כעשר שנים קודם למלחמת ששת הימים, התרחש מבצע סיני, 29 באוקטובר–5 בנובמבר 1956, שהיווה למעשה חלק ממבצע מוסקטר, בהשתתפות המעצמות אנגליה וצרפת ומטרתו הייתה השתלטות על כל אזור תעלת סואץ. הסיבה הישירה למבצע מוסקטר הייתה הלאמתה של חברת תעלת סואץ על ידי מצרים ב-26 ביולי1956, שהייתה בבעלות המעצמות הנ"ל. מלבד הנזקים הכלכליים הישירים שנגרמו, מצרים הייתה יכולה גם לחסום מעבר אוניות אנגליות או צרפתיות[1] ובכך לייקר את עלות ההפלגות למזרח הרחוק. במאמר מוסגר – גמאל עבד אל נאצרנשיא מצרים, הלאים את חברת תעלת-סואץ כיוון שרצה לממן בכך את הקמת הסכר הגבוה באסוואן, זאת לאחר שארצות הברית סירבה לממן באופן ישיר או עקיף באמצעות הבנק העולמי, את הקמת הסכר.
לפי תפישת נאצר, הקמת הסכר הייתה אמורה לפתור חלק מבעיותיה הכלכליות הקריטיות של מצרים: ייצור חשמל, מניעת שיטפונות, הסדרת ההשקיה, השקיית שטחים נוספים וכדומה, כך שמציאת מימון למיזם הייתה חיונית.
בין הסיבות העקיפות למבצע הייתה תמיכתה של מצרים במרד ה-FLN[2] באלג'יר, שהייתה תחת שלטון צרפת. סביר שאם מבצע מוסקטר היה מצליח, נאצר היה מתפטר או מודח והתמיכה במורדים הייתה נפסקת. לישראל היו סיבות אחרות להשתתפות במבצע,[3] הגם שהיא הייתה שותפה לרצון להדיח את נאצר:
לצאת למלחמה לפני שמצרים תטמיע את כמויות הנשק הגדולות והמודרניות, שקיבלה בעסקת הנשק הצ'כוסלובקית, ספטמבר 1955.
נפתח ערוץ לרכישת נשק מודרני מצרפת בניגוד לאמברגו שהוטל על מדינות העימות במזרח התיכון, על פי "הצהרת השלושה"[5] מ-1951.
האפשרות להגן על גבולות המדינה בעזרתן של המעצמות אנגליה ובעיקר צרפת, בעת מלחמה.
ישראל יכולה הייתה לדרוש תגמול ניכר עבור השתתפותה במבצע מוסקטר.[6]
עם זאת, ישראל הייתה מודעת גם למחיר הגבוה שהיא תצטרך לשלם עקב שיתוף פעולה עם המעצמות הקולוניאליות, כמו התנכרות גוש המדינות הבלתי מזדהות ודעת הקהל הליברלית-שמאלנית.
נאצר הניח – במידה גבוהה של סבירות - שתגובתן של אנגליה וצרפת תהיה גם צבאית – כיבוש אזור התעלה. אשר על-כן הורה לצבאו, שהיה מרוכז בחצי האי סיני, בהיות ישראל האויב העיקרי, לנוע ולהתפרס באזור התעלה ולהתכונן לעצור מתקפה צפויה.
הנה כי כן, עמדה לפני אנגליה וצרפת בעיה חמורה, כיצד להימנע מעימות חזיתי עם צבא מצרים, שהיה מחופר בעמדותיו. הפתרון היה שיתוף ישראל במבצע. על ישראל יהיה לבצע פעולה פרובוקטיבית בחצי האי סיני, שתמשוך או תחזיר את צבא מצרים לעמדותיו בסיני.[7] וכך ייקל על צבאות אנגליה וצרפת לכבוש את אזור התעלה. לפעולה ישראלית כזו יהיה פן נוסף: אנגליה וצרפת יוכלו לתת הוראה אולטימטיבית לצבאות מצרים וישראל להתרחק מתעלת סואץ בנימוק שהלוחמה מסכנת את המעבר בתעלה. סירוב של אחת מהן יהווה סיבה לגיטימית לכאורה, להתערבות צבאית של המעצמות.
