קלינסקו נולד ב-1899 בבוקרשט בשם גאורגה וישאן, הבן של מריה ("מריצה") וישאן, בת של איכרים רומנים מן הכפר דוברוטיאסה, במחוז אולט שבחבל אולטניה,[1] שברחה מהבית לעיר הבירה יחד עם גיסתה. אביו הביולוגי היה טאקה קפיטנסקו או קפיטנוביץ', אחי אשתו של אביו המאמץ, פקיד רשות מסילות הברזל הרומנית קונסטנטין קלינסקו, שאסף לביתו את מריה וישאן בעוד היא שהתה בתחנת הרכבת.[1][2]
הסופר לעתיד גודל על ידי הזוג קונסטנטין קלינסקו, ואשתו מריה לבית קפיטנסקו או קפיטנוביץ', שהעסיקו את אימו הביולוגית כעוזרת בביתם. משפחת קלינסקו יחד עם גאורגה ואימו עברו בהמשך לגור בצפון-מזרח רומניה, בבוטושאן ומאוחר יותר עברו לגור בעיר יאשי. בשנת 1906 נרשם הילד לכיתות הראשונות של בית הספר המקיף "קרול הראשון" שליד תיכון האינטרנאט (תיכון הפנימייה) הידוע של יאשי. ב-1907 אישרה אימו, מריה וישאן את אימוץ בנה על ידי הזוג קלינסקו שהיה חשוך ילדים. האב המאמץ נפטר כעבור זמן קצר. מאז ואילך הילד נקרא רשמית גאורגה קלינסקו, אם כי כעבור עשורים ולאחר מותו השתרשה בציבור הצורה הלא נכונה "ג'ורג'ה קלינסקו". קלינסקו עצמו נהג לחתום "ג. קלינסקו". ב-1908 עבר לבוקרשט, בה למד שתי כיתות נוספות בבית הספר "Cuibul cu barză" ("הקן עם החסידה"), כיום בית ספר למוזיקה ולאמנויות, אחר כך בגימנסיית "קנטמיר וודה" ובתיכון "גאורגה לאזר". בילדות לא בלט בכישוריו.
באותה תקופה לא ידע מי היא אימו האמיתית. כשגילה שהעוזרת שהוא נהג לפעמים להשפילה הייתה אימו הביולוגית, חש טראומה נפשית.[2] כל שאר חייו השתדל להסתיר את שורשיו האמיתיים.[2]
ב-1919 נרשם בפקולטה לספרות ולפילוסופיה של אוניברסיטת בוקרשט. סיים את לימודי התואר הראשון עם עבודה בתחום הספרות האיטלקית בנושא "ההומניזם של קרדוצ'י". לימד איטלקית בכמה בתי ספר תיכון בבוקרשט ובטימישוארה ובהמשך נסע לשנתיים עם מלגה לבית הספר הרומני ברומא, מכון לתרבות רומנית מיסודו של ההיסטוריון ואסילה פרוואן.
רמירו אורטיז כמנטור
לרמירו אורטיז שלימד את השפה והספרות האיטלקית בפקולטה לספרות ולפילוסופיה בבוקרשט, הייתה השפעה ניכרת על התפתחותו של קלינסקו כמשכיל. קלינסקו קשר איתו ידידות אמיצה וכעבור שנים הביע הכרת תודה על איכות הידע בתחום הספרות שהעניק לו.[3]
בהדרכת אורטיז ערך קלינסקו את תרגומיו הראשונים מאיטלקית. כסטונדט תרגם מאיטלקית את הרומן האוטוביוגרפי של ג'ובאני פאפיניUn uomo finito ("אדם גמור") ונובלה מתוך הדקמרון של בוקאצ'ו.
