חוות בודדים (או התיישבות בודדים) היא צורת התיישבות במדינת ישראל. בניגוד ליישוב מקובל, חוות בודדים מופעלת ומנוהלת על ידי איש בודד, משפחה אחת או מספר מועט של מתיישבים, המתפרשים על שטח גדול. בדרך כלל המונח "חוות בודדים" בישראל מתייחס למעל 20 חוות הבודדים המוכרות תכנונית בנגב.[1] בנוסף, מספר חוות הוקמו כיוזמה פרטית בשאר הארץ, ביניהן כ-90 חוות ביהודה ושומרון הנקראות גם "חוות רועים"[2][3] ומספר חוות בגליל. כלכלת החוות ביהודה ושומרון מבוססת על מרעה, ובנגב מבוססת על חקלאות ותיירות. מטרת הקמתן של החוות בנגב היא פיתוח אתרי תיירות וכן שמירה על אדמות לאום מפני התיישבות בלתי חוקית.[4]
החוות בנגב
לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל היו קיימות חוות קטנות ומבודדות אשר לא היו שייכות ליישובים מסודרים, אולם כאשר מדברים על "חוות בודדים", בדרך כלל מתכוונים לאותן חוות אשר הוקמו מתחילת שנות התשעים בישראל, בעיקר לתוכנית "דרך היין".
בתחילת שנות התשעים החל להתגבש הרעיון להקמת ציר של חוות בודדים באזור רמת נגב. בשנת 1991 נערך ניסוי על ידי קבוצת חוקרים אשר ממצאיו הראו כי התנאים האקלימיים השוררים ברמת נגב אידיאלים לגידול גפנים. וכך, קיבלה התוכנית את שמה, "דרך היין", בהתייחסות לדרך הבשמים מימי הנבטים. לפי החזון שגובש במשותף על ידי המועצה האזורית רמת נגב, מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית ומשרד החקלאות, תוכננו לקום כ-32 נקודות יישוב קטנות מצומת משאבי שדה ועד למצפה-רמון, כאשר מטרת הקמתן של החוות היא פיתוח אתרי תיירות ייחודיים בנגב וכן שמירה על אדמות לאום מפני התיישבות בלתי חוקית.
בהחלטה מס' 443 של מועצת מקרקעי ישראל בפברואר 1990 הוסדרו מסירת קרקע ליחידים (משפחות) למטרות התיישבות מחוץ ליישובים.
ביום 6.11.2002, התקבלה החלטה בוועדת השרים לפיתוח הנגב והגליל, שלאחר מכן קבלה תוקף של החלטת ממשלה ש:
1. התיישבות יחידים היא אמצעי למימוש מדיניות הממשלה לפיתוח הנגב והגליל ולשמירה על קרקעות המדינה בנגב ובגליל.
2. שרי הממשלה הנוגעים בדבר יביאו למימוש מדיניות זו באמצעות נציגיהם במוסדות התכנון.
3. להטיל על מינהל מקרקעי ישראל להגיש לוועדת השרים לפיתוח הנגב והגליל, תוך 60 יום, תוכנית להתיישבות יחידים בנגב ובגליל."
— החלטת ועדת השרים לפיתוח הנגב והגליל, 6.11.2002
התוכנית יצאה לפועל בהובלת משרד החקלאות. המשרד שוקל בקשות להקמת חוות בודדים שהוגשו באישור המועצה האזורית. לאחר אישור של משרד החקלאות, המשרד מעביר את הבקשה לעלייה על הקרקע לאישור סופי של מוסדות התכנון.[5]
בשנת 2010 אישרה הכנסת את תיקון מס' 4 לחוק הרשות לפיתוח הנגב אשר מאפשר לוועדה הבין-משרדית הממונה על ידי הממשלה להכשיר בדיעבד חוות בודדים שהוקמו ללא אישור מינהל מקרקעי ישראל וקבלת זכויות על הקרקע, וכן מאפשרת לשר להמליץ על הקמת חוות חדשות.
בשנות ה-2020 נוסף הליך של מכרז לצורך עלייה על הקרקע.[6]
ביקורת
על מפעל חוות הבודדים ישנה ביקורת ממספר סיבות סביבתיות וחברתיות.
ארגוני איכות סביבה מתנגדים ממספר סיבות, שהעיקריות הן:
פגיעה בשטחים פתוחים - הפיזור הנרחב וכן התשתיות (כבישים, חשמל, צינורות) קוטעים את השטח הפתוח ופוגעים באיכות הנופית שלו.
