ב-9 בדצמבר 1949 נערך דיון נוסף בעצרת האו"ם ונתקבלה החלטה 303 המאשרת את בינאום ירושלים, כפי שנכלל בהחלטת החלוקה. ישראל, שבשלב זה לא הייתה מעוניינת בבינאום, הכריזה ב-13 בדצמבר 1949, על ירושלים כבירת ישראל.
ב-14 בדצמבר 1949 הועבר לירושלים משרד ראש הממשלה וב-26 בדצמבר 1949 התכנסה הכנסת בירושלים.
אבא אבן העריך שייתכן שאלמלא אותה החלטת או"ם לא הייתה ירושלים מוכרזת כבירה[1]. גם זאב שרף אמר שלא פגש אנשים שסברו שירושלים תהיה הבירה במשך כל שנת 1948 ועד החודשים האחרונים של 1949 והשאלה לא הועלתה לדיון רציני[2]. דוד בן-גוריון עצמו אמר ב-3 בדצמבר 1947, שירושלים לא נקבעה כבירת המדינה היהודית ויש למנוע דיבור נפסד על כיבושה (פירוט נאומו בהמשך).
מראשית המנדט הבריטי עד הכרזת המדינה
עד החלטת החלוקה
ב-1916 הסכימו בריטניה וצרפת על עתיד שטחי האימפריה העות'מאנית בהסכם סייקס–פיקו, בו הוחלט על מינהל בינלאומי כמעט בכל שטח ארץ ישראל, כולל ירושלים. ב-11 בדצמבר1917 נכבשה ירושלים על ידי גנרלאלנבי וב-22 ביולי1922 החליט חבר הלאומים להעניק לבריטניה מנדט לניהול ארץ ישראל בפיקוח חבר הלאומים. מעמד ירושלים לא הוגדר, אך נקבע שבריטניה אחראית למקומות הקדושים. כמה הצעות שעלו עד שנת 1947, אשר עסקו בנושא השלטון בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, יצאו כולן מנקודת הנחה שהשלטון בירושלים יישאר בידי ממשלת המנדט[3].
מעמד ירושלים בתקופת המנדט
בהצעת החלוקה של ועדת פיל נכללה ירושלים באזור השליטה הבריטי.
ב-2 באפריל 1947 ביקשה בריטניה לקיים דיון בשאלת פלשתינה בעצרת הכללית של האו"ם. ב-28 באפריל 1947 התקיימה ישיבה מיוחדת בה סירבה בריטניה לקבל אחריות על החלטה שלא תהיה על דעת היהודים והערבים. ב-15 במאי 1947 הוקמה אונסקו"פ, שכללה 15 חברים אשר הגישו את המלצתם לעצרת הכללית ב-31 באוגוסט 1947. ההמלצה כללה דעת רוב ודעת מיעוט. דעת המיעוט הייתה להקים בשטח ארץ ישראל מדינה פדרלית עצמאית בעלת מחוז אוטונומי יהודי ומחוז אוטונומי ערבי, כשירושלים היא בירת המדינה ובה שתי עיריות: יהודית - שסמכותה תחול על חלקי העיר המיושבים יהודים; וערבית - שסמכותה תחול על חלקי העיר המיושבים ערבים וכן על העיר העתיקה, כמו כן יקים האו"ם גוף בינלאומי שיפקח על המקומות הקדושים[3].
דעת הרוב באונסקו"פ היא זו שהשתקפה בהחלטת החלוקה הקובעת את חלוקת שטח ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית ואת ירושלים (כולל בית לחם, אבו דיס, שועפט, עין כרם וכל השטח שביניהם) כ-Corpus-Separatum ("גוף נפרד"), אזור "בינאום" מפורז ונייטרלי שינוהל על ידי משטר נאמנות מטעם האו"ם[3].
