מאז העשור השני להקמתה של מדינת ישראל התחזקה הנטייה להקים חוות חקלאיות. קיומם של שטחים נרחבים פנויים, הראויים להתיישבות חקלאית, והעדפה של החקלאיים לבעלות פרטית על תחום קרקע הביאה להקמת חוות ברחבי הארץ. יזמים, בין השאר, מחוגי המימסד החקלאי, איתרו שטחים לא-מעובדים וקבלו על עצמם לעבד אותם בתור חוות חקלאיות. גם ארגוני ההתיישבות בנו חוות, שכונו בשם "חוות ייצור ופיתוח ". אך גם היו יזמים פרטיים אשר פעלו בדרך זו וידועה היא חוות השקמים בבעלות אריק שרון.
לאחר מלחמת ששת הימים אומצה השיטה בגולן והוקמו חוות לגידול בקר. מאז 1980 החלו להקים חוות גם ביהודה ושומרון ומספר החוות באזור זה מגיע לעשרות. הגדולה שבהם היא גבעות עולם המעסיקה יותר מארבעים עובדים.
החווה הביזנטית
בין השאר זוהו ריכוזים של חוות חקלאיות, בעיקר מהתקופה הביזנטית, ב"נגב המרכזי", בשפלה, הרי ירושלים ובשומרון ובגליל.
דוגמה טובה לחווה חקלאית היא החווה המשוחזרת מהתקופה הביזנטית בעבדת. החווה הנקראת על-שמו של מיכאל אבן ארי, יסודה בחקר גידולים שפרחו בעבר בשטחי הנגב וניסיון למצוא את השיטה לפיה הצליחו למצוא מים להשקיית החלקות המעובדות. נמצא כי בנחל סמוך הוקמו קירות מדורגים שנועדו לעצור את זרימת מי השיטפונות. המים העודפים זרמו אל המדרג התחתון, וכן הלאה. השטח שהקיף את החווה מכל עבר היה מרושת בתעלות רבות, שנשפכו לתוך המדרגים של החווה. כיום גדלים בחווה עצי פרי רבים, כגון זיתים, חרובים, אפרסקים, משמשים וגידולי חיטה ושעורה.
חוות החקלאיות בנגב המרכזי הוקמו בהתאם למבנה הטופוגרפי לפי תוואי איסוף המים בגיאיות. החוות היו מבוססות על סכרים, תעלות וטרסות על המדרונות[1]. אפילו בנגב המזרחי הצחיח נמצאו שרידי חווה ביזנטית. אחת מהן, ליד נאות הכיכר, בשפך נחל צין, ליד כביש הגישה ליישוב. מהחווה שרדו ממנה סכר, משטחי שדות חקלאיים, אך גם מערת קבורה, ומערת כנסייה בתבנית קפלה בודדה, עם צלבים חצובים על קירותיה[2] .
חוות חקלאיות, רובן מהתקופה הביזנטית, התגלו במקומות הבאים:
במרכז: בעיר אלעד פועלת חווה חקלאית במקום שבו פעלה חווה חקלאית מהתקופה הביזנטית ובה בית בד ובית הגתות משוחזרים, בנוסף נמצאו עדויות לקיומה של חווה חקלאית במקום גם מהתקופה העות'מאנית.
בשומרון נמצאה חווה חקלאיים גדולה בקדומים ובה בתי בד אחדים וגתות. ריכוז מקוות הטהרה שבה מעיד על קיום יישוב שומרוני במקום. חוות דומות נמצאו באתרי התיישבות שומרונית מאותה תקופה.
בגליל: בכרמיאל, בפארק רבין מוצגים שרידי חווה ביזנטית.
מלבד, הקמת "חוות לאומיות", ששימשו להכשרת הפועלים לעבודה חקלאית, סייע המשרד ליהודים אמידים בחו"ל להקים אחוזות ללא צורך להגיע בעצמם לארץ ישראל. נקבע עימם כי הכנסתם תהייה מובטחת, ושמתיישבים זמניים יעבדו את נחלתם. בדרך זו הוקמו חוות פוריה ב-1912, שרונה ב-1913 בגליל על ידי יהודים מארצות הברית, כפר אוריה על ידי אחוזת לונדון, וחוות חפציבה בחדרה. דוגמה לעיר שצמחה מאחוזה של אגודה ציונית היא עפולה בעמק יזרעאל, שנוסדה תחילה כחווה ב-1915.
חצר כנרת
אחת הדוגמאות להתפתחות חווה באה לידי ביטוי בחוות כנרת. ביוני 1908 הוקמה החווה על אדמת הכפר הערבי דלייקה. האגרונום ברמן התמנה למנהל החווה, וקבוצת פועלים עבריים שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן נבחרה לעבוד על אדמת הקרן הקיימת. תחילה חשבו כי כבר בשנה הראשונה יהיו רווחים, אך בתום כשנה החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. ארתור רופין הגיע למקום והחליט לפטר את ברמן וכמו כן להחליף את כל צוות הפועלים. לבסוף הוחלט כי החווה תימסר לניסיון למשך שנה לידי קבוצת פועלים שתנהל את המשק ותעבד את האדמה על אחריותה. כך הונח היסוד לקבוצה הראשונה, דגניה.
