PROFILPELAJAR.COM

הרלן סטון
Harlan F. Stone
	הרלן סטון
לידה	11 באוקטובר 1872; צ'טסרפילד, ניו המפשייר, ארצות הברית
פטירה	22 באפריל 1946 (בגיל 73); וושינגטון די. סי., ארצות הברית
שם מלא	הרלן פיסק סטון
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות רוק קריק, וושינגטון די. סי., ארצות הברית
השכלה	קולג' אמהרסט; בית הספר למשפטים קולומביה ;
בן או בת זוג	Agnes Harvey Stone
	3 ביולי 1941 – 22 באפריל 1946; (4 שנים)
נשיא ממנה	פרנקלין דלאנו רוזוולט
	→ צ'ארלס אוונס יוז פרד וינסון ←
	2 במרץ 1925 – 3 ביולי 1941; (16 שנים)
תחת נשיאי בית המשפט העליון	ויליאם הווארד טאפט ; צ'ארלס אוונס יוז
נשיא ממנה	קלווין קולידג'
	→ ג'וזף מק'קנה רוברט ה. ג'קסון ←
	7 באפריל 1924 – 1 במרץ 1925; (329 ימים)
תחת נשיא ארצות הברית	קלווין קולידג'
	→ הארי מיקאיה דוהרטי ג'ון גריבלדי סרג'נט ←
חתימה

הרלן פיסק סטון (באנגלית: Harlan Fiske Stone;‏ 11 באוקטובר 1872 – 22 באפריל 1946) היה עורך דין ומשפטן אמריקאי שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1925–1941 ולאחר מכן ועד למותו ב-1946 כנשיא בית המשפט העליון. קודם לכהונתו בבית המשפט העליון כיהן כתובע הכללי של ארצות הברית בממשלו של הנשיא קלווין קולידג', שלמד יחד איתו בקולג' אמהרסט. הציטוט הידוע ביותר מבין פסקי הדין שלו הוא: "בתי המשפט הם לא זרוע הממשל היחידה שחייבת להיות להם היכולת למשול".^[1]

הוא נולד בצ'טסרפילד, ניו המפשייר. לאחר סיום לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה הוא פתח משרד עורכי דין בניו יורק. הוא היה לדקאן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה ושותף במשרד עורכי הדין "סאליבן וקרומוול". במלחמת העולם הראשונה היה חבר בוועדה שחקרה את כנותם של סרבני המצפון.

ב-1924 מינה אותו הנשיא קלווין קולידג' לתובע הכללי של ארצות הברית. סטון שאף לבצע רפורמות במחלקת המשפטים לאחר כמה שערוריות שאירעו במהלך נשיאותו של וורן הרדינג. הוא גם הגיש כמה כתבי אישום כנגד כמה תאגידים גדולים באשמת עבירות על חוק ההגבלים העסקיים.

ב-1925 מינה הנשיא קולידג' את סטון לשופט בבית המשפט העליון במקומו של השופט ג'וזף מקנה שפרש, והמינוי אושר בסנאט על אף התנגדות קלה. כחבר בבית המשפט בנשיאותו של ויליאם הווארד טאפט הצטרף סטון לשופטים הולמס וברנדייס בקריאה לריסון שיפוטי ולכיבוד רצון הרשות המחוקקת. בתקופת נשיאותו של צ'ארלס אוונס יוז יצרו סטון והשופטים ברנדייס וקרדוזו חזית ליברלית שכונתה שלושת המוסקטרים ובאופן כללי הם תמכו בחוקתיות של הניו דיל. דעות הרוב שלו בתיקים "ארצות הברית נגד חברת דרבי למבר" (United States v. Darby Lumber Co.) ו"ארצות הברית נגד חברת מוצרי קרולין" (United States v. Carolene Products Co.) השפיעו על עיצוב הסטנדרטים של אופי הבדיקות המשפטיות.

ב-1941 מינה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את סטון לרשת את נשיא בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז שפרש, והסנאט אישר את המינוי. בית המשפט בנשיאותו של סטון פסק בכמה תיקים במהלך מלחמת העולם השנייה, ודעת הרוב של סטון בעתירתו של ריצ'רד קווירין (Ex parte Quirin) אישרה את סמכות השיפוט של בית המשפט הצבאי במשפטם של שמונה גרמנים שנשפטו על ניסיון ריגול וחבלה. דעת הרוב שלו בתיק "חברת הנעליים הבינלאומית נגד וושינגטון" (International Shoe Co. v. Washington) השפיעה בנוגע לסמכות האישית (Personal jurisdiction). סטון ישב בראש ההרכב שדן בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית שקבע שכליאת היפנים בארצות הברית תאמה את החוקה. סטון כיהן כנשיא בית המשפט העליון עד למותו ב-1946. כהונתו הייתה אחת הקצרות מכל אלו של כל נשיאי בית המשפט העליון והוא היה נשיא בית המשפט העליון הראשון שלא כיהן במשרה נבחרת.