שלושה ימים לאחר מכן, ב-3 בדצמבר 1947, נאם דוד בן-גוריון בוועד הפועל של הסתדרות העובדים ואמר שאין ספק שבהחלטת החלוקה קוצצו שאיפות העם היהודי, קופחו התחייבויות בינלאומיות שניתנו לו על ידי אומות העולם לאחר מלחמת העולם הראשונה וצומצם השטח של ארץ העם היהודי. הוא הוסיף: "באופן מיוחד אי-אפשר שלא לציין שירושלים נעשתה בינלאומית". בנאומו ציין כמה מסקנות, אחת מהן הייתה שיש להפוך את ירושלים למרכז העם היהודי בעולם כולו. העיר אמנם לא נקבעה כבירת המדינה היהודית, לדבריו, אבל היא הייתה וצריכה להישאר לב העם היהודי, צריכה להיות מרכז לא רק של ישוב גדול וגדל, אלא מרכז של כל המוסדות היהודים הכללים והלאומיים, מרכז התנועה הציונית, מרכז כנסת-ישראל, שתקיף את כל יהודי ארץ ישראל וגם אלה שמחוץ למדינה היהודית; מרכז היהדות בעולם, מרכז מדעי, תרבותי, רוחני, אמנותי, אתר זיכרון לכל מה שנוגע לעם היהודי כולו ולחלקים חשובים בתוכו, גם של החיים וגם של המתים - וכל אלה צריכים להתרכז בירושלים. בן-גוריון הוסיף וציין שידוע שאין סידורים סופיים בהיסטוריה, אין גבולות נצחיים ואין תביעות פוליטיות סופיות ועוד יחולו הרבה חליפות ותמורות בעולם, לפיכך יש להשתמש בכוח מוסרי ולמנוע נאומים, ספרות, תעמולה על אירדנטה בארץ וכן "למנוע כל דיבור נפסד על כיבוש כל הארץ, על כיבוש ירושלים, וכדומה"[4].
מיכאל בריצ'ר הביא סימוכין מתוך ראיונות שערך שנים אחר כך עם דוד בן-גוריון, משה שרת, דב יוסף, גולדה מאיר וזאב שרף, לכך שהחלטת החלוקה נתקבלה על דעת הנהגת היישוב, במחיר "ויתור" על ירושלים, אך ורק משום שלא ראו כל דרך אחרת להקמת מדינה[5]. אליבא דזאב שרף, כתב בריצ'ר, החל רעיון ירושלים כ"קורפוס ספרטום" לפוג אצל מנהיגי היישוב עוד בינואר-פברואר 1948[6]. רק אבא אבן, לדברי בריצ'ר, שהיה אז חבר צעיר ומבטיח במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ובעל מהלכים אצל קובעי המדיניות הגבוהה, הזכיר שיש לראות שאלה זו על רקע המלצות ועדת-פיל לבינאום ירושלים ב-1937. יתר על כן, לדברי אבן, היישוב התפתח בגליל ובשפלת-החוף וירושלים הייתה מרכז של אוכלוסייה מעורבת, מוקף באזורים ערבים. אבן לא זכר דיונים כל שהם בין המנהיגים באותה תקופה שראו בירושלים חלק מהמדינה היהודית. לדבריו מוטב היה לגרוס בינאום, ובלבד שירושלים לא תיכלל במדינה ערבית[7]. אפילו תפיסה יחידה זו, של אבן, מסייגת את ההסכמה לבינאום, כמגן בפני הכללת ירושלים במדינה ערבית.
ב-15 בינואר 1948 כתב בן-גוריון בהקשר אחר, אך ניתן ללמוד ממנו על השקפתו לגבי מצבה של ירושלים:
...אזור התורפה השלישי הוא אזור ירושלים. ירושלים הוא היישוב היהודי הגדול היחיד בארץ שאין לו בסביבתו "הינטרלנד" חקלאי - מה שישנו בחיפה ובתל אביב. ירושלים תלויה במזונותיה בתחבורה, והתחבורה אינה מובטחת. מסביב לירושלים יש נקודות - קרובות יותר ורחוקות יותר - הנמצאות במצב קשה: גוש עציון, ים המלח, בית הערבה[8].