סיכומו של דבר
משה סמילנסקי מסכם: "שתי המטרות האלה לא הושגו: הראשונה, להכשיר פועלים חקלאיים - הושגה במקצת, השנייה, למשוך הון פרטי מחוץ לארץ לפעולות חקלאיות פרטיות בארץ - לגמרי לא"[4]. החוות גרמו הפסדים גדולים ולכן לא יכלו לשמש דוגמה להון הפרטי. תרם לכך היבול המועט התלוי בגשמים, שכר העבודה של הפועל היהודי, אך גם חוסר הניסיון של מייסדי החוות.
מייסדת החווה, חנה מייזל שוחט, הגדירה את מטרתה: לעזור לבעליהן האיכרים ולחנכן לעבודה חקלאית ולניהול משק בית. בראש ובראשונה, ביקשה שוחט לחנך "אשת עבודה פשוטה". מטרתה הייתה לחנך נערות יהודיות לסדר, לניקיון ולשיטתיות. אכן, בחווה תפסו לימודי החקלאות מקום מרכזי, בעוד לימוד ניהול משק הבית קיבל חשיבות משנית. באשר למקומה של הבחורה כאשת איכר, התגלעו מחלוקות בין מייזל לבין מי מבין הבחורות. בעוד היא ראתה בחזונה אישה העובדת בכפר בנוסף על תפקידיה כעקרת בית, בעיני הבחורות נראו עבודות משק הבית, המטבח והילדים כשוליות.
בתום מלחמת העצמאות היו במדינת ישראל קרקעותחקלאיות רבות של ערביי ארץ ישראל שעזבו אותן במהלך מלחמת העצמאות, הוכרזו כנפקדים ולא הורשו לחזור אליהן לאחריה. האדמות הועברו לבעלות מינהל מקרקעי ישראל - "רשות הפיתוח" והקרן הקיימת לישראל, שהקימה עליהן יישובים, כשעל גבי חלק קטן מהן הוקמו חוות חקלאיות. הסוגים הנפוצים של החוות מהשנים הראשונות לקיום המדינה:
חוות פרטיות של יזמים שלא התגוררו בחווה - יזמים, בין השאר מחוגי הממסד החקלאי, איתרו שטחים לא-מעובדים וקבלו על עצמם לעבד אותם. יזמים אלה היו מאורגנים בחברות בע"מ ולא גרו בחוות. מומחים מטעמם ניהלו את החוות. כאשר התאפשר למכור את שטח הקרקע עשו כן. חוות ידועות היו ליד יקנעם ובין אשדוד לאשקלון.
רשת החוות בשם "ייצור ופיתוח" אשר הוקמו מטעם התנועות המיישבות. בדרך כלל קיבוצים קיבלו שטח אדמה לידם והקימו עליהם חווה. מפורסמות היו: "חוות שמואל"[5] בעמק הירדן, החווה אשר הייתה הראשונה לגידול כותנה. חוות אחרות היו ברחבי הארץ. ביניהן אלו אשר על אדמתן הוקמה לימים העיר שדרות כמו "חוות ייצור ופיתוח גבים".
חוות דרך היין הוקמו במהלך שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים ביוזמת המועצה האזורית רמת נגב ועיסוקן הוא בחקלאות ותיירות מבוססת חקלאות. לדוגמה, חוות נאות, חוות השחפים וחוות עוף החול.
ישנן גם חוות של יזמים פרטיים, אשר פעלו בדרך זו. הידועה שבהם היא חוות השקמים, בבעלות אריק שרון. החווה, בשטח של 5,000 דונם, נרכשה בשנת 1972 מהמדינה. מגדלים בה: פרות, כבשים, ירקות ופרדסי פרי הדר.
לאחר מלחמת ששת הימים אומצה השיטה להקמת חוות בשטחי הגולן, יהודה, השומרון, רצועת עזה ואפילו בחצי האי סיני. הקרקעות החקלאיות הפוריות, שהיו ללא בעלים, עוררו עניין בקרב יזמים חקלאיים.
האזור הראשון שזכה לתשומת לב היה הגולן. באזור הוקמו יישובים ובמשך הזמן גם חוות חקלאיות לגידול בקר. היום חוות הבקר בגולן הוא מקור חשוב לאספקת בשר טרי לצרכנים.
מאז 1980 החלו להקים חוות גם ביהודה ושומרון. גברה הנטייה הטבעית של "הדור השני" של מתנחלים להתיישבות חקלאית פרטית, באמצעות הקמת חוות. היה גם גורם מוסדי, התברר כי לפי החוק המקומי אין צורך ברישיונות להקמת מבני חקלאות. ולכן, כאשר אותרו אדמות מדינה עלו עליהן בודדים, עם בני משפחתם המצומצמת ובנו חווה. החוות גם נהנו מכח-אדם של נערים ונערות אשר החליטו לעסוק בחקלאות, מקבוצות כאלה בא נוער הגבעות. מספר החוות באזור זה מגיע לעשרות. אחת הגדולות שבהן היא גבעות עולם ליד איתמר המעסיקה מעל ארבעים עובדים.
לקריאה נוספת
משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב, הוצאת דביר - תל אביב, 1939.
