המצור החמישי על גיברלטר (נערך בין אוגוסט 1349 למרץ 1350) היה ניסיונו השני של אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה לכבוש את גיברלטר, שהייתה בידי המורים מאז שנת 1333. למצור קדמו מספר מאבקים בין ממלכת קסטיליה הנוצרית לבין אמירות גרנדה המורית ובעלי בריתם המרינים ממרוקו. סדרה של תבוסות ומפלות מוריות הותירו את גיברלטר כמובלעת מורית בתוך שטח קסטיליאני. על הבדידות הגאוגרפית של גיברלטר פיצו הביצורים שלה, ששופרו בצורה מסיבית מאז 1333.
אלפונסו הגיע בראש צבא של 20,000 חיילים צפונה מגיברלטר, יחד עם פילגשו וחמשת ילדיהם הבלתי חוקיים, על מנת להתחפר ולערוך מצור ארוך על גיברלטר. אך בתחילת שנת 1350 פרצה מגפת הדבר - המוות השחור - בתוך מחנה קסטיליה. אלפונסו סירב לנטוש את המצור, אך מת בעצמו כתוצאה מהמגפה ב-27 במרץ 1350.
רקע למצור
אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה, כבר ניסה לכבוש את גיברלטר ביוני-אוגוסט 1333 במהלך המצור הרביעי על גיברלטר, מייד לאחר שגיברלטר נכבשה מידיו על ידי המורים באמצע יוני של אותה השנה במצור השלישי על גיברלטר. אלפונסו לא הצליח לכבוש את גיברלטר וחתם על הסכם הפסקת אש ל-4 שנים עם מוחמד הרביעי, סולטאן גרנדה. תוקף ההסכם פג בשנת 1338[1][2].
לאחר מכן התחדש המאבק בין הקסטיליאנים למורים, והמורים ספגו מפלות כבידות. צבא מרוקני בפיקודו של עבד אל-מליק עבד אל-ווהיד נמחק על ידי הצבא הקסטיליאני בשנת 1339[1]. לאחר מכן, בשנת 1340, צבא גדול בהרבה של יוסוף הראשון, סולטאן גרנדה (שבא אחרי מוחמד הרביעי) ובעל בריתו המרוקני אבו אל-חסן עלי איבן עות'מאן הושמד בקרב סלאדו על ידי צבא נוצרי שאיחד את כל הממלכות הספרדיות נוצריות ופורטוגל. היה זה אחד מן הקרבות הגדולים ביותר במהלך הרקונקיסטה, ומשערים שבכל צד לחמו בין 150,000-200,000 איש; המורים הודו שהם ספגו 60,000 אבדות[3]. על אף שאנדלוסיה אמנם נותרה עדיין בידי המורים אך הייתה גם פגיעה מאוד מחמת המפלות הקשות, קסטיליה לא ניצלה את היתרון שלה והניחה למורים לבנות מחדש את צבאותיהם[4].
בשנת 1342 הטיל אלפונסו האחד עשר מצור ימי על עיר הנמל האסטרטגית אלחסירס, בצידו המערבי של מפרץ גיברלטר, וחסם את דרך היציאה שלה אל הים; היה זה אחד מן הפעמים הראשונות שנעשה שימוש יעיל בתותחים (עם אבק שרפה) במערכה אירופאית[5]. אמנם המורים הצליחו להדוף את הקסטיליאנים, אך אף אחד מהצדדים לא הצליח להשיג יתרון על יריבו עד שהצי הקסטיליאני החליט להפגיז את הכניסה לנמל של אלחסירס ולהשלים את ההסגר. כעת, כשהצבא שלו באלחסירס היה מנותק לחלוטין, נאלץ יוסוף הראשון להכיר בתבוסתו ולכן הוא הציע הסכם הפסקת אש למשך 15 שנים. על פי ההסכם, בתמורה לכניעתו תינתן לצבאו האפשרות לסגת בשלום וכן גרנדה תחדש את תשלום המיסים לקסטיליה כפי שהיה לאחר המצור ב-1333. אלפונסו קיבל את ההצעה, אך התנה את תפוגת ההסכם ל-10 שנים בלבד[6].
בפועל ההסכם נמשך רק עד לשנת 1348, כאשר הסולטאן המרוקני אבו אל-חסן עלי איבן עות'מאן הוחלף על ידי בנו אבו עינאן פאריס. יוסוף הראשון המשיך את הברית ביניהם, ושניהם החליטו לתקוף את קסטיליה. כך ניתן לאלפונסו ההזדמנות להכריז בקורטס (בית הנבחרים) שלו בדצמבר 1348 על כוונתו לכבוש את גיברלטר, שכעת נותרה מובלעת מורית בתוך שטח קסטיליאני. הייתה זו מטרה לא קלה לכיבוש; גיברלטר בוצרה מחדש בצורה ניכרת, נבנו בה חומות ומגדלים חדשים, וכן מצודה חזקה וגדולה - המצודה המורית. המצב המופקר של הביצורים ב-1333, שגרם לכך שהקסטיליאנים יוכלו לנחות בחוף הדרומי של גיברלטר שהיה דל בביצורים, תוקן וגיברלטר הפכה למבוצרת כולה[7].