כלומר, העובדה האובייקטיבית שירושלים היהודית הייתה שרויה במגבלה קשה של ניתוק השפיעה על אופן אימוץ העמדות. עיקר עניינה של ההנהגה המדינית בשלב זה, מבחינה צבאית, היה לדאוג שהיישוב העברי בירושלים לא ייכבש בידי הכוחות המזוינים הערביים[9]. כמו כן, העמדות לגבי ירושלים נקבעו לפי אילוציה של החלטת החלוקה על בינאום[10]. לכן, לאחר החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 התעורר צורך מעשי במציאת מקום מושב לממשלה, הנושא היה על סדר היום בין דצמבר 1947 לפברואר 1948 והוצעו האתרים הבאים:
הצעתו של בן-גוריון, שהיה להוט ליישוב הנגב, בו ראה שטח המצפה להתיישבות יהודית, חקלאית ותעשייתית.
לכורנוב החרבה הייתה היסטוריה מגוונת וממושכת.
המרכז הממשלתי יהיה רחוק מכל גבול.
מאידך, שליטת ישראל על הנגב הייתה מועטה ביותר, לכן אילו נתקבלה הצעתו של בן-גוריון משמעותה הייתה שיש לכבוש את מזרחו של הנגב הדרומי, הצעה שלא ניתנה להגשמה במציאות שהייתה קיימת.
כחלק מהתלהבותם של רוב היהודים מעצם הכוונה לייסד מדינה יהודית, ולו על שטח של כ-20% משטחי ארץ ישראל המערבית, שיגר בדצמבר 1937 אריה סמסונוב, מזכיר הוועד המקומי של זכרון יעקב, מכתב לחיים ויצמן ובו הציע להכריז על זכרון יעקב כעל בירת "המדינה העברית". לסמסונוב היה ברור שירושלים ראויה להיות עיר הבירה, אך בהינתן תוכן הצעת החלוקה, הסביר מדוע זיכרון ראויה להיות בירת המדינה היהודית, בהינתן מעמדה כאחת מראשונות המושבות, מיקומה הגאוגרפי וסמיכותה לנמל קיסריה שהיו שדיברו אז על שיקומו והפיכתו לנמל מודרני[13].
שרונה הוקמה 75 שנים לפני כן על ידי "בני ההיכל", כת דתית, מיוצאי וירטמברג שבגרמניה, שהקימו בארץ כמה כפרים ושכונות בירושלים, ביפו ובחיפה. משעלה היטלר לשלטון הפכו נכדיהם וניניהם לנאצים נאמנים, הצעירים שבהם הסתלקו מהארץ ערב מלחמת העולם השנייה כדי להילחם בשורות הנאצים. עם פרוץ המלחמה רוכזו הנותרים תחילה במחנה מעצר ולאחר מכן הועברו לאוסטרליה. שרונה הייתה בשנות המלחמה ובשנים שלאחריה מרכז המשטרה הבריטית ומקום מגורים לפקידים בריטיים. משנוצרו אזורי הביטחון, עקב פעולות הטרור נגד הבריטים, הייתה שרונה ל"בווינגרד" של תל אביב. כאשר יצאו הבריטים מסביבות תל אביב מסרה מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט את "מפתחות" שרונה לידי עיריית תל אביב.
למעשה קיבלה "ההגנה" את הכפר לידיה וקראה לו בשם "מחנה יהושע" על שם יהושע גלוברמן מיגור, שם שכנה מפקדת ה"הגנה" של מחוז תל אביב, שם נערכו אימונים, לשם הובאו משלוחי הרובים הצ'כים הראשונים וממנה יצאו לפעולות העונשין בשכונות יפו הערביות ולמסעי הכיבוש של "מבצע חמץ".
הייתה בפועל מרכז היישוב היהודי, קרובה לתל אביב ולא רחוקה מאוד מירושלים.
