PROFILPELAJAR.COM

חנן רפפורט
לידה	8 בספטמבר 1928; איוואנו-פרנקיבסק, הרפובליקה הפולנית השנייה
פטירה	2 בינואר 2022 (בגיל 93); ירושלים
ענף מדעי	פסיכולוגיה קלינית
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים; אוניברסיטת ניו יורק ;
מוסדות	מכון הנרייטה סאלד; בית החולים מאונט סיני ;

חנן רפפורט (8 בספטמבר 1928, כ"ג באלול תרפ"ח, באִיווָנוֹ-פְרָנְקִיבְסְק שבאוקראינה – 2 בינואר 2022) היה פסיכולוג קליני. מ-1949 ועד מותו התגורר בירושלים. ייסד יחד עם אליקים העצני את שורת המתנדבים ומשנת 1965 ניהל את מכון הנרייטה סאלד במשך 18 שנים עד יציאתו לגמלאות. בנוסף שימש כיועץ הפסיכולוגי לשר החינוך, זלמן ארן, והממונה על המחקר המדעי במשרד. בתקופת היותו מנהל המכון שימש גם יועץ לבעיות חברה של שני ראשי הממשלה, גולדה מאיר ויצחק רבין. בין השנים 1978–1975 שימש כפרופסור לפסיכולוגיה בבית הספר הבינלאומי למדעי ההתנהגות בשווייץ ובין השנים 1980–1979 שימש כפרופסור אורח בבית הספר לרפואה באוניברסיטת מינסוטה.

שנותיו הראשונות

רפפורט נולד ב-8 בספטמבר 1928 (כ"ג באלול תרפ"ח) בעיירה בּוֹהוֹרוֹצָ'אנֶה שליד סְטָנִיסְלָבוֹב (כיום, העיר אִיווָנוֹ-פְרָנְקִיבְסְק באוקראינה) לאביו יהושע רפפורט (מצאצאי הרב שי"ר) ולאמו ברינה בת חנן היבשמן.

בשנת 1935 עלה חנן ביחד עם אימו ואחיו דב לארץ ישראל. אביו עלה ארצה כחלוץ מספר שנים קודם ועבד כפועל במפעל המלט נשר. בעקבותיו התיישבה כל המשפחה בשכונת הפועלים נשר שליד בית החרושת. חנן למד בחדר כ-3 שנים והגיע לישראל עם שליטה מלאה בשפה העברית, אבל ללא כל ניסיון בדיבור ובשיחה בשפה זו. למד ב"בית הספר לילדי עובדים נשר–יגור" (לימים בית הספר בית יהושע). סיים בשנת 1946 את לימודיו בבית הספר התיכון הריאלי שבחיפה. במגמה הריאלית.

עם סיום לימודי התיכון הצטרף להגנה כחבר וכמפקד במחתרת במנגנון הפיקוד, בשירות מלא, וכינויו המחתרתי היה "צבי נחמני". במשך שנתיים, עד מלחמת העצמאות שירת במסגרת "נפת זבולון" של ההגנה בתפקידים שונים ובהם כמפקד קורס מפקדי כתות (מכ"ים) ועוד. עם פרוץ המלחמה והקמת חטיבת כרמלי, הצטרף כמפקד בפלוגה 13 בגדוד 21 של החטיבה שהייתה מורכבת בעיקר מבני נשר-יגור והקריות.

במסגרת החטיבה רפפורט השתתף בפעולות התגמול על טבח בתי הזיקוק נגד הכפרים הערבים בלד א-שייח' וחוואסה, מהם הגיעו הפורעים. בפיצוץ גשר הרכבת מעל הנעמן ליד עכו. בשיירת האספקה ליחיעם, במבצעי בן עמי, דקל וחירם שבהם השתתפה החטיבה. הוא סיים את מלחמת השחרור כמפקד של קו הגנה חדש בצפון הארץ, אשר התבסס על מספר כפרים לבנוניים בשטח נהר הליטאני, שבלבנון.

לימודים אוניברסיטאיים ופעילות ציבורית

בשנת 1949 עם סיום מלחמת השחרור, עבר רפפורט לירושלים ולמד באוניברסיטה העברית. הוא בחר בלימודי פסיכולוגיה וסוציולוגיה, בשל עניינו בעבודה עם ילדים עבריינים. בין מוריו נמנו מרטין בובר, שמואל אייזנשטדט, שלמה דוב גויטיין וישעיהו ליבוביץ'.

בתקופת לימודיו האוניברסיטאיים היה פעיל במפלגת מפא"י ונבחר ב-1950 מטעמה למועצת הסתדרות הסטודנטים של ירושלים. אחד מתפקידיו בהסתדרות הסטודנטים היה לייסד ולערוך את עיתון הסטודנטים שנקרא "אנחנו", אשר שימש גם כפה וכעיתון מרכזי של כלל הסטודנטים בארץ.