בסיועו של אורטיז התחיל קלינסקו לעבוד במגזין הספרותי "רומא" שהופיע לראשונה בינואר 1921 וערך עם חבריו ללימודים מסע לאיטליה. ספרו הראשון של קלינסקו על מיסיונרים קתוליים איטלקים במולדובה של המאות ה-17–18 ("Alcuni missionari catolici italiani nella Moldavia nei secoli XVII e XVIII") נכתב באיטלקית ופורסם באיטליה ב-1925. הספר דן במאמצי התעמולה של הכס הקדוש בנסיכות מולדובה בתקופת הבארוק והקונטרה-רפורמציה והתבסס על מקורות שלא פורסמו עד אז, הנמצאים בארכיב הוותיקן.[4] קלינסקו הושפע גם על ידי המפעל הביקורתי של טיטו מאיורסקו ושל גאראבט איבראיליאנו.
היכרותו עם ואסילה פרוואן
בנוסף לרמירו אורטיז וטיטו מאיורסקו, הדמות השלישית שהשפיעה על עיצוב אישיותו של קלינסקו היה מנהל בית הספר הרומני ברומא, ואסילה פרוואן.
קלינסקו ראה בפרוואן מעין "אב רוחני" שהצטיין במיוחד בבקיאותו, יכולת העבודה שלו ובהשקפת עולמו.[5]
התמחותו בספרות הרומנית. פעילותו העיתונאית
דיוקן של קלינסקו משנת 1929, מצויר במכחול על הנייר על ידי הצייר שטפן דימיטרסקו
ב-1926 שכר דירה בבוקרשט והתקבל לעבודה בתיכון גאורגה שינקאי בעיר. באותה שנה הקריא לראשונה בחוג "זבורטורול" של המבקר אאוג'ן לובינסקו.
ב-1926 פרסם שירים ראשונים במוסף לספרות של העיתון "אוניברסול" – Universul literar, החל מ-1927 כתב עבור כתבי העת "ויאצה ליטרארה" ("חיי הספרות") Gândirea ("גנדיריה", כלומר "החשיבה") הימנית, שאיתו התפלמס מאוחר יותר מעל דפי עיתונו האישי, "קפריקורן".
ב-1929 התחתן עם אליס ורה טריפו, בת למשפחה מהמעמד הבינוני בבוקרשט.
את פשיגתם הראשונה תיאר קלינסקו בפרוטרוט ברומן שלו "ספר החתונה".
ב-1927 יחד עם סופרים נוספים הוציא לאור את המגזין הספרותי "סינתזה" ובנוסף, ב-1930 פרסם שני גליונות של כתב עת אישי בשם "קפריקורן".
בשנים 1928–1929 שהה עם אשתו בעיר טימישוארה, בה לימד ספרות בתיכון "ק.ד.לוגה".
אמנם כתב עת אחרון זה היה כישלון כלכלי אך, כמו "סינתזה" היווה עבורו זירה שבה תירגל בהצלחה במלאכת בקורת הספרות. אולם את התנוסותו הפורייה ביותר בתחום היווה החל מ-1931 בכתב העת של איבראיליאנו, "ויאצה רומניאסקה" ("החיים הרומניים") שנוסד ביאש ב-1906. ב-1933–1934 היה חבר במערכת של "ויאצה רומניאסקה".
בבוקרשט כתב לכתב העת היוקרתי "Revista Fundațiilor Regale" (כתב העת של קרנות המלך) שבעריכתם של אלכסנדרו רוסטי וקמיל פטרסקו. כתב עת זה הפסיק את פרסומו ב-1947 עם ביטול המלוכה ברומניה.
ב-1939 הקים קלינסקו ביאש את ה-"Jurnalul literar" ("ז'ורנאלול ליטראר" – "העיתון הספרותי"), ניהל את כתב העת הזה ואת כתב העת "לומיה" (Lumea – העולם) ואת העיתונים Tribuna poporului (במת העם) ו-Națiunea (נאציוניה – הלאום).
אחרי 1947 פרסם בכתבי העת Gazeta literară – "גזטת הספרות" (שהפכה לימים ל-"România literară" – "רומניה הספרותית") וב-Contemporanul "קונטמפוראנול" ("העכשווי"). כתב גם לכתבי העת "רומא" ו"זבורטורול".