הנקודה החזקה ביותר מבחינת הגנה צבאית.
לסיכום, אמנם הוצעו חלופות לאתרים שישמשו כבירה, אך לא היה בהן עיסוק רציני ומעמיק. ההצעות לגבי זכרון יעקב והרצליה לא היו משמעותיות. אין מקום להתרשם, שהייתה כוונה כלשהי להכריז, בשלב שלאחר ההכרזה על מדינת ישראל, על שום אתר כ"בירה", אלא ששאלת הבירה, בשלב זה, כלל לא הייתה על סדר היום, שכן היה הכרח מעשי למצוא מקום מושב למוסדות השלטון שעמד להתהוות, וזה נבחר באופן "טבעי", משיקולים ענייניים להיות ב"שרונה" - "הקריה", הצמודה לתל אביב. יצוין כי דב יוסף, כאחרים, התנגד לשם זה בנימוק שיש רק "קריה" אחת והיא ירושלים. שרונה הייתה, לדבריו, בחירה של נוחיות בעלמא, לא כבירה אלא כמושב ממשלה[14].
מהכרזת המדינה עד הכרזת הבירה
ביום ו', 14 במאי 1948, הסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל, אותו ערב שבת, בשעה 16:00, הוכרזה מדינת ישראל.
הכרזת המדינה ושאלת הבירה
בהכרזת העצמאות הצהירה מדינת ישראל על עצמה, מרגע ההכרזה ואילך, ככזו שקמה על בסיס החלטת החלוקה וקיבלה על עצמה את החלטת החלוקה, הגדירה את מוסדות השלטון: רשות מכוננת ורשות מבצעת, וקראה גם לערבים לקבל את החלטת החלוקה תוך השכנת שלום בארץ ישראל ובינה לבין שכנותיה. הכרזת העצמאות לא הזכירה את ירושלים ולא קיום בירה למדינת ישראל.
עד תום הקרבות בירושלים
ב-28 במאי 1948 נפל הרובע היהודי. מאותו יום עברה ירושלים העתיקה לשליטת ממלכת ירדן. ב-11 ביוני 1948 נכנסה לתוקף ההפוגה הראשונה, כשירושלים המערבית בשליטת צה"ל. במהלך ההפוגה, ב-24 ביוני 1948 נערכה הישיבה השישית של מועצת המדינה הזמנית, כשעל סדר היום גם דיון על ירושלים. לישיבה הגיעו גם חברי המועצה אנשי ירושלים - שנבצר מהם להשתתף בישיבות הקודמות - כשבפיהם ביקורת קשה על הממשלה. בהביאם לידי ביטוי את תחושות הרחוב הירושלמי הנצור, כשברקע החרדה והדיכאון, כדברי הדוברים, כי הנה עומדת ההפוגה להסתיים וישובו ימי הקרב והמצור, הודגשה התחושה כי המנהיגות המדינית אינה פועלת די לשמירת הקשר הבלתי אמצעי עם ירושלים. עלתה שאלת הממשל: צבאי או אזרחי, ונאמר כי בינאום ירושלים הוכח כבלתי מעשי.
במהלך הדיון אמר ראש הממשלה: "החברים שיבואו לירושלים ימסרו נא ליהודי ירושלים שהם לא נשכחו, לא רק בדיבור ובנאומים ובשירת "התקווה", אלא בדבר הרציני והמעשי ביותר - במלחמה. ישנם אלפים בני נוער המוסרים את חייהם על שחרור ירושלים ועל גאולתה. אין מזל לעיר הבחירה. דוד המלך בחר לבירתו את אחד המקומות הקשים ביותר בארץ..."
