ארון ונאבל בראון (באנגלית: Aaron Venable Brown; 15 באוגוסט 1795 – 8 במרץ 1859) היה פוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמושל טנסי בשנים 1845–1847 וכמנהל הכללי של דואר ארצות הברית מ־1857 ועד מותו. הוא גם כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית בשנים 1839–1845. במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, קריאתו לגיוסם של 2,800 מתנדבים מטנסי נענתה בגיוסם של יותר מ־30,000 מתנדבים, וסייעה למדינה לחזק את המוניטין שלה כ"מדינת המתנדבים".[1][2]
ראשית חייו
ארון בראון נולד במחוז ברונסוויק שבווירג'יניה, כאחד מ־11 ילדיהם של ארון ואליזבט (לבית מלטון) בראון.[1] אביו של בראון היה כומר מתודיסטי. הוא למד באקדמיית ווסטרייוויל שבמחוז נאש שבקרוליינה הצפונית וב־1814 סיים את לימודיו באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל, שם הוא נשא את נאום טקס הסיום מטעם כיתתו.[1] הוא למד משפטים בהדרכתו של השופט ג'יימס טרימבל בנאשוויל, טנסי, וב־1817 התקבל ללשכת עורכי הדין. ב־1818 הוא עבר למחוז גילס שבטנסי והיה לשותף במשרד עורכי הדין של מי שכיהן לימים כנשיא ארצות הברית, ג'יימס פולק.[1]
קריירה
בשנים 1821–1825 כיהן בראון כחבר הסנאט של טנסי ולאחר מכן בשנים 1827–1829. הוא גם כיהן בשתי תקופות כהונה בבית הנבחרים של טנסי בשנים 1831–1835.[1] ב־1839 הוא ניצח בבחירות את חבר בית הנבחרים של ארצות הברית אבנעזר שילדס וכיהן כנציג המחוז העשירי של טנסי בבית. ב־1841 הוא נבחר מחדש. ב־1843 הוא התמודד מטעם המחוז השישי של טנסי וכיהן מטעמו בבית הנבחרים שנתיים נוספות.[3] כחבר בית הנבחרים הוא קידם את סיפוחה של טקסס לארצות הברית ב־1843.
לאחר תום כהונתו השלישית של בראון בבית הנבחרים הוא תכנן לפרוש ולהתמקד בעסקים פרטיים, אך ב־1845 הוא קיבל על עצמו את מועמדות המפלגה הדמוקרטית למושל טנסי. המושל המכהן, חבר המפלגה הוויגית ג'יימס ג'ונס, לא ביקש להיבחר מחדש, וחברי מפלגתו הציגו את מועמדותו של הסנאטור אפרים ה. פוסטר. בבחירות הכלליות הפסיד בראון במזרח טנסי ובמערבה, אך גרף מספיק קולות במרכז המדינה כדי לנצח בבחירות בפער של 1,400 מתוך 115,000 כלל הבוחרים.
עם פרוץ מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, ברוח צעדיו של ידידו ושותפו לשעבר, ג'יימס פולק, שכעת היה הנשיא, הוציא בראון קול קורא להתנדבותם של 2,800 איש למאמץ המלחמתי. מעל 30,000 נענו לקריאה, ובכך חיזקו את המוניטין של טנסי כ"מדינת המתנדבים", כינוי שניתן לה בעקבות קריאה שנענתה באופן דומה בימי מלחמת 1812.[1][4] על אף התמיכה הראשונית במלחמה, בהדרגה היא נחלשה, ובבחירות שהתקיימו ב־1847 נוצח בראון על ידי ניל בראון (אין קשר משפחתי).
ב־1850 היה בראון נציג לוועידת נאשוויל (אנ'), שהתקיימה בהשתתפות נציגים ממדינות העבדות כדי לדון בפעולות שעל הממשלה הפדרלית לנקוט בניסיון לבטל את העבדות. בראון וגיסו, גדעון פילו, הוציאו במשותף הצעת החלטה שקראה לתמיכה בפשרת 1850. ההצעה נפלה בהצבעה, אך הוועידה הורידה מסדר היום, לפחות באופן זמני, את סוגיית הפרישה.
ב־1852 היה בראון נציג בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית בה נבחרו המועמדים לנשיא ולסגן הנשיא פרנקלין פירס וויליאם רופוס קינג. ב־1856 השתתף בראון בוועידת המפלגה, שם הוא נחשב למועמד אפשרי כסגן הנשיא. בשנה שלאחר מכן, מינה אותו הנשיא הנבחר ג'יימס ביוקנן לתפקיד המנהל הכללי של דואר ארצות הברית, משרה בה הוא החזיק עד למותו.
חיים אישיים
ארון בראון נשא לאישה את שרה ברוס ולשניים נולדו שישה ילדים.[1] לאחר מותה הוא נשא לאישה את סינתיה פילו סנדרס, אחותו של גדעון פילו, גנרל בצבא הקונפדרציה ואלמנתו של ג'ון סנדרס. לזוג נולד בן אחד.
ארון בראון נפטר בוושינגטון די. סי. ב־8 במרץ 1859 ונטמן בבית הקברות מאונט אוליבט שבנאשוויל.
נינו, היל מקאליסטר, כיהן גם הוא כמושל טנסי בשנות ה-30 של המאה ה-20.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.png){kind=small}
