PROFILPELAJAR.COM

קולנוע אמריקאי (שם נפוץ אחר: קולנוע הוליוודי; באנגלית: Cinema of the United States) הוא מונח הכולל את מגוון התוצרים הקולנועיים המופקים בארצות הברית; נודע גם בשם "קולנוע הוליוודי" על שם השכונה "הוליווד", אשר בה קמו האולפנים הגדולים הראשונים במדינה.

הקולנוע האמריקאי הוא אחד מענפי הסרטים המפותחים והמצליחים ביותר בעולם, ותעשיית הסרטים בארצות הברית מפיקה מאות תוצרים מדי שנה, לקולנוע ולטלוויזיה. אף על פי שלא כל הסרטים האמריקאים מופקים בהוליווד – הפך המחוז המפורסם בלוס אנג'לס לשם נרדף לתעשיית הסרטים המקומית. לקולנוע האמריקאי נודעת השפעה רבה על הקולנוע העולמי מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, וההיסטוריה של הקולנוע שזורה בסיפורו של הקולנוע האמריקני ובהיסטוריה של ארצות הברית.

היסטוריה

סרטי הראינוע הראשונים באמריקה

בשנת 1878 הציג לראשונה הצלם האמריקני אדוארד מויברידג' את שיטת הצילום החדשה שפיתח, בעזרתה הצליח להפיק סדרת תמונות של סוס בתנועה. הוא צילם את התמונות בפאלו אלטו שבקליפורניה באמצעות מערך של מצלמות סטילס אותן הציב בשורה זו אחר זו. ההישג של מייברידג' הניע ממציאים רבים נוספים לנסות וליצור התקנים דומים שיהיו מסוגלים ללכוד תנועה באותו האופן. בארצות הברית, תומאס אלווה אדיסון היה בין הראשונים שייצר מכשיר מסוג זה.

לדברי אן מורה, אוצרת המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, הקולנוע האמריקאי נולד בשנת 1893, עם הופעתו של סרט סצנת הנפחות, סרטון בן שלושים שניות שתיעד שלושה נפחים בעבודתם. זהו הסרט המוקדם ביותר המוכר.^[1]

ההקרנות הראשונות של סרטים בפני קהל גדול התבצעו בארצות הברית, לרוב במהלך ההפסקות בין מופעי בידור שונים של זמרים, להטוטנים, בדרנים וכדומה, כשבהמשך, יזמים שונים החלו להקרין ברחבי העולם את הסרטים אותם צילמו. סרט הקולנוע האמריקאי הראשון שזכה להצלחה משמעותית ^{[דרושה הבהרה]} נקרא: "שוד הרכבת הגדול", שבוים על ידי אדווין סטנטון פורטר.

הקמתה של הוליווד

לפני מלחמת העולם הראשונה, הופקו הסרטים במספר ערים שונות בארצות הברית, אך ככל שתעשיית הקולנוע האמריקנית התפתחה החלו יוצרי הסרטים להימשך אל האזור הדרומי של קליפורניה, במיוחד בשל מזג האוויר הנוח שאפשר להם לצלם סרטים בחוץ במהלך כל עונות השנה, וכן בשל מגוון סוגי הנוף הקיימים באזור זה. בהמשך החלו להיפתח אולפני סרטים ברובע שקט של העיר לוס אנג'לס שבקליפורניה בשם הוליווד.