לשאלה בנוגע למגעים בדבר פירוזה של ירושלים, ביקש ראש הממשלה ששר החוץ, משה שרתוק ישיב, שרתוק התייחס למתווך מטעם האו"ם אך הכחיש שישנה יוזמת פירוז מעשית. בן-גוריון סיכם:
"בנוגע לשאלה אם ירושלים היא בתוך המדינה או לא. כרגע יש רק תחומים פאקטיים, שבהם שולט הצבא היהודי. עד שייכון השלום ויקבעו התחומים בגושפנקא בינלאומית ובהסכמה של הצדדים, אנו מדברים על תחומים של הממשלה היהודית. ירושלים היא בתחומי הממשלה היהודית (לפי שעה לצערי, בלי העיר העתיקה) בדיוק כמו תל אביב, ואין שום הבחנה בין ירושלים לבין תל אביב, בין חיפה ובין חניתה ובין עסלוג'. הן כולן בתחומי הממשלה היהודית."[15]
במהלך המלחמה דיבר דוד בן-גוריון בשיחות סגורות על כוונתו לקבוע את הבירה בירושלים, אך מתוך מודעות לרגישות העולם לגורל העיר, הוא הסתפק בצעדים מוגבלים שקבעו סיפוח דה-פקטו של העיר למדינה[16].
ב-2 באוגוסט פורסם מִנשר שלטון צבא-הגנה לישראל בירושלים (מנשר מס' 1). למִנשר צורפה גם מפת הסבר. כמו במקרה של המִנשר על ארץ ישראל שנספח לפקודת שטח השיפוט והסמכויות שפורסמה ב-22 בספטמבר 1948, המִנשר על ירושלים, שדרשה מאז ומעולם טיפול מיוחד, החיל את המשפט של המדינה על שטחי ירושלים וסביבותיה שהוחזקו בידי צה״ל ב-1948, ובעקבותיו בא מִנשר מס' 2, שמינה מושל צבאי לעיר, דב יוסף[17].
ב-10 בספטמבר, לקראת ישיבת הממשלה ב-12 בספטמבר 1948, העביר שר החוץ משה שרתוק את ההוראות למשלחת ישראל לעצרת האו"ם. במסמך מספר פרקים, בפתיחתו עסק בניסיונה של מדינת ישראל להתקבל כחברה בארגון האומות המאוחדות ובקבלת ההמלצה להמתין עד להתחלפות נשיא מועצת הביטחון הבריטי באמריקאי. הנחות היסוד באשר לירושלים היו:
הוכח שמשטר בינלאומי יעיל בירושלים לא ייכון אלא בעזרת כוח צבאי ניכר וחמוש כהלכה.
הוברר שהקמת כוח כזה במסגרת בינלאומית היא מחוץ למסגרת המדיניות המעשית.
נוכח הפקרת העולם הנוצרי את ירושלים לכיבוש מוסלמי, השתתפות פיקוד בריטי במסע הכיבוש הזה, הצלת ירושלים משלטון ערבי בכוחם של היהודים בלבד, ועובדת שליטתה של ישראל כיום ברחבי העיר החדשה, הננו רואים עצמנו זכאים לחידוש התביעה על כלילת ירושלים בתחום מדינת ישראל.
לאור הנחות אלה נקבעת עמדת המשלחת:
אנו תובעים את ירושלים החדשה כחלק בלתי נפרד של מדינת ישראל, אלא אם כן תוכח בעליל אפשרות מעשית של משטר בינלאומי אשר יבטיח הבטחה מוחלטת את קיומה, ביטחונה והתפתחותה של ירושלים העברית על כל מוסדותיה, עם זיקתה הלאומית למדינת ישראל, וימנע לחלוטין שלטון ערבי באיזה חלק שהוא של העיר.
אנו מסכימים שהעיר העתיקה תימצא בשלטון בינלאומי בהשתתפות העדות הנוגעות בדבר.