התכנון היה מדויק ואכן גדוד ישראלי צנח מזרחית למעבר המיתלה, כ-40 ק"מ מהתעלה והיווה איום ממשי על המעבר בה (מבצע מכבש). להווייתם של המתכננים, נאצר לא התפתה לשלוח את כוחותיו למרחבי סיני, להתעמת עם הצבא הישראלי, מלבד חטיבה אחת שהשתלטה על מעבר המיתלה. המעצמות הציבו אולטימטום שעל הצדדים להתרחק מיידית כדי עשרה מייל (כ-16 ק"מ) מגדות התעלה. כצפוי, מצרים לא נענתה לאולטימטום. אולם אנגליה וצרפת התמהמהו לפלוש היות שהמערך הצבאי המצרי לא התדלדל כמצופה, וכאשר הן תקפו לבסוף, הקרבות היו קשים והמעצמות לא הצליחו להשתלט על כל מרחב התעלה. ישראל, לעומת זאת, נלחמה כנגד מערך מצרי חלקי והצליחה לכבוש תוך מספר ימים מועט את כל חצי האי סיני ולשחרר את המצור שהטילו המצרים במפרץ עקבה על שיט וטיס ישראלים.
בינתיים, מעצמות העל: ארצות הברית וברית המועצות, שהפלישה למצרים עמדה בניגוד לאינטרסים שלהן, התערבו בנעשה והפעילו לחץ מסיבי על השותפות במבצע מוסקטר לסגת ולחזור לעמדותיהן. ישראל הסכימה לסגת רק לאחר שארצות הברית התחייבה להתערב לטובת ישראל והיה ויוטל שוב מצור על מפרץ עקבה. עם זאת, מצרים נאלצה להסכים שיוצבו משקיפי או"ם בשטחה לפקח על הפסקת האש. אך מטרותיו האחרות של נאצר הוגשמו: הוקם הסכר באסוואן בעזרתה של ברית המועצות והוכרה ריבונותה של מצרים על תעלת סואץ.
אומנם נאצר זכה בניצחון מדיני מרשים והוא נחשב למנהיג הבלתי-מעורער של העולם הערבי וגם של גוש המדינות הבלתי-מזדהות, לצד נהרוההודי והמרשל טיטו היוגוסלבי. אולם זכר המפלה הצורבת בסיני לא נשכח ויריביו של נאצר נהגו ללעוג לו בטענה, שהוא מתחבא מאחורי כוח האו"ם ואינו פועל למען האינטרסים הערבים-פלסטינים. סביר שנאצר שאף להוכיח שבלוחמה 'אחד על אחד' ללא מעורבות צד שלישי, הצבא המצרי יגבור על הצבא הישראלי.[8][9]
החזרת המצב לקדמותו
ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול בביקור בחזית הדרום בתקופת ההמתנה, בחברת השר יגאל אלון והאלופים ישראל טל וישעיהו גביש, 25 במאי 1967
במאי 1967 החליט נאצר להיפרע מישראל. להחלטה זו היו מספר גורמים מסייעים:
מצרים נהנתה מתמיכה בלתי מסויגת של הגוש המזרחי ושל גוש המדינות הבלתי-מזדהות. במצב זה ניתן להביא לדה-לגיטימציה של ישראל ולהסרת התמיכה בה.[11]
ההכרה כי ניתן להשתמש בסחר הנפט הן כנשקאסטרטגי והן כמנוף להגדלת רווחיהן של המדינות המפיקות נפט ובעקיפין למצרים - נשק הנפט.[12]
ארצות הברית הייתה מעורבת עד צוואר במלחמת וייטנאם. סביר שלא תהיה מעוניינת להיות מעורבת במלחמה נוספת ולפיכך תמנע מלממש את התחייבותה לישראל לערוב לחופש השיט במפרץ עקבה, ובעקבותיה יתר המעצמות הימיות.
לכאורה, היה זה צרוף מקרים יחידי כאשר כל היתרונות היו לטובת מצרים, לפיכך החליט נאצר כי זו שעת כושר לפתוח במלחמה שתחזיר את המצב לזה שהיה לפני מבצע סיני,[דרושה הבהרה] ובכך למחות את זכר התבוסה.