במהלך תחילת העשור הראשון של המאה ה-20, כאשר תעשיית הקולנוע עדיין הייתה בתחילת דרכה, מהגרים רבים, בעיקר יהודים, מצאו תעסוקה בתעשיית הקולנוע האמריקנית בעיקר משום שרבים מהם לא הצליחו להשתלב בתעשיות האחרות בשל אפליה שהייתה קיימת באותה העת במקומות העבודה האמריקאים כלפי האוכלוסייה היהודית בארצות הברית. בתחילה התקיימו בעיקר הקרנות הסרטים בתיאטראות שזכו לכינוי "ניקלאודיאונים" (Nickelodeons), משום שמחיר הכניסה לסרט היה ניקל אחד בלבד (חמישה סנט). תוך מספר שנים, אישים כגון סמואל גולדווין, קארל למל, אדולף צוקור, ג'סי לסקי, לואי ב. מאייר והאחים וורנר (הארי וורנר, אלברט וורנר, סם וורנר וג'ק וורנר) החלו לעסוק בהפקת סרטים. במהרה הם עמדו בראש אולפני הסרטים של תעשיית הקולנוע האמריקאית. ראשי האולפנים סללו בהמשך גם את הדרך עבור יוצרי סרטים רבים שהיגרו לארצות הברית ממדינות אחרות על מנת לעבוד בתעשיית הקולנוע האמריקאית. בשנת 1924, מתוך רצון לשלוט על כל שרשרת הייצור של הפקה, הפצה והקרנה של סרטי קולנוע, רכש מרקוס לואו שלושה אולפני קולנוע מהוליווד: סרטי מטרו, סרטי גולדווין (של סמואל גולדווין ואדולף צוקור) ואולפני מאייר (של לואי ברט מאייר). כך נוצרה חברת ההפקה מטרו גולדווין מאייר (MGM), כחברה בת של רשת בתי קולנוע לואוס. הדבר יצר שינוי מבני בתעשיית הקולנוע האמריקאית והפך אותה לאוליגופול הנשלט על ידי קבוצות ענק של חברות אולפנים שיש להם זרוע הפצה ורשת בתי קולנוע בבעלותן. ב-1948 החל הממשל הפדרלי להיאבק בתופעה המנוגדת לחוקי ההגבלים העסקיים ולפי פסק דין בית המשפט העליון של ארצות הברית United States v. Paramount Pictures, (Inc., 334 U.S. 131 (1948) שנקרא גם Hollywood Antitrust Case of 1948).^[2] פורקה ב-1959 חברת ההקרנה - בתי הקולנוע לואוס - מחברת ההפקה וההפצה MGM.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעו מאירופה יוצרי קולנוע שונים בהם הבמאים ארנסט לוביטש, אלפרד היצ'קוק, פריץ לאנג, וז'אן רנואר והשחקנים רודולף ולנטינו ומרלן דיטריך. הם הצטרפו לשורה ארוכה של שחקני קולנוע ילידי ארצות הברית שחלקם הגדול נהר לאזור דרום קליפורניה מאזור מערב ניו יורק לאחר שהוצגו בה הסרטים המדברים הראשונים.

שנות ה־30 וה־40 – תור הזהב של הוליווד ודעיכתו

בשנות השלושים ושנות הארבעים, במהלך התקופה שזכתה לכינוי "עידן הזהב של הוליווד", הפיקו אולפני הסרטים בהוליווד בעיקר סרטי מערבונים, סרטי סלפסטיק, סרטי "פילם נואר", סרטים מוזיקליים, סרטי אנימציה מצוירים וסרטים ביוגרפיים. באותה העת אלפי אנשים הועסקו על ידי אולפני הסרטים - שחקנים, מפיקים, במאים, כותבים, פעלולנים, אנשי מלאכה וטכנאים. בבעלותם של אולפני הסרטים היו מאות בתי קולנוע בערים שונות ברחבי ארצות הברית בהם הוצגו הסרטים שלהם.

נקודת השיא של תעשיית הסרטים האמריקאית הייתה במהלך אמצע שנות הארבעים כאשר אולפני הקולנוע הפיקו באותה העת כ-400 סרטים בשנה שהוצגו בפני קהל של 90 מיליון צופים אמריקאים מדי שבוע.

סרטים בולטים במיוחד שהופקו במהלך תקופה זו כוללים את "הקוסם מארץ עוץ", "חלף עם הרוח", "מר סמית הולך לוושינגטון", "קזבלנקה", "אלו חיים נפלאים", "קינג קונג" ו"אורות הכרך".

לקראת סוף שנות הארבעים של המאה ה-20 תם "עידן הזהב" של הוליווד בעקבות שני גורמים שונים:

חקיקת חוקים אנטי מונופוליסטיים שהפרידו בין פעילות הפקת הסרטים לעסקי הקרנות הסרטים.
תחילת עידן הטלוויזיה.

מספר הסרטים שהופקו ירד באופן ניכר, אפילו כאשר תקציב ההפקה הממוצע לכל סרט עלה באופן משמעותי וכתוצאה מכך התעשייה נאלצה לשנות את האסטרטגיה העסקית שלה. כתוצאה מהשינויים החלו האולפנים להתמקד בעיקר בהפקת תוכני בידור אותם לא יכול היה המדיום הטלוויזיוני לספק לצופים - הפקות גדולות ומרהיבות. אף על פי שהטלוויזיה שברה את ההגמוניה שהייתה לתעשיית הקולנוע האמריקאית בענף הבידור האמריקאי, כתוצאה מכך חלו שינויים רבים שהועילו לתעשיית הקולנוע. הסיבה לכך היא משום שבמהרה דעכה דעת הקהל לגבי איכות התוכן הטלוויזיוני, בעוד שרבים החלו לראות בקולנוע לעומת זאת כמדיום אומנותי רציני יותר הראוי לכבוד.

