חוָאנְגְשָׁאן (סינית: 黄山; פיניין: Huángshān, מילולית: "ההר הצהוב") הוא רכס הרים בדרום מחוזאנחווי שבמזרח סין. הרכס התרומם מתוך ים קדום במהלך עידן המזוזואיקון, לפני כ-100 מיליון שנים. הפסגות ברכס גולפו על ידי פעילות קרחונים במהלך הרביעון. הרכס מיוער ברובו, כשהצמחייה על ההר עבותה עד לגובה של 1,100 מטרים, והעצים צומחים עד קו העצים בגובה 1,800 מטרים.
רכס ההרים ידוע בשל יופי הנוף, העננים האופפים את ההר, עצי האורן האנדמיים למזרח סין והקרויים על שמו (Pinus hwangshanensis) שצורתם מיוחדת,[2] פסגות הגרניט המעוצבות בצורה מיוחדת, והמעיינות החמים שמימיהם צלולים. חואנגשאן הוא נושא פופולרי בציור סיני ובספרות סינית מסורתיים. ההר הוכרז על ידי אונסק"ואתר מורשת עולמית, ואף שבניגוד להרים מפורסמים אחרים בסין אין לו משמעות דתית הוא אחד מיעדי התיירות העיקריים בסין.
מעלות לרקיע. המדרגות מובילות לפסגת טיאנדו
גאוגרפיה
תיאור
רכס חואנגשאן מתרומם לגובה של מעל ל-1,700 מטרים בדרום מחוז אנחווי, דרומית לנהר היאנגצה, מעל ל-1,000 קילומטרים דרומית לבייג'ינגבירת סין, וכ-400 קילומטרים דרומית מערבית לשאנגחאי. הרכס מתפרש על שטח שאורכו 40 קילומטרים מצפון לדרום ו-30 קילומטרים ממזרח למערב, שטח בן 1,200 קילומטרים מרובעים. החלק המרכזי של הרכס משתרע על שטח של 154 קילומטרים רבועים בין קווי הרוחב מ-'01 30° ל-'18 31° צפון ובין קווי האורך מ-'01 118° עד '17 118° מזרח. ברכס חואנגשאן יש 77 פסגות בגובה מעל 1,000 מטרים,[3][4] כששלוש הפסגות הגבוהות ביותר מכונות: "הבירה השמימית" (פין-יין: Tian Du Feng) שגובהה 1,829 מטרים מעל פני הים, "הפסגה המזהירה" (פין-יין: Guang Ming Ding) שגובהה 1,840 מטרים ו"פרח הלוטוס" (莲花峰, פין-יין: Lian Hua Feng), השוכנת ב-'10 30° צפון ו-'11 118 מזרח וגובהה של 1,864 מטרים, הפסגה הגבוהה ביותר בחואנגשאן. גבהים אלו מאפשרים להגדיר את ההר כ"פסגה בולטת מאוד" (Ultra Prominent Peak, בקיצור Ultra).[5]
תהליכי הבליה והסחיפה עיצבו את הסלעים לצורת יערות של עמודי אבן ענקיים מחורצים בנקיקים עמוקים. תהליכי הבליה עצבו צורות משונות לסלעים, רבים מהם קיבלו כינויים מיוחדים (לדוגמה "נזיר בעל ראש חזיר אוכל אבטיח"). הרכס משנה את הופעתו על פי תנאי האקלים. במשך יותר מ-200 ימים בשנה הרכס אפוף בעננים כשמתוך הערפל מבצבצות הפסגות המשוננות של ההר, נוף נפוץ בציור הסיני. כשהחמה זורחת הרכס מופיע במלוא הדרו כשצבעיו משתנים על פי עונות השנה. אביב היא עונת הפריחה וההר מנומר בכתמי צבע כשריח הפרחים נישא למרחק. בקיץ ההר מלבלב בירוק. הקיץ הוא גם עונת הגשמים העיקרית ולצבע נלווה גם פכפוך פלגי המים ורעש המפלים. מי האגמים המדורגים מוסיפים לחגיגת הצבע בצבעים של כחול, טורקיז וירוק. בסתיו נצבע ההר בגוונים של אדום וארגמן שעה שעלי עצי האדר ועצים נוספים משנים את צבעם, ובחורף ההר מתכסה בלובן שלג וקרח. עצי האורן מצליחים לגדול במקום במקומות שבהם האדמה מועטה, כשהם צומחים מתוך סדקים בסלע כשהסלע והרוחות גורמים להם לגדול בצורות משונות.