ראשית חייו

הרלן סטון נולד בצ'סטרפילד, ניו המפשייר לפרד לאוסון סטון ולרעייתו, אן סופיה (לבית באטלר) סטון. הוא למד בבית התיכון אמהרסט ולזמן קצר באוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט וב-1894 סיים את לימודיו בקולג' אמהרסט, שם הוא היה חבר באחוות פי בטא קפא.^[2]

לאחר סיום לימודיו ועד 1895 הוא היה סגן מנהל בית הספר התיכון של ניובריפורט שבמסצ'וסטס. לאחר מכן ועד 1896 הוא היה מדריך להיסטוריה באקדמיית אדלפי שבברוקלין, ניו יורק.

קריירה משפטית

סטון למד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה בין השנים 1895–1898. הוא סיים לימודי תואר ראשון במשפטים ועם סיום לימודיו הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של ניו יורק.^[3] הוא החל לעבוד בעריכת דין בניו יורק, בתחילה כשותף במשרד עורכי הדין "סאטרלי, קנפילד וסטון", ומאוחר יותר כשותף במשרד עורכי הדין "סאליבן וקרומוול". בשנים 1899–1902 הוא הרצה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. לאחר מכן ועד 1905 הוא לימד שם במשרת פרופסור ובסופו של דבר, בין השנים 1910–1923, הוא שימש שם בין השנים כדקאן בית הספר.^[3] הוא התגורר בבניין מגורים הסמוך לקמפוס האוניברסיטה שנקרא "הקולוסיאום".

במלחמת העולם הראשונה הוא שירת כמה חודשים כחבר בוועדת הבירור של מחלקת המלחמה, יחד עם מייג'ור וולטר קלוג מהפרקליטות של צבא ארצות הברית והשופט ג'וליאן מק, שבחנה 2,294 מקרים של בקשות לשחרור מטעמי סרבנות מצפונית שנדחו על ידי רשויות הגיוס. הוועדה הייתה אחראית על בחינת כנות הצהרתם של כל אחד ואחד מהמבקשים, אך לעיתים קרובות הקדישה דקות ספורות בלבד לתשאול וקבלת ההחלטות. סטון גילה חוסר סובלנות לאלו שניצלו את ההזדמנות להנות מיתרונות החיים באמריקה, מבלי לשאת בחובות כאזרחים. ברוב המקרים ויתרו מגישי הפניות על בקשותיהם או שהוועדה לא הכירה בכנותם. מאוחר יותר סיכם סטון את התנסותו בוועדה עם מעט רגשי אהדה: "ברוב המקרים הכפיפו האזרחים שלנו את מצפונם ואת השקפת דעתם לטובת המטרה המשותפת... בעוד שהיה מיעוט שאמונותיהם התמוהות... גרמו להם לסרב לדעותיהם של אחרים".^[4] על כל פנים, הוא הכיר באומץ שנדרש מסרבני המצפון: "הצבא לא היה גן של שושנים עבור סרבני המצפון, והאיש הרגיל, שלא עלה בידו למצוא תמיכה לעמדתו על ידי שכנוע מוסרי עמוק, יכול היה בהחלט לבחור במילוי חובתו בחזית כאפשרות הקלה ביותר".^[5]

לאחר המלחמה מתח סטון ביקורת על התובע הכללי של ארצות הברית אלכסנדר מיטשל פאלמר, על ניסיונותיו לגרש זרים בהתבסס על פעולות מנהליות מבלי לאפשר לגורם משפטי לבחון את המקרים שלהם. באותה תקופה הגן סטון גם על הטענות לזכות חופש הדיבור של פרופסורים וסוציאליסטים. עד מהרה הפכה אוניברסיטת קולומביה למרכז של בית ספר חדש לתורת המשפט, ברוח הריאליזם המשפטי. אנשי אסכולה זו דחו את הפורמליות ואת כללי המשפט הנוקשים. תחת זאת הם תרו אחר דרך ניסויית ואחר תפקיד הייחודיות האנושית בפיתוח תורת המשפט.^[6] אף על פי שסטון עודד את חסידי השיטה, הוא הואשם על ידי נשיא האוניברסיטה, ניקולס מארי באטלר, על היותו אינטלקטואל שמרן שגרם להכשרה המשפטית בקולומביה להיכנס לשגרה.

