ערך זה עוסק בסוג צמח, ממשפחת צמחים מסדרת הצינוראים. אם התכוונתם למחלקה של תולעים שטוחות, ראו עלקות (Trematoda); אם התכוונתם לתת-מחלקה של תולעים טבעתיות, ראו עלוקות.
סוג זה מונה כ-100–150 מיני צמחיםעשבוניים, טפילים מוחלטים, לרוב חד-שנתיים, ולעיתים רב-שנתיים. זהו הסוג הגדול במשפחת העלקתיים. תפוצתם הטבעית רחבה: מרבית המינים גדלים בהמיספירה הצפונית- היבשותאירופה, צפון אמריקה, ואסיה. מספר מינים נמוך יותר מופיע במרכז ודרום אפריקה ודרום אמריקה. בישראל מצויים 13 מיני עלקת, מהם חמישה הם עשבים טפיליים של גידולים חקלאיים.
השם העברי, עלקת, נגזר משם בעל החיים הטפיליעלוקה. על סמך הבדלים במבנה הפרח והפרי ובמספר הבסיסי של הכרומוזומים פוצל הסוג עלקת (Orobanche) לשני סוגים בוטניים נפרדים (Orobanche, Phelipanche). השם העממי האנגלי הוא Broomrape.
העלקת כמזיק לחקלאות
מספר מיני עלקת נטפלים לשורשים של גידולים חקלאיים. בעוד מינים אחדים נטפלים לצמח פונדקאי ספציפי, קיימים מינים שמסוגלים להיטפל למגוון של צמחים.
בניגוד לנביטה של צמחים לא טפיליים, שתלויה בתנאים א-ביוטיים, כדוגמת לחות ואור, נביטת העלקת נעשית בתגובה לחישת חומרים המופרשים משורשי צמחים שכנים. בתנאים המתאימים, מתפתח משורשון העלקת איבר שנקרא 'מצץ' (הוסטוריום, haustorium) שפורץ לתוך רקמות השורש של הצמח הפונדקאי, ומתחבר לרקמות ההובלה שלו, מהם הוא מקבל את מזונו. לאחר החיבור הראשוני מתפתחת פקעית של הטפיל מחוץ לשורש, ועליה מתפתחים שורשים צדדיים. השורשים הצדדיים של מינים רבים יכולים לפתח מצצים נוספים שמאפשרים לטפיל חיבור רחב יותר לשורשי פונדקאים. התפתחות המצצים הצדדיים מתאפשרת רק כאשר שורש הטפיל חש בנוכחות שורש אחר על ידו. כאשר הפקעית מגיעה לבגרות היא מפתחת גבעול פריחה (אשכול) שפורץ מעל פני הקרקע ונושא פרחים.
צמחי העלקת, הם טפילים מוחלטים שאינם ירוקים, כלומר - לא מסוגלים לייצר בעצמם חומר אורגני בתהליך הפוטוסינתזה. הם מקבלים מהפונדקאי לא רק את המים הדרושים להם ואת המינרלים, אלא גם את הסוכרים, חומצות האמינו וחומרים אורגנים אחרים הדרושים להתפתחותם. זאת בניגוד לטפילים למחצה כדוגמת דבקון הזית- שנושא עלים ירוקים ומטמיע בעצמו את המינרלים הדרושים לקיומו, בעוד שהספקת המים שלו מגיעה מענפי הפונדקאי הנושא אותו. צמחי העלקת מתחרים על משאבי הצמח ה'מארח', ועל ידי כך הם פוגעים בהתפתחותו. הפגיעה יכולה להתבטא בהקטנת ממדי הפונדקאי, בפחיתת יבול הפירות והזרעים שלו, או בהצהבת העלים. הפונדקאי עלול למות במקרים בם הוא טיפול במספר רב של צמחי עלקת. מצבים קיצוניים כאלה מוכרים בעיקר בשדות חקלאיים.
עלקת קיסוסית
הגידולים שנפגעים בצורה המסיבית ביותר מן העלקת, הם גזר, חמנית, אפונה ועגבנייה בישראל, ובעולם- מיני סולניים, מצליבים, מורכבים, סוככיים וקטניות שונים. הקושי בהדברת הצמח מגיע גם מהתפשטותו היעילה באמצעות זרעים, שמתניידים ממקום למקום באמצעות וקטורים שונים- החל מפעילות האדם וכלי רכבו, המשך באיתני הטבע כדוגמת מים ורוח, ובמידה רבה ב'עזרת' העברת תוצרת חקלאית ממקום למקום.
תיאור מורפולוגי
צמחים טפיליים מוחלטים, חסרי כלורופיל לחלוטין, עשבוניים חד או רב-שנתיים, בשרניים במידה מסוימת. החלק העל-אדמתי היחיד הוא גבעול נושא פרחים. הגבעול פשוט, (כמו במין עלקת חרוקה) או מסועף (כמו במין עלקת מצרית).
הפרח דו-שפתני-כלומר, בעל סימטריה דו-צדית בלבד, כאשר השפה העליונה היא בעלת שתי אונות, והשפה התחתונה מעט ארוכה יותר, ומחולקת לשלוש אונות. צלקת הפרח נחלקת לזוג או רביעיית אונות. השחלה עילית. גביע הפרח בעל שיניים או שסוע. הפרחים ערוכים בתפרחת מטיפוס אשכול או שיבולת.