אקלים
רכס חואנגשאן שוכן באזור האקלים הסובטרופי הגשום, גשמים יורדים כל השנה,[6] כאשר הקיץ חם וגשום והחורף, הנמשך חמישה חודשים, קר ויבש יחסית (סיווג Cwa לפי שיטת קפן). הטמפרטורה הממוצעת ברכס ההר נע מ-3.1°C- בינואר עד 17.7°C ביולי, והלחות היחסית השנתית הממוצעת היא 70%. ערפילים נפוצים מאוד בהר, בממוצע כ-258 ימים בשנה. מרבית הגשמים יורדים בין מאי לאוגוסט, כאשר הממוצע הרב-שנתי הוא 2,395 מ"מ, והחודש הגשום ביותר הוא יולי שבו יש בממוצע 18 ימי גשם ויורדים בו 460 מ"מ גשם. התקופה הממוצעת בה יכול לרדת שלג על הרכס אורכת 158 יום.[7]
צמחייה
56% משטח אתר המורשת העולמית מכוסה ביערות. מיני העצים משתנים בהתאם לגובה. בין 600 מטרים ל-1,100 מטרים מצוי יער לח שהעץ השולט בו הוא Quercus glauca סוג של אלון המכונה באנגלית "אלון כחול יפני" (Japanese Blue Oak). בין 1,100 מטרים ל-1,800 מטרים מצוי יער של עצים נשירים והעצים השולטים הם אלון מהמין Quercus stewardii (תת מין של Quercus dentata) ואשור סיני (Fagus engleriana). מעל לגובה של 1,800 מטרים יש צמחייה אלפינית בלבד. בולטים בין העצים שני סוגי אורנים: מתחת לגובה של 800 מטרים צומח Pinus massoniana, המכונה באנגלית אורן אדום סיני (Chinese Red Pine), ובין גובה של 800 מטרים לגובה של 1,800 מטרים צומח Pinus hwangshanensis – אורן חואנגשאן, עץ אנדמי למזרח סין שקיבל את שמו משום שהוא בולט בחואנגשאן בשל צורתו המיוחדת כשהוא גדל גם על המדרונות התלולים ביותר של ההר. כמה מהעצים ידועים משום שהם עתיקים באופן מיוחד, או שצורתם גרוטסקית או שהם צומחים במקומות תלולים במיוחד, ובהם אורני חואנגשאן בני 1,000 שנים, עצי גינקגו דו-אונתי, ועצי Sabina squamata - מין של ערער.
ברכס חואנגשאן נמנו 1,650 מיני צמחים, שמהם 1,450 טבעיים והשאר ניטעו בהר משלהי המאה ה-20. בין המינים 240 מיני טחבים (המייצגים שליש מכלל משפחות הטחבים של סין), 100 מינים של שרכאים (המייצגים מעל לחצי מכלל המשפחות בסין), מתוכם 13 אנדמיים לחואנגשאן, 14 חשופי זרע ו-1,300 בעלי פרחים, מתוכם שישה אנדמיים לחואנגשאן. מינים נדירים כוללים את Pseudotsuga sinensis var. gaussenii סוג של צוגנית (עץ הדומה לאשוח) שגדל עד לגובה של 1,500 מטרים,[8]Manglietia fordiana, מין במשפחת המגנוליים ו-Buckleya henryi ממשפחת הסנטליים שהוא אנדמי לחואנגשאן ועל סף הכחדה. תשעה מינים נוספים, מתוכם שישה אנדמיים, מצויים בסכנת הכחדה משום שיש להם ערך ברפואה הסינית או משום שהם מבוקשים כצמחי נוי והם כוללים את Orobonche coerulescens – מין של עלקת, את Inula linariaefolia צמח ממשפחת המורכבים, ואת ה-Coptis chinensis המכונה באנגלית "חוט-זהב סיני" (Chinese goldthread) ממשפחת הנוריתיים.
