איור קומי משנת 1922 הממחיש את התפיסה שהייז נחלץ להצלת תעשיית הסרטים.
הייז התפטר מתפקידו הממשלתי כמנהל הכללי של הדואר ב-14 בינואר 1922, כדי להפוך לנשיא הראשון של איגוד מפיקי ומפיצי הקולנוע של אמריקה (MPPDA), זמן קצר לאחר הקמת הארגון.[1] הוא החל לשמש בתפקידו החדש ב-6 במרץ באותה שנה, במשכורת של 100,000$ בשנה.[2] מטרת הארגון הייתה לבנות מחדש את תדמיתה של תעשיית הסרטים בהוליווד, לאור פרשת האונס והרצח שבה היה מעורב השחקן רוסקו ארבוקל, שהציגה את הוליווד בעיני הציבור כמעין סדום מודרנית, ולאור הדרישות הגוברות מצד חוגים דתיים לכפות צנזורה ממשלתית על סרטי הקולנוע. במינויו של הייז, לתפקיד שמטרתו לערוך "ניקיון בעסקי הסרטים", היה משום תעלול יחסי ציבור, בשל התדמית השמרנית שלו, לאור תפקידיו ככומר פרסביטריאני ויו"ר לשעבר של המפלגה הרפובליקנית.
התפקידים המרכזיים של הייז היו לשכנע את גופי הצנזורה המדינתיים שלא למהר בהטלת איסורי צפייה על סרטים מסוימים, ולהפחית את הנזקים הכלכליים הנובעים מהעריכות והקיצוצים של גופי צנזורה אלו. באותה תקופה נדרשו אולפני ההסרטה לפי חוק לשלם לגופי הצנזורה על כל מטר של סרט שקוצץ ועל כל פריים שנערך; בנוסף נשאו האולפנים בהוצאות השכפול וההפצה של גרסאות שונות של הסרטים שצונזרו, למדינה או המדינות שאימצו את ההחלטה של גוף צנזורה זה או אחר.
הייז ניסה להפחית את עלויות האולפנים (ובאופן כללי לשפר את תדמית התעשייה) בכך שייעץ לאולפנים כיצד להפיק סרטים שהסבירות שייערכו בהם קיצוצים נמוכה. גופי הצנזורה השונים שמרו בסוד את "אמות המידה" שלהם (אם אכן היו אמות מידה עקביות בהחלטות הצנזורה), כך שהייז נאלץ לחוש לפי האינטואיציה מה ייחשב קביל ומה ייחשב בלתי קביל בעיני הגופים השונים. בהתחלה פעל לפי "נוסחה" שפיתח, אך היא לא הוכחה כהצלחה; ממנה הוא פיתח רשימה של קווים מנחים שלהם קרא "הלאווים וציוני הזהירות" ("The Don'ts and Be Carefuls"). תחילה לא הצליחו מאמציו להחיל צנזורה עצמית בשלב הקדם-הפצה, להרגיע את הקולות שקראו לצנזורה ממשלתית.
כמרים קתולים והדיוטות התייחסו בחשדנות להצעה להחיל צנזורה ממשלתית, והעדיפו את גישתו של הייז לצנזורה עצמית של האולפנים; בהם ניתן למנות את מוביל דעת הקהל הקתולי מרטין ג'יי. קויגלי, מו"ל מגזין המסחר Exhibitors Herald-World לענייני תערוכות. במשך כמה חודשים בשנת 1929 דנו מרטין קוויגלי, הצנזור ג'וזף ברין, האב דניאל א. לורד S.J., האב פיצג'ורג' דינן S.J. והאב וילפרד פרסונס (עורך כתב העת הקתולי America) באפשרות להחיל קוד צנזורה חדש ומחמיר יותר לסרטי הקולנוע. לאחר שניתנה ברכתו של הקרדינלג'ורג' מנדליין, הארכיבישוף של שיקגו, חיבר האב לורד את הקוד המגביל, שנודע לאחר מכן בשמות "קוד ההפקה" ("The Production Code"); "הקוד" ("The Code"); או "קוד הייז" ("The Hays Code"). הקוד הוצג לפני ויל הייז ב-1930, והוא אמר כי "עיניי כמעט קפצו מחוריהן כשקראתי את זה. זה היה בדיוק הדבר שאותו חיפשתי".