ב-15 במאי1967 החלו כוחות מצריים לזרום לחצי האי סיני. העילה הרשמית לכך הייתה ידיעה שברית המועצות העבירה למצרים, לפיה ישראל מרכזת כוחות מול סוריה, אף על פי שלא היה לכך כל בסיס עובדתי[13]. מצרים הצדיקה את המהלך בתוקפו של חוזה ההגנה שנכרת בין מצרים לסוריה. ב-18 באפריל התבקש האו"ם לפנות את כוחותיו שהיו מוצבים בחצי האי סיני, וב-19 באפריל השתלטו צנחנים מצרים על עמדת האו"ם בשרם אל-שיח'.
ב-17 במאי החליט הוועד הפועל העליון של מפלגתו של נאצר, האיחוד הסוציאליסטי הערבי, שכלל את נאצר, עאמר, סגן הנשיא חוסיין אל-שאפי, סגן הנשיא זכריא מוחי א-דין, ראש הממשלה מוחמד צדקי סולימאן (ער') ויו"ר האספה הלאומית סאדאת על סגירת מצרי טיראן בפני שיט ישראלי וחידוש המצור על נמל אילת. נאצר הבהיר בפני הפורום כי הכנסת הכוחות המצריים לסיני העלתה את הסיכוי למלחמה עם ישראל לחמישים אחוז, אך מהלך של סגירת מצרי טיראן יהפוך את המלחמה לוודאית. ההחלטה התקבלה ברוב קולות, כאשר המתנגד היחיד היה ראש הממשלה סולימאן.[14] ב-22 במאי הודיע נאצר על סגירת מצרי טיראן.
ב-16 במאי ציוותה ממשלת מצרים על כוח החירום של האו"ם להתפנות מחצי האי סיני באופן מיידי. בהחלטה מעוררת מחלוקת פעל או תאנט לפינוי כוח החירום על פי דרישת מצרים, זאת מבלי שהתייעץ עם מועצת הביטחון, או העצרת הכללית. עד לסוף חודש מאי 1967 נסוג רוב הכוח, אולם 15 מאנשי כוח החירום של האו"ם שנלכדו ברצועת עזה בפתיחת מלחמת ששת הימים, נהרגו. אחרון חיילי כוח החירום של האו"ם, בהם מפקד כוח החירום, עזב את האזור ב-17 ביוני 1967.[15]
הכפפת צבאות סוריה וירדן וחילות משלוח עיראקים וסעודים לצבא מצרים. כניסת כוחות עיראקיים לירדן בדרכם לגדה המערבית, יצרה איום לחלוקת שטחה של ישראל לשניים על ידי תקיפת "המותנים הצרות" – רצועת החוף באזור נתניה שחיברה את צפונה עם דרומה.
ייתכן שמצרים הייתה מוכנה להסתפק בצעדים אלה ולא יוזמת מלחמה נגד ישראל, אולם התקיימו תהליכים נוספים שדחקו את המנהיגים לפינה וגרמו להסלמה. כך נגרר האזור למלחמה, ששינתה את פני המזרח התיכון:
דעת הקהל המצרית בפרט והערבית בכלל, קיבלה את מהלכיו של נאצר בהתלהבות ודרשה/דחקה בו להמשיך בפעולותיו ההתקפיות עד שיכריע את ישראל וישמיד אותה.
מנגד, גייסה ישראל את כל מערך המילואים, מה ששיתק למעשה את המשק והכלכלה המקומיים. היה ברור שמצב זה לא יכול היה להימשך זמן רב ויש לקבל הכרעה לכאן או לכאן.
במשך תקופת ההמתנה, החזיר צה"ל את יחידות המילואים לכשירות מבצעית מלאה. כן בוצעו תמרוני הטעיה שונים, שפיצלו את כוחות האויב והסיטו יחידות למקומות לא רלוונטיים. לדוגמה, מבצע לשון אדומה,[16] מה שהחליש את כוחו של האויב והגביר את המוטיבציה בצה"ל להפתיע וליזום מתקפה.