הקמת שורת המתנדבים

ערך מורחב – שורת המתנדבים

במהלך החורף של שנת 1951, התגייס תא הסטודנטים של מפא"י באוניברסיטה העברית לעזרת העולים החדשים, שהתגוררו בתקופה זו בבדונים (שקירותיהם עשויים מבד יוטה) ובצריפי פח (שקירותיהם וגגותיהם עשוים מפח) במעברת העולים "תלפיות"; המעברה הוצפה בשל הגשמים החזקים. אליקים העצני, מזכיר תא הסטודנטים, ורפפורט ששימש אז כעורך העיתון, הוציאו קול קורא לחברי התא להתגייס לחפירת תעלות במעברה, כדי להסיט את זרמי המים מהבדונים והפחונים. פעילות זאת התרחבה להוראת השפה העברית, הרגלי תזונה וסיוע בהתנהלות מול הבירוקרטיה המוסדית. הגידול בעומס הביא את רפפורט והעצני – אשר ניהלו את השורה בהתנדבות מלאה – לגייס לפעילותם את כל ציבור הסטודנטים באוניברסיטה ואת הקהל הרחב. לימים התרחבה התנועה מירושלים, אל כלל הסטודנטים והאזרחים בערים ועיירות ברחבי המדינה. הפעילות ב"שורת המתנדבים" קיבלה את ברכתם של משה שרת ודוד בן-גוריון. ההשתייכות לתנועה חייבה פעילות התנדבותית לפחות אחת לשבוע.

בשנת 1955 התפרסמה מטעם השורה חוברת בשם "סכנה אורבת מבפנים", בה נידונה הנורמה הכללית הראויה להתנהגותם של פקידי ונבחרי הציבור. בין ההדגמות הרבות להתנהגות בלתי רצויה, סופר בחוברת על העדפות שהוענקו על ידי עמוס בן-גוריון (בנו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון), שהיה סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל, לשלושה קבלנים ואנשי עסקים ממקורביו, במטרה לעזור להם בעסקיהם במשרד הביטחון; כמו כן סופר שקצין משטרה בכיר הורה על סגירת תיק חקירה משטרתי (תיק אירס"ו) בקשר לעסקה שבה מקורביו היו חשודים בביצוע עבירות פליליות, ביניהם חברו של עמוס בן-גוריון, שייקה ירקוני.

בחודש פברואר 1957 הגיש עמוס בן-גוריון תביעת דיבה אזרחית לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד ארבעת אנשי השורה החתומים על החוברת, ובהם רפפורט. לאחר ערעור לבית המשפט העליון הותר לעותרים לעיין בתיקי המשטרה. במהלך המשפט נדרש רפפורט לגלות את מקורות המידע של השורה; הוא סירב לגלותם, והיה משוכנע שייאסר גם הוא כחברו לתנועה אליקים העצני, אך הוא לא נאסר^[1]. פסק הדין של הערכאה הראשונה - בית המשפט המחוזי, שניתן ב-18 ביולי 1957, קבע תשלום פיצויים בסך של 5,300 ל"י לעמוס בן-גוריון^[2]^[3]והביא לסגירת התנועה. רפפורט השלים את לימודיו האוניברסיטאיים רק לאחר הגשת הערעור לבית המשפט העליון.

פסק הדין הסופי של הערכאה העליונה התקבל ב-3 ביוני 1960, ובו מתח בית המשפט העליון ביקורת קשה ונרחבת, על פסק דינם והתנהגותם של שופטי בית המשפט המחוזי, הטיל ספק באמינות חלקים משמעותיים מעדותו של עמוס בן-גוריון וקבע כי סגירת תיק אירס"ו נעשתה אכן, כטענת אנשי שורת המתנדבים, שלא כדין. בעקבות פסק דין זה אף הואשם מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר, שהיה עד התביעה הראשי לצד עמוס בן-גוריון, במתן עדות שקר במשפט הדיבה. הוא הורשע ונידון לקנס ומאסר על תנאי.

הלימודים בארצות הברית והמשך תפקידיו הציבוריים

בגלל העדר האפשרות ללמוד לדוקטורט בארץ בתקופתו, המשיך רפפורט ללימודי פסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת ניו יורק בארצות הברית. לאחר קבלת הדוקטורט עבד רפפורט כפסיכולוג קליני בכיר בבית ספר לרפואה בבית החולים הר סיני במנהטן. במקביל המשיך בלימודי פוסט דוקטורט בפסיכואנליזה אצל הפרופסורים אריך פרום, רולו מיי, אסתר מנקר ועוד. שימש בתפקיד יו"ר הסתדרות הסטודנטים הישראלים בניו יורק.

לאחר סיום לימודיו והשתלמותיו חזר ב-1965 לישראל, והתמנה כמנהל הכללי והמדעי של "מכון הנרייטה סאלד - המכון הארצי למחקר במדעי ההתנהגות". בתפקיד זה שירת במשך שמונה עשרה שנים, עד צאתו לגמלאות. במקביל היה יועץ לבעיות חברה של שני ראשי הממשלה – גולדה מאיר ויצחק רבין, וכן היה הממונה על המחקר המדעי במשרד החינוך ויועץ פסיכולוגי לשר החינוך דאז זלמן ארן.