80% משטח החיץ בן 142 הקילומטרים הרבועים המקיף את אתר המורשת העולמית מכוסה צמחייה, 45% ממנו יער טבעי והשאר מטעים (בעיקר תה ירוק הידוע בסין באיכותו).
הסלעים העתיקים ביותר בחואנגשאן הם סלעי משקע וסלעים מותמרים מים יאנגצה שנוצרו בעידן הפרוטרוזואיקון לפני 570 מיליון שנים ונחשפו למרגלות המדרון הדרומי של חואנגשאן. הפסגות הבולטות עשויות גרניט הבנוי פצלת השדה (40%-60%), דיוריט (10%-15%) וקוורץ (25%-35%) עם קורט נציצים צהובים ושחורים, ונוצרו בעידן המזוזואיקון לפני כ-100 מיליון שנים שעה שים יאנגצה הקדום נעלם כתוצאה מתנועת קרום כדור הארץ וההתרוממות של הקרקעית. תצורת הגרניט המיוחדות הם תוצאה של פעילות אורוגנית ומתאפיינים בסדקים אורכיים מפותחים שגרמו להיווצרות מערות ונקיקים. במהלך הרביעון גרמה פעילות של קרחונים ליצירת העמקים בצורת U לסימני החריטות על הסלעים, וליצירת עמודי האבן. מאפיינים גאולוגים נוספים ברכס חואנגשאן הם מעיינות חמים, פעילות קרסטית בגובה ויצירת משקעים של נטף מעיינות (טופה – tufa) בקרבת מעיינות קרים, אגמים מדורגים ומפלי מים.[11]
היסטוריה תרבותית
ציור בדיו המתאר את חואנגשאן, שְׁה טָאו, 1670
האזכור הכתוב הראשון של ההר הוא בספר "שָׁאנְהָאי גִ'ין" (פין-יין: "Shanhai jin" - ספר ההרים והימים) ובו הוא מכונה "סָאן-טְייֵנְדְזְה דוּ" (פין-יין: "San-tianzi Du"). שמו של ההר השתנה כמה פעמים במרוצות הדורות. ב"ספרי השנים של שושלת האן" כונה ההר " יוּאוּשָׁאן" (פין-יין: "Youshan"), וב"הערות שוליים לספר על מערכת הנהרות של סין" שהתפרסם לקראת נפילתה של שושלת האן כונה ההר יִישָׁאן (פין-יין: "Yishan"), אבל עד למאה השמינית לספירה לא היה לרכס חואנגשאן חשיבות מיוחדת בתולדות סין.