אחרית דבר
או תאנט מזכ"ל האו"ם, קיבל את דרישת המצרים לסילוק המשקיפים מניה וביה ולא ניסה לעכבה. ברית המועצות כזכור, היא שהתניעה את שרשרת המהלכים ולא הייתה יכולה לחזור בה, ארצות הברית ניסתה לארגן שייטת בינלאומית לפריצת המצור ללא הצלחה. דה גול הסתפק באמירה שהוא יִרְאֶה אחראי למלחמה במי שיִּירֶה את הירייה הראשונה. גם מסע השתדלנות שערך שר החוץאבא אבן בבירות המעצמות הימיות לא שינה דבר. ניתן לציין, שאו תאנט טס לקהיר במטרה למנוע מלחמה במאמץ של הרגע האחרון. אומנם נאצר הציע מספר פתרונות אולם לא הסכים לוותר על הישגיו העיקריים: סילוק המשקיפים והטלת המצור. ללמדך שמה שעניין אותו היה הרצון לבטל את הישגי ישראל מאשר לצאת לעוד מלחמה. יש להדגיש, שראש הממשלה לוי אשכול היה ער למצב ובהיותו שר הביטחון היה מודע היטב לכוחו של צה"ל וליכולותיו. הוא אמנם ניסה לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות אולם לא מצא אוזן קשבת. מנגד גברו לחצי אלופי המטכ"ל לצאת למלחמה[17] טרם יסיים צבא מצרים את היערכותו בסיני (ככינויו מרד הגנרלים), היערכות שלא תאפשר שחרור אנשי המילואים. כך המצב נשאר ללא מוצא, עד שישראל נכחה שהגיעו מים עד נפש וחייבים לתקוף. צעדה של ישראל התקבל בהבנה, לפחות בגוש המערבי, ולא הופעלו עליה לחצים מסיביים לסגת מיד מהשטחים[18] שנכבשו, כפי שקרה אך 10 שנים קודם לכן במבצע סיני.
לקריאה נוספת
אברהם בן-צור, גורמים סובייטיים ומלחמת ששת-הימים: מאבקים בקרמל והשפעות באזורנו, תל אביב: ספרית פועלים, 1975
שמעון שמיר, "מקורה של ההסלמה במאי 1967: טענת "האיום הישראלי", באשר ססר (עורך), שישה ימים – שלושים שנה: מבט חדש על מלחמת ששת הימים, תל אביב: עם עובד, 1999, עמ' 56 - 75
דב תמרי, האומה החמושה: עליתה ושקיעתה של תופעת המילואים בישראל, בן-שמן: מודן, 2012
עמי גלוסקא, אשכול, תן פקודה. הספר מבוסס על מחקר של המחלקה להיסטוריה של צה"ל, הוצאת מערכות, 2004
^אומנם מצרים מחויבת לפי אמנת קושטא – 1888, להתיר מעבר אוניות של כל האומות בתעלה. אולם היא מנעה מעבר אוניות ישראליות ואפילו מעבר של מטענים המיועדים לישראל ובכך המרתה את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. ללמדך שמצרים מתנהגת כריבון התעלה, ברצותה תתיר מעבר, וברצותה תמנע.
^החזית הלאומית לשחרור אלג'יר. בצרפתית: Front de Libération Nationale
^אכן, מיד לאחר שהתברר תוך כדי מלחמת ששת הימים, שמצרים נחלה תבוסה נוספת, הזדרזו נאצר והמלך חוסיין הירדני לתרץ את המפלה בטיעון, שארצות הברית ובריטניה מעורבות בלחימה לצד ישראל.
^תזה זו קיבלה חיזוק במלחמת יום הכיפורים. המצרים רואים בתוצאות הקרבות של הימים הראשונים - עד שהתחיל להגיע סיוע אמריקאי לישראל - ניצחון מובהק שלהם.
^שמעון שמיר, מקורה של ההסלמה במאי 1967: טענת "האיום הישראלי", ב-אשר ססר (עורך), שישה ימים – שלושים שנה: מבט חדש על מלחמת ששת הימים, תל אביב: עם עובד, 1999, עמ' 62 - 66
^הרמן איילטס (אנ'), מלחמת ששת הימים בעיני מצרים, תרגום אהרן אמיר, ב-אשר ססר (עורך), שישה ימים – שלושים שנה: מבט חדש על מלחמת ששת הימים, תל אביב: עם עובד, 1999, עמ' 87
_-_P.M._Levy_Eshkol_and_Major_Generals_in_the_Negev.jpg)