ב-1923, בשל סלידתו מהעימותים עם באטלר ומתוך השיעמום שחש נוכח "הפרטים הקטנים של המנהלה של בית הספר למשפטים" שאותם הוא כינה "אדמיניסטריוויה", התפטר סטון מתפקידו כדקאן בית הספר והצטרף משרד עורכי הדין מוול סטריט "סאליבן וקרומוול". שם משכורתו הייתה גבוהה יותר והוא עמד בראש מחלקת הייצוג בבתי המשפט של המשרד, שעסקה בתיקי תאגידים ונכסים גדולים, ועל לקוחותיו הראשיים נמנה הבנקאי המיליארדר ג'יי. פי. מורגן.^[6] בזמן הקצר בה עסק סטון בעריכת דין במשרה מלאה במגזר הפרטי הוא נחשב כ"אדם מסור לעבודתו, השואף להזדמנות להיות אביר זכויות האדם".

התובע הכללי של ארצות הברית

ב-1 באפריל 1924 מונה סטון על ידי חברו לספסל הלימודים באמהרסט, הנשיא קלווין קולידג', כתובע הכללי של ארצות הברית. קולידג' חש שסטון יתקבל בציבור כמי שיוכל להוביל את החקירות של שערוריות שונות שאירעו בתקופת נשיאותו של וורן הרדינג. אחד מצעדיו הראשונים של סטון כתובע הכללי היה לפטר את מקורביו של התובע הכללי הקודם, הארי מיקאיה דוהרטי, והוא החליף אותם באנשים שבלטו ביושרם.^[6] כתובע הכללי הוא היה אחראי על מינויו של ג'ון אדגר הובר כראש ה-FBI הכפופה למחלקת המשפטים, והנחה אותו לעצב מחדש את פניה של הסוכנות על פי הדגם של הסקוטלנד יארד ושתהיה יעילה יותר מכל ארגון משטרתי אחר בארצות הברית. כתובע כללי פעיל, קידם סטון רבים מהתיקים המשפטיים שניהלה המחלקה בבתי המשפט הפדרליים ודחף את חקירת ההגבלים העסקיים של חברת האלומיניום של אמריקה (Alcoa), שנשלטה על ידי משפחתו של עמיתו לקבינט, מזכיר האוצר, אנדרו ויליאם מלון.^[6]

בבחירות לנשיאות של 1924 לקח סטון חלק במסע לבחירתו של קולידג' לכהונה שנייה. הוא במיוחד התנגד למועמד המפלגה הפרוגרסיבית, רוברט לה פולט, שהציע שלקונגרס תינתן הסמכות לאשר מחש כל חוק שבית המשפט העליון יכריז עליו כנוגד את החוקה. סטון ראה ברעיון זה כמאיים על מעמד הרשות השופטת ועל עקרון הפרדת הרשויות.^[6]

שופט בבית המשפט העליון

זמן קצר לאחר הבחירות התפטר השופט ג'וזף מק'קנה מבית המשפט העליון וב-5 בינואר 1925 מינה הנשיא קולידג' את סטון במקומו. מינויו התקבל בברכה, אם כי היו שמועות שסטון עלול להיתקל בהתנגדות לאישור מינויו בשל פעילותו במסגרת ההגבלים העסקיים. כמה מהסנאטורים תהו בנוגע לקשריו של סטון לוול סטריט ובנוגע לאפשרות שהוא יהיה כלי בידיהם של בעלי אינטרסים תאגידיים. כדי להפיג את החששות הללו, הציע סטון שהוא יענה על השאלות הללו באופן אישי בפני ועדת המשפט של הסנאט. ב-5 בפברואר אושר מינויו בסנאט ברוב של 71 תומכים מול 6 מתנגדים.^[6] באותו יום הוא החל לכהן בתפקידו.^[3] ב-2 במרץ הושבע סטון לתפקידו על ידי נשיא בית המשפט העליון ויליאם הווארד טאפט.^[6] הוא היה שופט בית המשפט העליון היחידי שמונה על ידי הנשיא קולידג'.

בית המשפט העליון של אמצע שנות ה-20 היה טרוד בעיקר ביחסים שבין המגזר העסקי לבין הממשלה. רוב השופטים בהנהגתו של טאפט היו תומכים נאמנים של פעילות עסקית וקפיטליזם חופשיים מפיקוח ממשלתי. בית המשפט ניצל את הדוקטרינות של "הליך נאות מהותי" (Substantive due process) והזכות הבסיסית חופש החוזים כדי לפקח על הניסיונות לרגולציה על ידי הממשלה הפדרלית ועל ידי ממשלות המדינות. מבקריו של בית המשפט טענו שבית המשפט נטל לעצמו בכוח את הסמכות החקיקתית ויישם את התאוריה הכלכלית לסה פר בפסיקותיו. על אף חששותיהם של הפרוגרסיבים, עד מהרה הצטרף סטון לפלג הליברלי של בית המשפט, ולעיתים קרובות הוא הצטרף לדעת המיעוט של השופטים הולמס וברנדייס, ומאוחר יותר עם השופט קרדוזו כאשר הוא החליף את הולמס, כנגד הדעה הצרה של הרוב על סמכויות כוחות המשטרה במדינות. השופטים הליברלים קראו לריסון שיפוטי ולכיבוד רצונה של הרשות המחוקקת.^[6]