ב-17 ביוני 747 הורה הקיסר שׂוֵ'אנְדְזונְג משושלת טאנג לשנות את שם ההר לחואנגשאן ("ההר הצהוב"). השם החדש הוא ככל הנראה לכבודו של הקיסר הצהוב ("חואנג די"), דמות אגדתית שלפי האגדה הוא אבי הקבוצה האתנית של ההאן,[12] ועל פי אחת האגדות עלה לשמים מחואנגשאן. ההכרזה של הקיסר, שהיה ידוע כטאואיסט אדוק, האדירה את הפופולריות של ההר ופתחה בכך תקופה חדשה בהיסטוריה של ההר שהפך לגורם חשוב בהיסטוריה התרבותית של סין. ייתכן שלפופולריות גם תרמה אגדה על גילוי שיקוי המעניק חיי אלמוות בהר. ההר שהיה אז מבודד משך אליו מתבודדים, משוררים וציירי נוף שהוקסמו ממראה הפסגות המציצות מבעד לים העננים. המשורר לי באי (762-701) מתקופת שושלת טאנג המכונה גם לי פו, היה בין הראשונים להלל את ההר בשיריו.[13] על אחד הסלעים בהר חרותה הכתובת "הסלע השתוי" והיא מתייחסת לסיפור על לי באי שהיה כה נלהב מהנוף הנשקף מההר שהוא שר לסלע בהיותו שתוי[14] שהצטרף למשורר והשתכר אף הוא.[15] עד סוף המאה ה-13 נבנו בהר 64 מקדשים (מהם נותרו כ-20 בלבד), ובמשך 1,500 שנים נחצבו במדרונות ההר מדרגות רבות ומספרם מגיע ל-60,000.[16]
במאה ה-16 הוביל המשורר וָאנְג שְׁגֶ'ן (王士真 פין-יין: Wang Shizhen; 1590-1526) קבוצה של מאה אנשי ספר על מדרונות ההר. בתקופת הקיסר גְ'יָאגִ'ינְג (嘉靖 פין-יין:Jiajing, שלט 1521–1567) משושלת מינג הקדישו ציירים מאסכולת שָׁאנְשְׁווֵי (山水 פין-יין: Shanshui – מילולית "הר ומים") את עצמם להעתיק בעזרת הציור את נופי רכס חואנגשאן. ב-1606 בתקפות שושלת מינג הגיע הנזיר פּוּמֶן להר ובנה את מקדש פָאהָאי למדיטציה ואת מקדש וונשו וחיבר ביניהם באמצעות מדרגות החצובות בסלע. אסכולת חואנגשאן כללה ציירים ידועים רבים, בהם: גָ'ה שְׁבְּיָאו (查士标 פין-יין: Zha Shibiao; 1698-1615), מֵיי צִ'ינְג (梅清 פין-יין: Mei Qing; 1697-1623), והנודע מביניהם שְׁה טָאו (石涛 פין-יין: Shi Tao; 1707-1642). במסה "הערות על הציורים של הנזיר דלעת מרירה" כתב שְׁה טָאו, שהיה משורר בנוסף להיותו צייר, באריכות על היחסים שנוצרו בחואנגשאן בין האדם לטבע. בסך הכל התפרסמו בתקופה החלה משושלת טאנג וכלה בשושלת צ'ינג כמה מאות מסות ומעל ל-20,000 שירים המפארים את יופי ההר.[17]
ב-1935 נקבעו גבולות האזור המנהלי של הר חואנגשאן ואלו שימשו ב-1982 בסיס להכרזה של מועצת המדינה של הרפובליקה העממית של סין על חואנגשאן "אתר נוף יפהפה בעל ערך היסטורי."[11] מתוך הכרה בערכי הטבע והתרבות של המקום הכריז ארגון אונסק"ו ב-1990 על חלק משטח ההר אתר מורשת עולמית.
ב-2002 לכבוד הכרזתה על ידי האו"ם כ"השנה הבינלאומית של ההרים" יזם שגריר שווייץ בשאנגחאי חתימת ברית "הרים תאומים" בין חואנגשאן לבין ההר יונגפראו, אף הוא אתר מורשת עולמית.[18]
תיירות
עץ האורן המכונה "האורן המברך לשלום"הכניסה לתחנת הרכבל טאיפינג
חואנגשאן הוא אחד מ-66 אתרים המוגדרים על ידי מִנְהל התיירות הלאומי של סין "אזור נוף בדרגה AAAAA" (הדרגה הגבוהה ביותר),[19] והוא אחד מאתרי התיירות החשובים בסין.[20] ב-2007 לבדה ביקרו באתר 15 מיליון תיירים.[21]
מוקדי המשיכה לתיירים בהר הם יופי הנוף, פסגות הגרניט המעוצבים בצורה מיוחדת, העננים האופפים את ההר יותר מ-200 ימים בשנה בהם ניתן לצפות ממעל, עצי האורן בעלי הצורה המיוחדת הצומחים במדרונות התלולים של ההר, והמעיינות החמים שמימיהם צלולים.
