקו ורבים אחרים.[1] היו קיימות מקבילות "לטיניסטיות" מנייריסטיות בהשקפות הלשוניות של הטרנסילבני אוגוסט טרבוניו לאוריאן ובאלה של המולדבי גאורגה אסאקי שהושפעו על ידי השפה הצרפתית והטביעו את חותמן על שפת הבויארים של תקופתו, כפי שהעיר המבקר גאראבט איבראיליאנו. איבראיליאנו ציין כי אסאקי שיבח את מה שראה כנסינונו של הליאדה להחיות את השפה של אנשי טראיאנוס שהגיעו לדאקיה. בין המבקרים של עיוותים מלאכותיים אלה בשפה יש לציין את אלקו רוסו ואת חברי החוג ז'ונימיה. אלקו רוסו הסביר את המניעים הנפשיים למגמות אלה כנובעים מהפוביה אנטי-סלבית או יותר נכון אנטי-רוסית: השנאה הפוליטית המודרנית כלפי רוסיה השליכה אותנו לאיטליאניזם, לצרפתיזם ול-איזמים אחרים, שאין להם דבר וחצי דבר עם הרומניזם, בעוד שהסכנות הפוליטיות לשעבוד הנשמה הרומנית, שהולידו אותה, עברו כבר מהעולם. הרומניזם האמיתי צריך כיום לזקוף את הראש. גם מבקר הספרות ג'ורג'ה קלינסקו קישר את גישתו המאוחרת של הליאדה לרגשות האנטי-רוסיים שלו מזמן חוויותיו בימי מהפכת 1848. "מתוך שנאה לפאנסלביזם ולרוסים, שהשתדלו להדגיש את ההשפעות הסלביות על השפה הרומנית, הליאדה ראה את עצמו משרת את המולדת על ידי סילוק כל העקבות הסלביות מהשפה. קלינסקו סבר שחוסר העקביות של הליאדה בתחום השפה, כולל התנועות הבלתי צפויות שלו מרעיונות סבירים לרעיונות הכי מטורפים, נבעה מהאוטודידקיות שלו. בסך הכל לניסויים לשוניים אלה של הליאדה היו השפעות שוליות ומבקריו, כולל אמינסקו, הצביעו על הניגוד ביניהם ובין עקרונותיו המוקדמים. הליאדה בעצמו נראה כי היה מודע לכך ברגעים שבהם נהג להתפאר:"שפה זו, כפי שהיא כתובה כיום על ידי האנשים דוברי רומנית, היא פרי עבודתי". אחד מאנשי הספרות המעטים שכן הושפעו על ידי הגישה האיטליאניסטית של הליאדה, היה המשורר אלכסנדרו מצ'דונסקי בצעירותו. מהמורשת של הליאדה נשארו בכל זאת גם שורה של מילים ממקור איטלקי, שימושיות בתיאור גוונים או מושגים שלרומנית לא הייתה עד אז מילה מתאימה, לדוגמה: adorabil, absurd, actual, abject, absolut, colosal,conjugal, consecvent, implacabil, inefabil, inert, ingrat, legitim, mistic, pervers, suav, venerabil etc.[2]
הנצחה
האנדרטה להליאדה רדולסקו ממול לאוניברסיטה בבוקרשט
אנדרטה להליאדה רדולסקו - יצירת הפסל האיטלקי אטורה פרארי הוצבה ממול לאוניברסיטה במרכז בוקרשט
באותה שנה הוענק לבוגדן פטריצ'ייקו חאשדאו בעד ספרו "דברים מימי אבותינו" בשווי 5,000 ליי זהב. ב-1890 סביב פרס זה התעוררה שערורייה כאשר הנסיך דימיטריה סטורדזה, נציג המפלגה ה"ליברלית", האשדאו ואחרים סירבו להעניק את הפרס למחזאייון לוקה קאראג'אלה בגלל השתייכותו לחוג "ז'ונימיה" ודעותיו האנטילאומניות .
בית ספר תיכון בעיר טרגובישטה נושא את שמו
הכפר זידור Ziduri במחוז בוזאו נקרא על שמו.
המשורר מיכאי אמינסקו הקדיש לו בית בשיר שלו "האפיגונים" שבו מוקיר את תרומות הסופרים הרומנים המוקדמים
Eliad zidea din visuri şi din basme seculare
Delta biblicelor sânte, profeţiilor amare,
Adevăr scăldat în mite, sfinx pătrunsă de-nţeles;
Munte cu capul de piatră de furtune deturnată,
Stă şi azi în faţa lumii o enigmă nesplicată
Şi vegheaz-o stâncă arsă dintre nouri de eres.[3]
Out of dreams and secular tales, Eliad was building
The delta of Biblical saints, of bitter prophecies,
Truth bathed in myth, a sphinx imbued with meaning;
A mountain with its head of stone misplaced by the storm,
He still stands today, before the world, as an unsolved enigma
And watches over a burnt rock from between clouds of heresy.
