הפנגולין הסיני (שם מדעי: Manis pentadactyla) הוא יונק ממשפחת הפנגולנאים הנפוץ במזרח אסיה: בצפון הודו, נפאל, בהוטן, בנגלדש, מיאנמר, צפון לאוס וצפון וייטנאם, רוב שטחה של טאיוואן, צפון תאילנד ודרום סין, כולל איי האינאן.
הפנגולין הסיני מתאפיין בטפרים ארוכים וחזקים לקריעת קיני טרמיטים ונמלים, קשקשי קרטין קשים בדומה לכל הפנגולינאים, ולשון ארוכה, דקה ודביקה, המשמשת לתפיסת טרפו. אין לו שיניים. הוא נבדל משאר מיני הפנגולין בקשקשיו הקטנים, בקשקשים שעל ראשו, ובחוסר הכריות בכפות רגליו. הפנגולין פעיל בלילה.
המין ניצוד על ידי האדם בגלל בשרו, הנחשב למעדן, ובגלל עורו וקשקשיו אשר משמשים ברפואה סינית מסורתית. מחירי איברי הפנגולין גבוהים בשוק הבינלאומי, ונראה כי המסחר בהם גדל, למרות חוקים שנועדו להגן על המין ברוב מדינות תפוצתו.[2]
תיאור כללי
הפנגולין הסיני מכונה דוב נמלים מקושקש, וכך הוא נראה. אורך ראשו וגופו כשישים סנטימטרים, וזנבו כשמונה עשר סנטימטרים, משקלו בין שניים לעשרה קילוגרמים. לפנגולין 18 שורות של קשקשים, המלווים בשערות, שילוב חריג אצל יונקים. ראשו קטן ומחודד, פיו צר ואפו בשרני. אורך לשונו כארבעים סנטימטרים וגופו עגלגל. כאשר הפנגולין מרגיש מאוים, הוא מתכדרר כדי להגן על בטנו הרכה ועל ראשו.[3] הפנגולין הסיני הוא קצר רואי, והוא מסתמך על חוש הריח כדי לאתר את טרפו, נמלים וטרמיטים. הוא קורע את קיניהם בעזרת טפריו החזקים, ומשתמש בלשונו הארוכה והדביקה כדי לגרוף את טרפו לתוך פיו חסר השיניים. במהלך הלילה הוא תר אחר מזון, ואת יומו הוא מבלה במאורה. לרוב הפנגולין עצמו חופר את המאורה, אך לפעמים הוא משתמש במאורות נטושות של בעלי חיים אחרים. למרות שהוא מסוגל לטפס על עצים, הוא נחשב לחי על הקרקע, וכמו שאר מיני הפנגולין, הוא שחיין טוב.[4]
בתי גידול
מין זה חי במגוון רחב של בתי גידול, כולל יערות טרופיים ראשיים ומשניים, יערות חזרן, שטחי מרעה ושדות חקלאיים.
מבנה החברה ורבייה
הפנגולינאים הם בעלי חיים יחידאים, החיים בשטח גדול אחד. ההזדווגות מתרחשת בסוף הקיץ או בתחילת הסתיו, במהלכו הזכרים נלחמים על הנקבות. גורים יחידים (לעיתים זוגות) נולדים באביב הבא. הגורים נולדים עם קשקשים, הנשארים רכים בימי חייהם הראשונים. למרות שהם מסוגלים ללכת מלידה, הצעיר לרוב נישא על זנב אמו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.jpg)