ב-1931 קיבל קלינסקו משרה קבועה כמורה לספרות הרומנית בתיכון. ב-1933 חנך במוסף "אדוורול לספרות ולאמנות את טורו המפורסם "כרוניקה של מיזננתרופ" שתלוקט לימים בספר מסות.
הדוקטורט בספרות
ב-1936 סיים את הדוקטורט שלו בפילוסופיה וספרות באוניברסיטת יאש עם עבודה בשם "הניתוח הספרותי של 'כתב יד של אמינסקו'", היה מדובר בעיון בנוגע לסיפור בלתי ידוע של אמינסקו בשם "האווטארים של הפרעה טלא" שקיומו וערכו נתגלו על ידו. למעשה התזה הייתה רק פרק בן מאה עמודים מתוך ספרו על יצירת מיכאי אמינסקו. הוא שלח עותק לכל אחד מחברי ועדת המבחן – אורסט טפראלי, דקאן הפקולטה לספרות ולפילוסופיה, אוקטב בוטז, יורגו יורדאן, מיכאי ראליה וי.מ. מרינסקו.[6] ב-23 בנובמבר 1936 הגן על עבודת הדוקטורט. בהמשך זכה בציון המרבי 20 במכרז עבור משרה של מרצה לאסתטיקה וביקורת ספרות בפקולטה לפילוסופיה וספרות של אוניברסיטת יאשי. נכנס לתפקיד אחרי מותו של גאראבט איבראיליאנו ב-1937. ב-1945 עבר לאוניברסיטת בוקרשט.
סופר ומבקר – מפעלו האקדמי המחקרי
בשנים 1937–1944 היה מרצה לאסתטיקה וספרות באוניברסיטת יאשי וב-1944 התמנה לפרופסור מן המניין. ב-19 ביוני 1945 עבר להיות פרופסור מן המניין לספרות ולאסתטיקה באוניברסיטת בוקרשט. ב-1947 תחת השלטון הקומוניסטי שינתה הפקולטה לספרות את שמה ל"פקולטה לפילולוגיה".
קלינסקו נודע עוד בתקופה שבין מלחמות העולם כאינטלקטואל דמוקרט, בעל השקפות קרובות לשמאל. אולם השלטון החדש החליט לסלק אותו ב-1947 מראשות הקתדרה. בשנות ה-1950 לעומת זאת מינו אותו למנהל המכון לתאורית הספרות ולפולקלור, שיישא את שמו אחרי מותו. בשנים 1952–1965 עמד בראש כתב העת של המכון Studii și cercetări de istorie literară și folclor (עיונים ומחקרים להיסטוריה ספרותית ולפולקלור"). רק ב-1961 התמנה מחדש כפרופסור לספרות באוניברסיטה בבוקרשט. בתקופת השלטון הקומוניסטי עסק בתחומים מגוונים שכללו את אסתטיקת האגדות, הספרות הספרדית וכו'.
מחקריו העיקריים
קלינסקו כתב מחקרים בעלי ערך רב על סופרים רומנים – "חיי מיכאי אמינסקו", "יצירתו של מיכאי אמינסקו", "חיי יון קריאנגה" וכו'). אחרי 1945 פרסם מחקרים ומסות על ספרות העולם ("רשמים על הספרות הספרדית", "סופרים זרים"). התעניין בפולקלור הרומני ובפואטיקה של אגדות העם, מה שבא לידי ביטוי במחקרו "האסתטיקה של אגדת העם".[7] בשנים 1932–1962 פרסם מונוגרפיות על הסופרים מיכאי אמינסקו, יון קריאנגה, ניקולאיה פילימון, גריגורה אלכסנדרסקו, ביוגרפיות ספרותיות, מסות, נשא הרצאות רבות בפורומים אקדמיים ובשידורי רדיו, עד יום מותו ב-1965, כתב אלפי מאמרי בקורת ספרות בעשרות כתבי עת.
