המחוז האוטונומי הטיבטי (טיבטית: བོད་རང་སྐྱོང་ལྗོངས་ תעתיק וויילי: Bod-rang-skyong-ljongs; מנדרינית תקנית: 西藏自治區/西藏自治区 תעתיק פיניין: Xīzàng Zìzhìqū) הוא אזור אוטונומי במעמד מחוז ברפובליקה העממית של סין. בירתו היא העיר להסה. שטחו כ-1,228,400 קמ"ר – שני בשטחו רק לשינג'יאנג, אך עם צפיפות אוכלוסין ממוצעת של 3 נפש לקמ"ר, מונה אוכלוסייתו (נכון למפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2020) כ-3.6 מיליון נפש – מספר העולה רק על זה של מקאו הזעירה.
שאלת כיבוש טיבט
במאה ה-13 כבשו המונגולים משושלת יואן את טיבט, ובתקופת שושלת מינג הקיסר הסיני העניק את התארים לשליטים הטיבטיים, ולכן ההיסטוריוגרפיה הסינית רואה בטיבט חלק מסין זה 800 שנה. החוקרים המערביים מסכימים שכמו קוריאה גם טיבט הייתה בתקופת מינג ביחסי טריביוט עם הקיסרות הסינית. בתקופת שושלת צ'ינג, במאה ה-18, חלקים ממזרח טיבט סופחו לסין, אם כי מרכז טיבט נותר וסאל, וגם החלקים שסופחו לצ'ינג, נשלטו בפועל על ידי מנהיגים מקומיים ולא על ידי השלטון המרכזי הסיני-מנצ'ורי. עם התמוטטות קיסרות צ'ינג ב-1912, התפרקה סין בפועל, ושטחיה, לרבות טיבט ומונגוליה, נשלטו על ידי אילי מלחמה ומנהיגים מקומיים. הגבולות בין המחוזות היו פלואידיים, אולם הגבולות החיצוניים דרשו הגדרה ברורה, ובמיוחד קו הגבול בין סין והאימפריה הבריטית. ב-1913 כרתו ממשלת סין וממשלת בריטניה את אמנת שימלה מ-1913 הקובעת קו הגבול. על פי האמנה, חלקי טיבט בלדאק ובאסאם (היום בארונאצ'ל פרדש, הודו) יהיו חלק מהודו הבריטית. עוד קובעת האמנה שטיבט תחולק ל"טיבט החיצונית" ו"טיבט הפנימית". "טיבט החיצונית", (טסאנג ומערב ק'אם), "תישאר בידי ממשלת טיבט בלהאסה תחת סמכות רבה של סין", אך סין לא תתערב בממשל שלה. "טיבט הפנימית", (אמדו ומזרח ק'אם), תהיה תחת תחום השיפוט של ממשלת סין. האמנה עם נספחיה מגדירה גם את קו מקמהון המהווה עד היום את הגבול בין סין להודו. בין השנים 1913–1950 הממשלה הטיבטית הכריזה על עצמה חד צדדית כעצמאית, ייצרה דגל משלה, הטביעה מטבעות, חותמות, הנפיקה דרכונים ושאר סממנים של עצמאות מדינית. עם זאת, היא לא הייתה מוכרת על יד מרבית אומות העולם.
עם סיום מלחמות האזרחים בסין והקמתה של הרפובליקה העממית של סין ב-1949, החל הממשל הקומוניסטי לאחד את חלקי סין ההיסטורית שנשלטה על ידי שושלת צ'ינג. במאי 1951 חתמו ממשלת סין והממשל הטיבטי על הסכם 17 הנקודות לשחרור שלו של טיבט. להסכם הזה יש תוקף בינלאומי והוא מהווה נקודת ייחוס חשובה. בהסכם נקבע שטיבט היא חלק מסין ושתושביה מקבלים אוטונומיה. מאוחר יותר התנערו הפלג הטיבטי גלוגפה, בראשות הדלאי לאמה ה-14, מהסכם זה, בעוד שמנהיג הפלג המתחרה, הפאנצ'ן לאמה ה-10, תמך בתחילה במדיניות הרפורמה הקומוניסטית עבור טיבט ונשאר נאמן להסכם. כוחות סיניים חדרו לטיבט ליישם בכוח את ההסכם.
לגישת ממשלת סין, "טיבט" היא השטח המזהה את האזור האוטונומי הטיבטי. לגישת הממשלה הטיבטית הגולה. "טיבט ההיסטורית" כוללת בנוסף לאזור האוטונומי הטיבטי גם את המחוז ההיסטורי אמדו, הנכלל כיום במחוז צ'ינגהאי ודרום-מערב מחוז גאנסו, וכן מזרח מחוז ק'אם, היום במערב סצ'ואן וצפון-מערב מחוז יונאן. באזור האוטונומי הסיני נכלל המחוז ההיסטורי אוּ צאנג וחציו המערבי של מחוז ק'אם, המהווים ביחד כמחצית משטחה של טיבט ההיסטורית. הממשלה הגולה של טיבט בראשות הדלאי לאמה, שהעתיקה את מושבה להודו, רואה בשליטה הסינית בטיבט כיבוש.