תקופת המלחמה הקרה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנות ה־60 לשנות ה־80

"הוליווד החדשה"

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

עליית שוק הווידאו הביתי

במהלך שנות השמונים ושנות התשעים התרחשה התפתחות משמעותית נוספת. בעקבות עליית הפופולריות של שוק סרטי הווידאו נפתחה בפני האולפנים הזדמנות להגדיל את הרווחים שלהם באופן משמעותי על ידי השכרתם או מכירתם של סרטי קולנוע שונים שזכו לתשבחות רבות לאורך השנים על אף שכשלו בקופות כאשר יצאו לראשונה לאקרנים.

תחילתם של "שוברי הקופות"

בהמשך נעשתה חלוקה ברורה יותר של ההפקות הקולנועיות האמריקאיות: סרטי שוברי קופות וסרטים עצמאיים. מאותה העת האולפנים החלו למקד את רוב המשאבים בקומץ הפקות יקרות מאוד שיצאו לאקרנים מדי שנה על מנת לשמור על הרווחיות שלהם. בדרך כלל ההצלחה של שוברי הקופות מסתמכת על כך שלסרט מלוהקים צוות שחקנים "כוכבים" ושיהיה לו פרסום מאסיבי על מנת שהסרט יהיה מסוגל למשוך לאולמות הקולנוע קהל עצום. סרט שובר קופות מוצלח הוא סרט שהצליח למשוך קהל גדול מספיק כדי שעלויות ההפקה יתקזזו ושהרווחים יהיו נאים.

בנוסף לסרטי שוברי הקופות האולפנים תומכים גם מדי שנה בעשרות הפקות עצמאיות שמופקים בתקציבים נמוכים ולעיתים קרובות באופן עצמאי ללא עזרת האולפן. סרטים שהופקו באופן זה, בדרך כלל שמים דגש על איכות מקצועית גבוהה במונחים של משחק, בימוי, תסריט ואלמנטים נוספים הקשורים בהפקה, בנוסף ליצירתיות וחדשנות.

במהלך שנות השבעים חל שינוי מהותי נוסף בתעשיית הקולנוע האמריקאית כאשר החלו להיכנס לתעשייה במאים צעירים שצמחו בבתי הספר לקולנוע ולמדו טכניקות שפותחו באירופה במהלך שנות השישים. במאים כמו פרנסיס פורד קופולה, ג'ורג' לוקאס, בריאן דה פלמה, מרטין סקורסזה, סטיבן ספילברג פיתחו את הז'אנרים והטכניקות הקולנועיות שהיו קיימות עד אז ולעיתים רבות הסרטים שלהם זכו לתשבחות רבות ולהצלחה קולנועית רבה. קופולה, ספילברג ולוקאס נחשבים לבמאים בעלי השפעה רבה על המודל הנוכחי של סרטי שוברי הקופות האמריקאים, בעקבות ההצלחות הגדולות של סרטיהם "הסנדק", "מלתעות" ו"מלחמת הכוכבים". הסרטים הללו, שכל אחד מהם שבר את שיאי הקופות של כל הזמנים כאשר יצא לאקרנים, השפיעו על ההחלטה של האולפנים להתמקד אף יותר בניסיונות להפיק להיטי ענק קולנועיים.

משנות ה־90 ועד המאה ה־21

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מהפך מהותי נוסף שהתרחש בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים היה כאשר דור במאים נוסף בהם ספייק לי, סטיבן סודרברג וקוונטין טרנטינו החיה מחדש את הקולנוע העצמאי האמריקאי עם סרטים כגון "עשה את הדבר הנכון", "סקס, שקרים ווידאוטייפ" ו"ספרות זולה". מבחינת בימוי, תסריט, עריכה, ואלמנטים קולנועיים נוספים, הסרטים הללו היו חדשניים, לעיתים גסים, והצליחו להפריך את המוסכמות הקיימות של הקולנוע ההוליוודי עד אז. יתר על כן, ההצלחה הניכרת לה זכו בקופות הובילו לכך שהם זכו למעמד חשוב בתרבות הפופולרית האמריקאית והמחישו את היכולת הטמונה בסרטים העצמאיים שהופקו בתקציבים נמוכים לזכות להצלחה מסחרית רבה.