אל ההר ניתן להגיע בדרך האוויר או ברכבת משאנגחאי, וכן ברכבת או באוטובוס מהערים האנגג'ואו ומווּחוּ. נכון ל-1990 היו בהר מעל ל-50 קילומטרים של שבילים שאפשרו למבקרים ולאנשי הצוות של האתר גישה לאתרי הנוף. מתוך 400 אתרי הנוף שפותחו בהר, נפתחו לתיירים כ-140.[22]
ישנן שתי דרכים עיקריות לטפס בהר "המדרגות המזרחיות" – שביל מדרגות באורך 7.5 קילומטרים ו"המדרגות המערביות" שביל מדרגות באורך 15 קילומטרים המוביל אל הפסגה הגבוהה ביותר בהר. במקביל לשתי דרכים אלו יש גם קווי רכבל, וקו רכבל שלישי מסתיים מערבית לפסגות הגבוהות.[23]
מפסגות ההרים ניתן לצפות לעיתים קרובות בעננים מלמעלה.[13] עקב דמיונם לים הם מכונים "ים העננים" (云海, פין-יין: yúnhǎi) או "ים חואנגשאן" או לעיתים על פי מיקומם "הים הצפוני", "הים הדרומי", "הים הצהוב" וכו'.[24] אחד הסופרים העיר לגבי מראה העננים מחואנגשאן: ”ברוב המקרים על מנת ליהנות מהדר של הר אתה אמור להביט כלפי מעלה. לעומת זאת, על מנת ליהנות מהר חואנגשאן אתה צריך להביט כלפי מטה.”
שתי תופעות הקשורות לאור מזומנות למבקרים בפסגת ההר במועדים המתאימים. הראשונה הן הזריחות המרהיבות שהן בבחינה "חובה" למי שמבקר באזור,[13] והשנייה היא תופעה אופטית המכונה באנגלית Glory ובעברית "הילת הטייס". בסין מכונה התופעה "אור בודהה" (佛光, בפין-יין fóguāng) והיא ניתנת לצפייה בחואנגשאן בממוצע פעמיים בחודש.[25]
יש בהר כמה מעיינות חמים, מרביתם שוכנים למרגלות "פסגת ענן הארגמן". המים נשארים בטמפרטורה של 42°C כל השנה, מכילים ריכוז גבוה של קרבונטים ומייחסים לטבילה במימיהם סגולות לריפוי מחלות ומכאובים שונים ולכן הם אתרי ספא פופולריים.
בתי הארחה ומלונות מצויים הן למרגלות ההר והן בפסגות והם מאפשרים לתיירים, שרבים מהם מטפסים על ההר, ללון בלילה, לצפות בזריחה למחרת, ולרדת בנתיב אחר.[13] את האספקה אל בתי המלון, המסעדות והמתקנים האחרים בפסגת ההר מביאים סבלים העולים להר ברגל כשהם נושאים את מטענם על מקלות ארוכים אותם הם מאזנים על כתפיהם או גבם.
לקריאה נוספת
Huangshan Mount: World Cultural and Natural Heritage (China Volume), 五洲传播出版社, 2000, ISBN 7801136969
Jean B. Faglie, The China I Know: A Memoir", AuthorHouse, 2009, ISBN 1434340058, Pages 71-76
^הרחבה בנושא אפשר לקרוא ב-Huangshan Mount: World Cultural and Natural Heritage עמ' 94–99 הפרק Huangsgan and Huangshan Painting School הזמין גם בגוגל ספרים
.JPG)