מנהלי האולפנים היו פחות נלהבים לגבי הקוד, והם הסכימו להחילו כאוסף כללים מחייב של התעשייה רק לאחר ששונו ניסוחיו כך שכלל פרצות שונות שיאפשרו לאולפנים לעקוף את הכללים, מבלי שמשרדו של הייז יוכל לאכוף אותם. בין השנים 1930 עד 1934 היה קוד הייז אפקטיבי רק במעט בהרגעת הקולות לצנזורה ממשלתית. אולם, מצב העניינים השתנה כאשר ב-1934 גברו האיומים הקתוליים להחרמת סרטים בלתי מוסריים, לצד הפחתת המימון של תעשיית הקולנוע בידי אושיות כלכלה קתוליות כמו אמדאו ג'יאניני, מייסד בנק אוף אמריקה. האולפנים העניקו לאיגוד המפיקים והמפיצים, בראשותו של הייז, סמכות מלאה לאכוף את קוד ההפקה על כלל האולפנים, ובכך נוצר משטר צנזורה עצמית חמור למדי, שהחזיק במשך כמה עשורים. בשנות ה-60 נזנח קוד ההפקה, כאשר איגוד המפיקים והמפיצים אימץ את שיטת סיווג הצפייה מבוססת-הגיל שנהוגה גם כיום.
ניתן אולי לסכם בצורה הטובה ביותר את תפיסתו של הייז בציטטה הבאה שלו, שאותה אמר לבמאי קולנוע: "כשבסרט שלך אתה רוצה שאישה תצליב רגליים, אין צורך שתבדוק באיזה אופן היא יכולה להצליב את הרגליים כך שזה ייחשב עדיין קביל וחוקי; אלא עד כמה נמוך היא יכולה להצליב אותן כך שזה עדיין יהיה מעניין".[3]
אף סרט לא יוריד את התקנים המוסריים של צופיו. הסימפתיה של הקהל לא תופנה לצדו של הפשע, החטא, או הרשע.
הסרטים יציגו תקנים מוסריים נכונים לחיים, הכפופים אך ורק לדרישות הדרמה והבידור.
החוק, חוק הטבע או חוק האדם, לא יוצג באופן מגוחך, ואהדת הקהל לא תופנה לאלו המפרים אותו.
סרטו של אלפרד היצ'קוק, "נודעת"
במאים שונים מצאו דרכים יצירתיות לעקוף את איסורי הצנזורה של קוד הייז. דוגמה לכך ניתן למצוא למשל בסרט "נודעת" (1946) של הבמאי אלפרד היצ'קוק. על מנת שלא לראות נשיקה יותר משלוש שניות, הופסקה סצנת הנשיקה בסרט כל שלוש שניות. אורכה של סצנת הנשיקה כולה הוא שתיים וחצי דקות.
התייחסויות ל"סטיות מיניות", ומחלות מין נאסרו, כמו גם הצגתה של לידה.
נאסרו מילים וביטויים הנחשבים ל"פוגענים".
סצינות של רצח יוצגו באופן שיניא את הצופה מלחקותם בחיים, ורציחות אכזריות לא תוצגנה במפורש. אין להצדיק נקמת דם.
קדושת הנישואים וחיי המשפחה תישמר. "הסרטים לא יציגו כי הצורות הנחותות של חיי המין הן מקובלות". ניאוף ומין לא ראוי, אף על פי שהם דרושים לעיתים לצורכי העלילה, לא יוצגו במפורש או יוצדקו, ולא יוצגו כאופציה אטרקטיבית.
"סצינות של תשוקה" לא יוצגו כשאינן הכרחיות לקידום העלילה. יש להימנע מ"נשיקות מוגזמות ומלאות תשוקה", כמו גם מכל הצגה שעלולה "לגרות את האלמנטים הנמוכים והבסיסיים ביותר".[5]
דגל ארצות הברית יוצג רק באופן מכובד, כמו גם עמים זרים וההיסטוריה שלהם.
וולגריות, המוגדרת כ"נושאים נחותים, מגעילים, בלתי נעימים, אם כי לאו דווקא מרושעים" חייבת להיות מוצגת באופן התואם את הטעם הטוב. עונש מוות, עינויים, אכזריות לילדים ולבעלי חיים, זנות, וניתוחים יוצגו ברגישות הראויה.
מותו
לאחר שפרש מתפקידו, חזר ויל הייז לסאליבן, אינדיאנה, ושם מת ב-7 במרץ 1954.[6]
לקריאה נוספת
Black, Gregory D. Hollywood Censored: Morality Codes, Catholics, and the Movies. New York: Cambridge University Press, 1994; ISBN 0-521-45299-6.
Hays, Will H. The Memoirs of Will H. Hays. Garden City, New York: Doubleday & Company, Inc., 1955.
Jarvie, Ian. Hollywood's Overseas Campaign: The North Atlantic Movie Trade, 1920–1950. New York: Cambridge University Press, 1992.
Trumpbour, John. Selling Hollywood to the World: U.S. and European Struggles for Mastery of the Global Film Industry, 1920–1950. New York: Cambridge University Press, 2002.
^דוגמה לפירוט הקוד: במקרה של סצנה חיונית לצורכי העלילה, בה נדרשת אינטימיות כדוגמת שהייה של גבר ואישה ביחד במיטה, או נשיקה, לא תימשך הסצנה יותר משלוש שניות.