בתחום הספרות היפה
קלינסקו כתב רומנים המזכירים את אונורה דה בלזק (מתוך כוונה פולמוסית בולטת), אובייקטיביים, בגוף שלישי, שאותם כינה המבקר ניקולאיה מנולסקו רומנים "דוריים".
"תיבת נוח" (Arca lui Noe) התחיל עם תיאור פנים הבתים, שבהם מתנהלת העלילה.
"חידת אוטיליה" (Enigma Otiliei) מספר על האהבה האומללה בין פליקס לאוטיליה, "ספר החתונה" כפי שמעיד שמו הוא רומן על חתונה, "יאונידה המסכן" (Bietul Ioanide) ואחר כך "השידה השחורה" (Scrinul negru) מתמקדת בדמותם של אקדמאים (האדריכל יואנידה בשני הרומנים), ועלילתם מתרחשת בין מלחמות העולם ומיד אחריה, בשנות ההתחלה של המשטר הקומוניסטי. כותרת הרומן "השידה השחורה" בא מרהיט אמיתי כזה שהסופר קנה בשוק פשפשים והוא גילה בו ארכיון משפחתי.
קלינסקו כתב גם שירים (שבח לדברים – Lauda lucrurilor), מחזות ("שון, אגדה מונגולית" – Șun, mit mongol), רשמי מסע, מאמרי פובליציסטיקה, כאשר "כרוניקות המינזתרופ" הפכו תחת השלטון הקומוניסטי ל"כרוניקת האופטימיסט").
פעילותו הציבורית
אחרי שדגל בעיקר ברעיונות שמאליים, בימי דיקטטורת המלך קרול השני, מלך רומניה – "הדיקטטורה המלכותית", פרסם קלינסקו ב-Revista Fundațiilor Regale שירי שבח למונרך. בסוף שנת 1944 תחת הכיבוש הצבאי הסובייטי, אימץ את האידאולוגיה השולטת, הקרובה לקומוניזם. שלושת כתבי העת שעמד בראשם בשנות ה-1950 – "Tribuna Poporului", "Națiunea" ו-"Lumea" שיקפו באופן מובהק את האהדה לקומוניזם.
בשנים 1946–1965 נבחר כחבר בפרלמנט של השלטון החדש – האספה הלאומית הגדולה.[8] בתור אישיות מקובלת על המשטר התאפשר לו לערוך מסעות תיעוד בברית המועצות ("קייב, מוסקבה, לנינגרד", 1949) ובסין העממית ("הייתי בסין החדשה" – 1953).
תקופת פעילותו של קלינסקו בימי המשטר הקומוניסטי ידעה שלושה שלבים:
1948–1953: על אף היותו מחובר למשטר החדש, הוא סולק מהקתדרה באוניברסיטה, אבל התמנה למנהל "מכון לתאוריית הספרות ולפולקלור" שהוקם במיוחד עבורו, שנקרא אחרי 1965 "המכון להיסטוריה ולתאוריה של הספרות ע"ש ג'ורג'ה קלינסקו". ב-1949 התקבל כחבר באקדמיה הרומנית, אז אקדמיית הרפובליקה העממית הרומנית.
1953–1956: שנות הדסטליניזציה של חרושצ'וב שבהן רומניה בהנהגת גאורגה גאורגיו-דז' לא הזדרזה ללכת בעקבות הסובייטים. קלינסקו ניסה אז לכתוב כמה יצירות ברוח התקופה, אבל שפתו לא הסתגלה ממש ל"שפת העץ" של המשטר. ב-1953 פרסם את הרומן, "יואנידה המסכן" והחל מ-1956 חזר לעיתונות באמצעות הטור הקבוע "כרוניקת האופטימיסט" בשבועון התרבות "קונטמפוראנול".