פגיעה בזכות הציבור - שטחים ציבורים נרחבים עוברים מחזקת הציבור לחזקה פרטית של בודדים אשר יכולים לגבות כסף בעבור הכניסה אליהן.
פיתוח בלתי יעיל של תשתיות - השקעה של כספי ציבור בפיתוח תשתיות מים, ביוב, כבישים וחשמל אשר משרתות מעט אנשים.
סתירה למדיניות של ריכוז אוכלוסייה במטרופולינים - בשנים האחרונות גובשה במועצה לתכנון מדיניות של ריכוז האוכלוסייה על מנת למנוע "בזבוז" של קרקע. חוות הבודדים הן יוצא דופן במדיניות זאת[7].
השלכות אקולוגיות - גידור ובניית החוות פוגעת במסדרונות אקולוגים המהווים בית גידול לבעלי חיים וצמחים שונים. כמו כן, החוות גורמות להחדרה מסיבית של מינים מבויתים.
צדק חלוקתי - חוות הבודדים מאפשרות לעשרות משפחות בודדות בעלות על עשרות דונמים.
ביקורת נוספת נמתחה מצד אלה הרואים בהקמתן של חוות הבודדים אפליה אל מול הקשיים של התיישבות הבדואים בנגב. רק חווה אחת מתוך 23 מאוכלסת על ידי משפחה בדואית,[1] בעוד שבנגב מאות אלפי אזרחים בדואים המתגוררים בכפרים שאינם מוכרים על ידי המדינה בתנאים קשים. בשנת 2006, מרכז עדאלה, עמותת במקום והפורום לדו-קיום בנגב הגישו עתירה לבג"ץ נגד המועצה הארצית לתכנון ובנייה ומינהל מקרקעי ישראל. בשנת 2010 דחה בג"ץ את העתירה.
חוות אחרות
מלבד החוות בנגב, הוקמו ברחבי הארץ כ-90 חוות אשר מתמקדות בעיקר במרעה ונקראות גם "חוות רועים". החוות הוקמו באופן עצמאי כיוזמה פרטית על מנת למנוע שימוש בקרקע על ידי פלסטינים.[2][3]
^יומיים לאחר מכן, ב-12.8.97, בדיון בין שר התשתיות הלאומיות דאז, אריאל שרון (להלן – שר התשתיות דאז), לשר החקלאות דאז, קבעו השרים (להלן - דיון השרים), כי יש לעודד ולקדם את התיישבות היחידים, וכי המטרה העיקרית של התיישבות זו היא לשמור על קרקעות המדינה. שני השרים לא בחנו, אם האמצעים הנוספים שהוצגו במכתב מנהל הסיירת הירוקה יעילים ואפקטיביים יותר מן האמצעי שעליו החליטו. דוח מבקר המדינה, שנתי 50ב לשנת 1999.
^צפריר רינת, 20 ביולי 2003, "שרון מקדם הקמת 30 יישובים בנגב ובגליל", הארץ. "על פי הנוהל שקבע משרד ראש הממשלה, מי שרוצה להקים התיישבות בודדים צריך להגיש בקשה הנתמכת על ידי מועצה אזורית למשרד החקלאות ולסוכנות היהודית, וזו מועברת לאישור רשות התכנון במשרד החקלאות ולאחר מכן למוסדות התכנון."
^מיטל שרעבי, 12 ביוני 2023, "פרח המדבר: ירוחם בדרך להפוך לבירת תיירות", מעריב און-ליין
^"צוות תמ"א 35 רואה סכנה רבה במדיניות של התיישבות בודדים כאמצעי לפיזור אוכלוסייה ו'תפיסת קרקע' שאינם מבוקרים תכנונית. מדיניות ההתיישבות חייבת להיות מוכתבת על ידי עקרונות הפריסה המבוטאים בתמ"א 35... יש להדגיש שהימנעות מהקמתם של יישובים חדשים כמדיניות תכנון מעוגנת בעקרונות הבסיסיים של תמ"א 35; זאת, כדי לכוון את המאמץ אל פיתוחם וחיזוקם של היישובים הקיימים תוך מניעת פיזור מאמץ ומשאבים, הבטחת רמות שירותים בתחבורה ציבורית ושמירה על שלמותם ורציפותם של השטחים הפתוחים". חוות דעת של צוות תמ"א 35, 1999
