העדויות הראשונות ליהודים באי נמצאות בכתובות פיניקיות מעיר הממלכה כתי. בתקופה הרומית התרבה מספרם, אך לאחר השתתפותם במרד התפוצות נגד רומא גורשו מהאי. מאז מופיעות לסירוגין קבוצות קטנות של יהודים במהלך ההיסטוריה.
יהודים בקפריסין מהתקופה הפרסית עד מרד התפוצות
הופעת שמות תאופוריים יהוויסטיים (בעלי הרכיב התאופורי "יהו", המציין את יהוה) בכתובותפיניקיות מאתר מנמטה (אנ') שבכתי מעידה על הימצאות יהודים בקרב האוכלוסייה הפיניקית בעיר־הממלכה כבר בתקופה הפרסית.[1][2] העדויות האפיגרפיות מצביעות על כך שצאצאי הלא־פיניקים בעיר, בהם יהודים, יוונים ואנטוליים, אימצו שמות פיניקיים.[3] בין השמות בכתובות ניתן למצוא את:
"שלם בן אספיהו" ("שלם" הוא שם שמי צפון־מערבי המוכר הן מעברית והן מפיניקית ואף מארמית, "אספיהו" הוא שם יהודי יהוויסטי);[4]
"מתנעשיתרת בן עזריהו בן מתן בן שלם רב הספרם" ("מתנעשיתרת" הוא שם פיניקי לחלוטין, שמשמעו "מתנת האלה עשתרת", "עזריהו" הוא שם יהוויסטי נפוץ, "מתן" הוא שם פיניקי נפוץ הקיים גם בעברית מקראית ובקרב יהודים ממצרים ובבל בתקופה הפרסית, ו"רב הספרם" הוא תואר פיניקי שמשמעותו מפקד הסופרים);[5]
לאור ההופעות של שמות יהוויסטיים בעיר, ייתכן שגם השם "חגי" שנמצא בכתובת שהעתיק ריצ'רד פוקוק השתייכה ליהודי בשם חגי.[6]
קבורת יהודים ולא יהודים יחד והופעת השם "מתנעשיתרת" בשושלת יהודית מעידות על כך שהרפורמות של עזרא ונחמיה לא השפיעו על אותם יהודים.[7] כמות היהודים המתועדים בכתובות הקבורה אמנם לא מעידה על קהילה של ממש, אך קבורתם מעידה על כך שהיו תושבי קבע.[7]
יהודים ישבו באי בתקופה ההלניסטית, תחת שלטון בית תלמי, ישנן עדויות לישיבת יהודים באי במאה ה-2 לפנה"ס, ואף נמצאו מטבעות שבהם השתמשו בתקופת שלטון החשמונאים בארץ ישראל, דבר המעיד על קשר כלשהו, כלכלי בכל אופן, בין קפריסין לארץ ישראל.
חורון קיבל מאלכסנדר קולישר את הרעיון, לפיו תפוצת היהדות מסביב לים התיכון בימיה הראשונים התבססה על מושבות הפיניקים. לפי הרעיון הזה, הפצת היהדות החלה מאות שנים קודם לחורבן, בקרב פיניקים, ששפתם ועולמם התרבותי קרוב לאלה של היהדות, ולכן קיבלו את היהדות ביתר קלות. דוגמה לכך היא, ככל הנראה,
האי קפריסין שַפע פיניקים עד התקופה הרומית, אז נעלמות עקבותיהם, ובמקביל צצים באי יהודים כה רבים, עד שהצליחו להשתלט עליו במרידה נגד רומא. ההיסטוריון והדמוגרף אלכסנדר קולישר, ובעקבותיו ההיסטוריון עדיה חורון, סברו שיהודי האי הם פיניקים שהתגיירו, כחלק מתופעה רחבה בה מקור הקהילות היהודיות סביב הים התיכון בעת העתיקה, איננו בתפוצת יהודים לאחר חורבן הבית, אלא בהתגיירויות המוניות בתקופה שקדמה לחורבן, החל מימי החשמונאים, שכללו בעיקר פיניקים. לשונם ועולמם התרבותי היו קרובים לאלה של המקרא והיהדות, ועל כן קבלת היהדות הייתה קלה להם. רק כך, לסברתם, ניתן להסביר את הגידול העצום באוכלוסייה היהודית סביב תחילת הספירה.[8][9]
בתקופה הרומית התהדקו הקשרים בין ארץ־ישראל לקפריסין,[2] לאחר שהמלך הורדוס קיבל מהקיסר אוגוסטוס זיכיון להפעלת מכרות הנחושת שבאי.[10] הורדוס טיפח את הקשרים עם האצולה היהודית באי וקשר קשרי נישואים עם אחת ממשפחותיה,[2] כאשר השיא את אלכסנדרה, בת אחיו פצאל, לטימאיוס, מנכבדי היהודים שבקפריסין.[11] במאה ה-1 לספירה, ישבו יהודים בכל רחבי האי, כפי שמעידים על כך פילון האלכסנדרוני, יוסף בן מתתיהו והברית החדשה.[12][13] נראה שליהודי קפריסין הייתה השפעה על האוכלוסייה הפגאנית שבקפריסין, כפי שעולה מהקדשות נוכריות רבות שנמצאו במקומות שונים באי, שהופנו ל"אל עליון" (ביוונית: תיאוס היפסיסטוס), שהיה התואר המקובל לאלוהי ישראל, והיה נפוץ כנראה בקרב היהודים באי והתקבל גם אצל לא-יהודים.[14]
יהודי קפריסין לקחו חלק במרד התפוצות בשנים 115–117. המרד דוכא, כל הקהילה היהודית הושמדה ונאסר על יהודים להתגורר בקפריסין. הכעס על היהודים באותה עת היה חריף כל כך עד שאם בטעות נקלע יהודי מספינה טרופה לאי, היו נוהגים להוציאו להורג. איסור ישיבת היהודים באי היה תקף במשך מאה שנים בקירוב ולקראת סוף המאה ה-2 או תחילת המאה ה-3 חזרו היהודים לאי.
בימי הביניים
היהודים בניקוסיה בפרט, ובקפריסין בכלל, נהנו משגשוג כלכלי שנמשך שנים רבות. במאה ה-14 הם הוכרחו לשאת את אות הקלון.
בעת החדשה
בשנת 1571 כבשו הטורקים את קפריסין מידי ונציה ומיד החלו ליישב את האי ב"אנשים שאפשר לסמוך עליהם". הטורקים ניסו ליישב באי יהודים והחליטו להביא לשם-כך מאות משפחות יהודיות עשירות מארצות האזור כמו יוון. הרעיון לא צלח והיהודים שהוגלו לשם על-כורחם מצפת ומיוון שבו עד מהרה על עקבותיהם. באותן שנים אף נכתבו כמה צווים המורים לגירוש 1,000 משפחות יהודים מארץ ישראל לקפריסין אך הצווים לא יצאו לבסוף לפועל.
באמצע המאה ה-19, לא התירו ליהודים להתגורר באי[15], אולם בשנת 1878, בעת העברת האי לידי בריטניה, היו באי כ-350 יהודים, רובם ספרדים[16]. בעקבות מעבר השלטון לידי הבריטים החלה תנועה של התיישבות יהודית באי[17] וגם כישלונות ראשונים[18] לא מנעו את המשך ההתיישבות.
הרצל, בין הצעותיו ליישוב יהודים, הציע ליישב יהודים בקפריסין, אך מכיוון שהתושבים התנגדו, לא הסכימו הבריטים ששלטו באי ליישב בו יהודים.