מהלך המצור
אלפונסו שלח את צבאו ב-1349, ולפני כן עשה את ההכנות המתאימות בשביל שלא יצטרך להתמודד עם הבעיות שפקדו אותו ב-1333. הוא אסף כסף באמצעות שלוש הטלות מיסים גדולות, וכן החזיק בחלק מההכנסות של הכנסייה שהוענקו לו עלי ידי האפיפיור (שבנוסף לכך אישר שמערכותיו של אלפונסו האחד עשר הם מסעי צלב), מכר אדמות מלכותיות ואפילו התיך את תכשיטי משפחת המלוכה ומכר אותם. בנוסף, שלא כמו ב-1333, היה לאלפונסו שליטה הדוקה על האצילים שלו, וחלק גדול מהאצולה הבכירה של קסטיליה הצטרף אליו.
הוא הקים את בסיסו בלה לינאה דה לה קונספסיון (La Línea de la Concepción), צפונית לגיברלטר, עם צבא של בערך 20,000 איש. הקסטיליאנים לא ניסו להסתער על גיברלטר, אלא התמקמו למצור ארוך וחפרו תעלות הגנה מעבר למצר גיברלטר על מנת למנוע מהמורים לנסות לברוח. המחנה של צבא קסטיליה דמה יותר לעיירה מאשר למחנה צבאי, עם קסרקטינים שהותקנו לצבא. אלפונסו הביא אפילו את ילדיו מפילגשו לאונרה דה גוזמן (Leonora de Guzman) - ארבעה בנים ובת אחת, לא חוקיים - אך בנו החוקי פטר נותר בסביליה[8]. הקסטיליאניים הביאו איתם תותח פרימיטיבי, שהיה התותח הראשון, של אבק שרפה, שבו השתמשו אי פעם נגד הביצורים של גיברלטר[7].
המצור נמשך לאורך הסתיו והחורף ללא סימנים שחיל המצב בגיברלטר מתחיל להישבר. בתחילת שנת 1350 מגפת המוות השחור - שכבר השתוללה במערב אירופה במשך השנתיים הקודמות - פרצה במחנה הקסטיליאני. המגפה עוררה פאניקה בקרב הצבא כיוון שיותר ויותר חיילים מתו. הגנרלים והאצילים התחננו לאלפונסו לוותר על המצור, אך המלך סירב; על פי הכרוניקאים הקסטיליאניים, אלפונסו שלף את חרבו והכריז שהוא לא יעזוב עד שגיברלטר תהיה תחת שלטון נוצרי שוב[7].
נחישותו של אלפונסו עלתה לו עד מהרה בחייו. ב"כרוניקה של אלפונסו XI" נכתב: "היה זה מלפני רצונו של האל כי מלכנו נפל למשכב ובאו בו הנפיחויות הללו, והוא מת ביום שישי הטוב, 27 במרץ 1350 לספירתנו". המשמעות המיידית של מותו הייתה הפסקת המצור[7].
יוסוף הראשון, שכבר ארגן תגבורת עזרה לחיל המצב הנצור, איפשר כעת לקסטיליאנים לסגת בשלום, בשעה שחיל המצב יצא מחומותיו הבטוחות להיפרד לשלום מתהלוכת הלוויה של המלך הקסטיליאני[9]. המורים הכירו בכך שהם ניצלו בקושי; וכמו שההיסטוריון הערבי אל-חאטיב כתב מאוחר יותר: "חצי האי הספרדי כולו היה בהישג ידו של המלך אלפונסו... אך בעודו צר על גיברלטר, אללה ברחמיו הגדולים ביכר את מאמיניו".
הערות שוליים
- ^ 1 2 ג'קסון, עמ' 47
- ^ הילס, עמ' 66
- ^ ג'קסון, עמ' 49
- ^ ג'קסון, עמ' 50
- ^ הילס, עמ' 74
- ^ ג'קסון, עמ' 51
- ^ 1 2 3 4 ג'קסון, עמ' 52
- ^ הילס, עמ' 83
- ^ הילס, עמ' 85
ביבליוגרפיה
- ג'ורג' הילס (1974; Hills, George), בספר "Rock of Contention: A history of Gibraltar".
- ויליאם ג. פ. ג'קסון (1986; Jackson, William G. F) בספר "The Rock of the Gibraltarians".
.svg){kind=small}