1956 עד מותו ב-1965: זכה לשבחים על התגייסותו כאינטלקטואל דמוקרט בשנים שבין מלחמות העולם. התאפשר לו להדפיס מחדש את כל יצירותיו, פרט לספרו האייקוני – ההיסטוריה המונומנטלית של הספרות הרומנית, שפורסמה מחדש רק בשנות ה-1980 על ידי עוזרו, אלכסנדרו פירו, שהתמנה בינתיים לפרופסור. זכה להוקרה ולפרסים.
פעילותו הפוליטית
אחרי 1944 הנהיג קלינסקו מפלגת כיס – "המפלגה הלאומית עממית" שאחרי מיזוגים עוקבים עם סיעות אחרות נטמעה במפלגה הקומוניסטית הרומנית.
התפקיד הזה הוצע בזמנו על ידי גאורגיו-דז' ועל ידי אנה פאוקר לפילוסוף לוצ'יאן בלאגה שדחה אותה וסולק בהמשך מהקתדרה לפילוסופיה של אוניברסיטת קלוז' והתמנה לספרן בשלוחה בקלוז' של הספרייה המרכזית האוניברסיטאית.
ב-1946 נבחר קלינסקו בפרלמנט של רומניה העממית, מטעם תושבי בוטושאן
הוא נבחר מחדש שוב ושוב עד יום מותו.
שנותיו האחרונות
בנובמבר 1964 התאשפז בסנטוריום באוטופן, על יד בוקרשט, עם האבחנה "שחמת של הכבד". בלילה של 12 במרץ 1965 נפטר בסנטוריום. הובא לקבורה בבית הקברות בלו בבוקרשט.
ג'או בוגזה ציין בהספד שפרסם כי קלינסקו "השאיר יצירה שהיא נכס צאן ברזל עבור תרבות העם הרומני".
היבטים שנויים במחלוקת
אחרי מהפכת 1989 היו מחברים שגינו פעילותו הפובליציסטית בזמן בשלטון הקומוניסטי ואת שיתוף הפעולה שלו עם משטר זה. אחד מהם היה אחד מעוזרי ההוראה שלו, אדריאן מרינו, שהוא עצמו נתגלה כמשתף פעולה עם הבולשת הקומוניסטית. התחיל באותה תקופה מעין משפט תקשורתי על קלינסקו, תוך ניסיון להעריך מחדש את תרומותיו וחייו.
קלינסקו והיהודים
בספרו החשוב ביותר, "ההיסטוריה של הספרות הרומנית" אותו סיים בפברואר 1941 ציין קלינסקו ברוח הגישה האנטישמית ששלטה בכיפה אז, כי היהודים כ"אלוגנים", כלומר נוכרים, ולא רק הם אלא גם "קבוצות אלוגניות" אחרות, להבדיל מהרומנים "מהמרכז", אינם מסוגלים לבטא את "היסוד" ואת הצביון של העם הרומני. הערבוביה הרבה של הזרים ברומניה גרמה לדעתו ל"גועל" שמרגישים הרומנים כלפי הזרים.[9] אומנם קלינסקו ציין בנוגע ליהודים, ש"בעל מחשבה הגונה, שאינו מבלבל סוגיות פוליטיות עם העולם האידיאלי של היצירה, אינו יכול שלא להכיר בתרומתם". "בספרות הם תמיד בעלי ידע, מובילי החידושים הטריים ביותר, אנטיקלאסיציסטים, מודרניסטים, תזזיתיים מסביב לבעיות", הם משלימים את האינרציה של המסורת וגורמים לתיקונה".[9] לעומת זאת הוא מדגיש את "המגרעות המעצבנות שלהם, אדישותם כלפי היצירה כמטרה, שלילת הביקורת, ו"ההומניטריזם המרחיק לכת עד לשלילת זכויותינו וציונינו הלאומיים".
"בגלל חוסר הטקט הזה, אצלנו ובכל מקום, מדי פעם מושכים היהודים על עצמם את כל הברקים",[9] הערה איומה בהקשר תקופת השואה.