סטון ושני עמיתיו, ברנדייס וקרדוזו כונו שלושת המוסקטרים של בית המשפט העליון והיו הסיעה הליברלית שלו. השלושה הביעו תמיכה רחבה בתוכנית הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שרבים מהשופטים האחרים בבית המשפט העליון התנגדו לה. לדוגמה, בתיק "ארצות הברית נגד חברת דרבי למבר" (United States v. Darby Lumber Co.) משנת 1941, הוא כתב את פסק הדין של בית המשפט שאישר את הסעיפים השנויים במחלוקת של חוק תנאי העבודה ההוגנים של 1938. סטון גם כתב את פסק הדין בתיק "ארצות הברית נגד חברת מוצרי קרולין" (United States v. Carolene Products Co.) משנת 1938, שבהערת השולים מספר 4 המפורסמת שלו הוא התווה את מפת הדרכים לביקורת השיפוטית באותה תקופה.

תמיכתו של סטון בניו דיל גרמה לנשיא רוזוולט לחבבו, וב-12 ביוני 1941 הוא מינה אותו כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של צ'ארלס אוונס יוז שהתפטר.^[7] סטון היה בחירתו האישית של יוז כיורשו וב-27 ביוני אישר הסנאט את המינוי והוא החל לכהן בתפקיד ב-3 ביולי.^[8]

נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית

כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית תמך סטון באישור סמכותו של הנשיא להעביר את הדיון במשפטם של הגרמנים שנלכדו בניסיון לבצע מעשי חבלה על אדמת ארצות הברית במסגרת מבצע פסטוריוס, לבית דין צבאי בעתירתו של ריצ'רד קווירין (Ex parte Quirin).^[9] טיפולו של בית המשפט העליון בתיק זה היה שנוי במחלוקת.^[10]

סטון גם כתב את חוות הדעת הראשיות לקביעת התקנים לסמכות השיפוט של בתי המשפט המדינתיים בפסק הדין "International Shoe Co נגד וושינגטון" (International Shoe Co. v. Washington).^[11]

סטון תיאר את משפטי נירנברג כ"הונאה" כלפי הגרמנים, אף על פי שעמיתו ויורשו כשופט בבית המשפט העליון, רוברט ה. ג'קסון, שימש כתובע הראשי של ארצות הברית במשפטים.^[12]

סטון היה הנשיא הרביעי של בית המשפט העליון שכיהן בו קודם לכן כשופט והשני שכיהן בשני התפקידים בזה אחר זה. נכון להיום הוא השופט היחידי שכיהן בכל תשעת המושבים של בית המשפט מהשופט הזוטר ביותר ועד לנשיא בית המשפט העליון.

מותו

סטון לקה בשבץ מוחי בעיצומה של ישיבת בית המשפט העליון. הוא סיים (או לפי מקורות אחרים, כמעט סיים) את הקראת חוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "גירואר נגד ארצות הברית" (Girouard v. United States). השופט הוגו בלאק הכריז על הפסקה בדיונים ולאולם בית המשפט נקראו רופאים.

הרלן סטון נפטר כתוצאה מדימום מוחי בביתו שבוושינגטון די. סי. ב-22 באפריל 1946.^[13] הוא נטמן בבית הקברות רוק קריק שבשכונת פטוורת' שבבירה. קברו ניצב בסמוך לקבריהם של שופטים אחרים, כולל ויליס ואן דוונטר, ג'ון מרשל הרלן וסטיבן פילד.

חיים אישיים

ב-1899 נשא סטון לאישה אגנס הארווי. לזוג נולדו שני בנים: לאוסון ה. סטון, עורך דין ואיש ציבור, ומרשל ה. סטון, מתמטיקאי.

מורשתו והנצחתו

סטון היה דירקטור בחברת הרכבת אטלנטה ושרלוט איר ליין, נשיא הארגון האמריקאי של בתי הספר למשפטים, חבר בלשכת עורכי הדין האמריקאית וחבר בחבר הספרותית של וושינגטון.

ב-1900 הוענק לו תואר שני לשם כבוד מקולג' אמהרסט וב-1913 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים מאמהרסט. ב-1924 העניקה לו אוניברסיטת ייל תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים. אותו תואר הוענק לו ב-1925 על ידי אוניברסיטת קולומביה וויליאמס קולג'. ב-1964 קרא קולג' אמהרסט לאולם על שמו.

בית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה מעניק מלגות על שמו לסטודנטים שמגיעים להישגים אקדמאים גבוהים.^[14] בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל מעניק את פרס הרלן פיסק סטון מדי שנה בסתיו.^[15]