ב-1959 אירעה התקוממות טיבטית כנגד השלטון הסיני. מרד זה נכשל ובעקבותיו ברח המנהיג הטיבטי, הדלאי לאמה, להודו. לטענת גולים טיבטים רצחה ממשלת סין למעלה ממיליון איש מבני אדם. בשנת 2005 הגיש ארגון טיבטי תביעה בספרד כנגד נשיא סין וראש ממשלתה באשמת רצח עם ועינויים.[1]
חלקים נוספים של טיבט, הנמצאים בהודו, נכבשו על ידי הצבא הסיני במלחמת הודו–סין (1962). בסיום הסכסוך, הודיעו הסינים שניצחו, וחד-צדדית נסוגו לקו מקמהון, המפריד בין הודו לסין, כשהם מכריזים בפועל שקו שנחתם בידי בריטים וטיבטים, ולכן הצהרתית לא מוכר על ידי סין והודו, הוא קו הגבול ביניהן.
מידת האוטונומיה של האזור האוטונומי הטיבטי שנויה במחלוקת. על-פי ממשלת סין, לאזור האוטונומי הטיבטי מידה רבה של אוטונומיה, כאמור בסעיפים 111–122 בחוקת הרפובליקה העממית ומכוח החוק הסיני בדבר אוטונומיה אתנית אזורית. כך למשל היושב ראש של האזור האוטונומי הטיבטי מחויב על-פי חוק להיות ממוצא טיבטי אתני. מנגד טוענים התומכים בעצמאות טיבט כי בפועל אין לאזור האוטונומי הטיבטי כמעט שום אוטונומיה. מזה למעלה מעשור מצהיר הדלאי לאמה ה-14, טנזין גיאטסו, כי הוא מבקש לדון ב"ממשל עצמי אמיתי" לטיבט תחת הרפובליקה העממית של סין.
דמוגרפיה
מבין כל האזורים במעמד מחוז ברפובליקה העממית של סין, האזור האוטונומי הטיבטי הוא הדליל ביותר באוכלוסייה, בעיקר בשל מאפייניו הגאוגרפיים הקשים.
כ-90% באזור האוטונומי הטיבטי מהאוכלוסייה הם טיבטים, רובם מאמינים בבודהיזם טיבטי או בבון. סינים בני האן, שהיגרו לאזור מיתר חלקי סין, מהווים כ-8% מהאוכלוסייה. בדרום מזרח האזור נמצאות גם קבוצות שבטיות שונות כגון מוֹנְפָּה ולוֹבָּה, הנוהגות לפי שילובים של בודהיזם טיבטי ופולחן נשמות. בנפת להאסה הבירה, המרכז השלטוני והכלכלי, אחוז הסינים האנים הוא 34.3% ובעלייה מתמדת.
כלכלה
באופן מסורתי הטיבטים עוסקים בחקלאות למחייתם. עם זאת, מאז תחילת הרפורמה הכלכלית של סין החל בשנות השמונים, מתאפשרים משלחי-יד נוספים, בין היתר בתחום התיירות. בשנת 2005 עבר התמ"ג הנומינלי את רף ה-25 מיליארד יואן ($3.1 מיליארד דולר אמריקני) – למעלה מכפליים מהערך של ￥11.78 מיליארד בשנת 2000. הגידול בתמ"ג היה אפוא את כ-12% בממוצע בשנה בחמש השנים האחרונות. החקלאות ומשק החי ממשיכים אמנם למלא תפקיד חשוב בפיתוח הכלכלי המקומי, אך ענף השירותים צובר תאוצה ובשנת 2005 היה חלקו בגידול בתמ"ג למעלה מ-50%. כמו כן פתיחתו המחודשת של מעבר נַאטוּ-לָה בין טיבט להודו צפוי להקל על המסחר בין הודו לטיבט, ולתרום את חלקו לפיתוח הכלכלי של טיבט. ההכנסה הפנויה לנפש של האוכלוסייה העירונית והכפרית של תושבי טיבט בשנת 2005 הייתה ￥8,411 ($1,051) ו-￥2,075 ($259) בהתאמה, עלייה של 30.4% ו-55.9% בהשוואה לשנת 2000.
הממשלה המרכזית מיישמת מדיניות של פיתוח מערב סין. בין יישומיה הבולטים של מדיניות זו היא סלילת מסילת הרכבת ללהסה, מיזם הנדסי עתיר אתגרים ותקציב, שבא אל סיומו בשנת 2006.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