חייו הפרטיים
קלינסקו הצטייר כאישיות עם צביון היסטריוני ונרצסיסטי, כמעין "ילד מגודל". היה מודע לכך וראה בזה סממנים של הגאון. היו לו תנודות רבות במצב הרוח ובהתנהגות כלפי הסובבים.
אחד מתחביביו היה אספנות של בובות.[10]
בין 25 באוקטובר 1932 ל-23 באפריל 1934 אושפז ככל הנראה בגלל התקף דיכאוני בבית החולים הפסיכיאטרי בבוקרשט שבניהולו של ד"ר דמטרו פאוליאן.[11]
הנצחה
ביתו הנמצא ברחוב שנקרא לפי שמו - רחוב ג.קלינסקו 53 - הפך לבית-מוזיאון.
פארק בבוקרשט נקרא על שמו ובו הוצב פסל פרוטומה של קלינסקו.
לקריאה נוספת
Ion Bălu, Călinescu, George. Critică și interpretare, Cartea Românească, 1970
Ion Bălu, G. Călinescu. Eseu despre etapele creației, 1970
Gheorghe Țuțui și Gheorghe Matei, G. Calinescu. Texte social-politice (1944–1965), Editura Politică, Bucarest, 1971.
Ion Bălu, Viața lui G. Călinescu, 1981, ed. a II-a, Editura Libra, 1994
Mircea Martin, G. Călinescu și complexele literaturii române, 1981, ed. a II-a, Editura Paralela 45, 2002
George Călinescu, Istoria literaturii române de le origini și până în prezent, Editura Minerva, 1985
Mircea Zaciu, Marian Papahagi, Aurel Sasu, Dicționarul scriitorilor români, Editura Fundației Culturale Române, 1995, literele A-C, p. 551–517 (לקסקיון הסופרים הרומנים)
George Pruteanu, Feldeința călinesciană, Editura "Andrei Șaguna", 2001
Ion Bălu, G. Călinescu: spectacolul personalității, Editura Fundației Culturale Ideea Europeană, 2004
Claudia Matei, George Călinescu și Italia, Editura Princeps Magna, Chișinău, 2011
Dumitru Micu, George Călinescu: între Apollo și Dionysos, București, Editura Minerva, 1979
ספרים ומחקרים
באיטלקית
1925 – Alcuni missionari cattolici italiani nella Moldavia nei secoli XVII e XVIII (מסיונרים קתולים איטלקיים במולדובה במאות ה-17 ו-18)
ברומנית:
מחקרים בתחום האסתטיקה והספרות העולמית
Principii de estetică 1939 (עקרונות של אסתטיקה)
Impresii asupra literaturii spaniole 1946 (רשמים על הספרות הספרדית)
Opera lui Mihai Eminescu 1934 (יצירתו של מיכאי אמינסקו)
Viața lui Ion Creangă 1938 (חיי יון קריאנגה)
1941 Istoria literaturii române de la origini până în prezent
(ההיסטוריה של הספרות הרומנית מההתחלות ועד לימינו)
Istoria literaturii române. Compendiu 1945 (ההיסטוריה של הספרות הרומנית. סינופסיס)
Universul poeziei 1947 (עולם השירה)
Nicolae Filimon 1955 (ניקולאיה פילימון)
Gr. M. Alecsandrescu 1955 (גריגורה מ. אלכסנדרסקו)
Ion Creangă Viața și opera 1964 (יון קריאנגה. חייו ויצירתו)
Vasile Alecsandri 1965 (וסילה אלכסנדרי)
פובליציסטיקה
G. Călinescu, Avatarii faraonului Tlà. Anexa: Doctoratul lui G. Călinescu.Ediție îngrijită, prefață, note, anexe și indici de D. Vatamaniuc.
Editura Junimea, Iași, 1979,
(האווטרים של הפרעה טלא, הנספח" תזת הדוקטור של ג. קלינסקו, עריכה, מקדמה, הערות שוליים, נספחים ואינדקס מאת דומיטרו וטמניוק, 1979)
.svg){kind=logo}