בשנת 1990 הקים את "המרכז העולמי לחקר משפחת רפפורט", ונכון ל-2011 הוא משמש כמנהל הכללי בו. כמו כן, הוא היה יושב ראש הוועד המנהל של "המכון הבינלאומי לגנאלוגיה יהודית ומרכז פאול יעקובי" בספריה הלאומית לישראל בירושלים.

משנת 2005 ועד מותו רפפורט ערך את המדור "על שמות משפחה יהודיים - טוב שם טוב" בדו-ירחון ההיסטורי "עת־מול" שבהוצאת יד יצחק בן-צבי בירושלים. היה חבר בוועדות מערכת של כתבי עת אקדמיים שונים: "מגמות" (בירושלים), "התפתחות ילדים ונוער" (בשיקגו, ארצות הברית) ו"אינדיקטורים חברתיים" (בוושינגטון, ארצות הברית).

חייו האישיים

רפפורט נישא ב-1 במאי 1957, לד"ר יהודית גרינוולד-רפפורט, פסיכיאטרית לילדים וניצולת שואה. היא בתו של הרופא ד"ר שמואל גרינוולד מצ'כוסלובקיה וירושלים. יהודית רפפורט שימשה, במשך שנים רבות ועד צאתה לגמלאות, מנהלת המחלקה לילדים עם אוטיזם במרכז לבריאות הנפש טלביה. לאחר צאתה לגמלאות שירתה במשך שמונה שנים כיועצת הפסיכיאטרית הקבועה והראשית של "בית החולים ביקור חולים" בירושלים.

לרפפורט שתי בנות: ד"ר מיכל רפפורט, פסיכיאטרית לילדים ונוער, מנהלת המרפאה לטיפול בילדים ונוער של בית חולים לב-השרון; שירלי רפפורט-קמארה, בעלת תואר בוגר במינהל עסקים והיא ראש ענף בשירות בתי הסוהר.

רפפורט נפטר בבית חולים ב-2 בינואר 2022^[4]. נקבר בבית הקברות של מודיעין-מכבים-רעות.

פרסומים

עלית הנער – מפעל המכינות. עם ר. ארד. מכון סאלד, פרסום מס' 483, תשכ"ח – 1968
הבטים והישגים במערכת החינוך בישראל – מחקר השוואתי בינלאומי. עם א. לוי ומ. רימור. רמות פרס, אוניברסיטת תל אביב, תשל"ח – 1978.
הנער ערבי בישראל – ידע, ערכים והתנהגויות בנושאי חברה ומדינה. עם מ. פלד, מ. רימור, ח. מנו. מכון סאלד, פרסום מס' 589, תשל"ט – 1979.
עליית הנוער – הפעולה החינוכית בקרב טעוני הטיפוח. עם מ. רימור, ח. מנו. מכון סאלד, פרסום מס' 611, תשמ"ד - 1983.

Editor, Children and Families in Israel: Some Mental Health Perspectives, New York: Gordon and Breach Publishers, 1970.
Early Child Care in Israel, one of a series of 13 books published as a product of an International study of 13 countries. Rapaport, C. et al., New York Gordon and Breach Publishers, 1976:
Prospective de formations: La formation des professionnels qui ont a intervenir sur l'enfant, in: Recueil des actes de 6e conference internationale de l'Union Mondiale pour la sauvegarde de L'Enfance et de l'Adolescence (UMOSEA), Montreux, Suisse: Avril, 1977
Common Sense Knowledge in Education: The Case of Equal Educational Opportunity, A chapter in: Equality of Opportunity Reconsidered: Values in Education for Tomorrow.Carelli M. (ed.) Holland: Swets and Zeitlinger, 1979.
Four Models of Poverty, with Jedlicki, W. in: Mondes en Development - La Pauvrete. by G. Schaber.(ed), ISMEA, Paris,GORDES,Bruxelles:No.45,1984
Towards a Genocide Early Warning System with Charny I.

A chapter in:

Genocide, The Human Cancer. by Charny I. Boulder, Colorado: Westview Press,1982.
Thinking the Unthinkable by Editora Rosa dos Tempos, Rioo de Janeiro, Brazil, 1997.
Collective Violence Edited by Harold V. Hall & Leighton C. Whitaker, CRC press,1999.
Encyclopedia of Genocide, 2 Volums. Charny I. (Chief Ed). ABC-CLIO Inc. 1999.

ראו גם

לקריאה נוספת

פולה קבלו, שורת המתנדבים: קורותיו של ארגון אזרחים, הוצאת עם עובד בשיתוף אוניברסיטת תל אביב, 2007.
דניאל דור, עליתה ונפילתה של שורת המתנדבים, "כותרת ראשית" – 8 ביולי 1987.
נדב העצני,שורת המתנדבים – הסיפור המלא, "מעריב – מוסף פסח" - 10 באפריל 1998