אנו מסכימים שבוועידת השלום בינינו ובין מדינות ערב תעמוד לדיון, בין השאר, שאלת כלילת חלק מסוים של ירושלים החדשה בשטח המדינה הערבית, בתנאי שבמשך שנים מספר לא תשמש ירושלים כמרכז שלטון לא למדינה היהודית ולא לערבית, ושלא יחול שינוי במצב הזה אלא בהסכמת שני הצדדים[18]
ב-16 בספטמבר נטש ברנדוט את הצעתו להעביר את ירושלים כולה לידי ירדן עם אוטונומיה יהודית, וחזר לרעיון הבינאום. למחרת היום, 17 בספטמבר 1948, נרצח ברנדוט על ידי "חזית המולדת" (לוחמי לח"י).
בין התאריכים 19–22 באוקטובר נערכו מבצע ההר ומבצע יקב, כנגד כוחות הצבא המצרי שהחזיקו בדרום פרוזדור ירושלים ובהר חברון. תוך הקפדה שלא לגרור את הלגיון הירדני לקרב, שוחררו צירי גישה בפרוזדור ירושלים, מהלך שאפשר עיצוב נוח יותר לישראל של מפות הסכמי שביתת הנשק ברודוס.
ב-30 בנובמבר נחתם הסכם ההפוגה הכנה במוסררה בין סא"ל משה דיין וקולונל עבדאללה א-תל מהלגיון ובו הותוותה מפת הקו העירוני - הגבול החוצה את ירושלים בין ישראל לירדן.
ב-1 בדצמבר החליטה הוועידה הערבית פלסטינית ביריחו לאחד את ירדן ופלסטין תחת שלטון עבדאללה וב-7 בדצמבר הצהירה ממשלת ירדן על הסכמה לאיחוד הירדני-פלסטיני.
בהמשך לשליחותו של ברנדוט התקבלה ב-11 בדצמברהחלטת או"ם 194(III) להעמיד את ירושלים תחת משטר פיקוח אפקטיבי של האו"ם, לצורך כך התבקשה ועדת הפיוס (Palestine Conciliation Commission) להגיש הצעות לפיקוח כזה.
ב-13 בדצמבר 1948 אישר הפרלמנט הירדני את האיחוד הירדני-פלסטיני.
סיום הממשל הצבאי - החלת החוק הישראלי וביצור מעמד ירושלים
יום 25 בינואר 1949 נקבע ליום הבחירות לאספה המכוננת.
ב-4 בפברואר 1949, על פי החלטת הממשלה, בוטל הממשל הצבאי בירושלים והוחל עליה החוק הישראלי, מהלך שמשמעותו - מעבר להשפעתו המעשית על חיי היומיום של התושבים - כי ירושלים היא חלק משטחי מדינת ישראל.
במועצת המדינה הזמנית הייתה מפלגת פועלי ארץ ישראל - מפלגתו של בן-גוריון - מפלגת הרוב, ורוב זה התקיים גם באספה המכוננת (לימים - הכנסת). לכן יש משקל לעמדתה של מפא"י בנושא ירושלים. במצעה של מפא"י לקראת הבחירות לאספה המכוננת נכתב:
"תפקידיה של מדינת ישראל
מפעל המהפכה הגדול טרם הושלם: עוד לא הובטחו הגבולות הנאותים; עוד לא נכללה ירושלים במדינה; עוד לא הובטח השלום;...
מפלגת פועלי א"י תעמוד באספה המכוננת על תוכנית פעולה, שאלה הם ראשי פרקיה העיקריים:
...
ו. ירושלים והמדינה
ירושלים, עיר הבירה הנצחית של האומה העברית, תיכלל כחלק בלתי נפרד בתוך מדינת ישראל.
המדינה תשקוד במיוחד על פיתוחה המשקי של ירושלים - העברת תעשיות מתאימות לתוכה והקמת רשת של כפרים עברים סביבה. המדינה תדאג להקמת ישוב עברי צפוף בין עמק החוף וירושלים."[19]
מפא"י, במצע זה, ראתה את הכללת ירושלים במדינת ישראל כיעד. ירושלים כונתה: "עיר הבירה הנצחית של האומה העברית", אך לא בירת מדינת ישראל.
על דעות מפא"י ניתן ללמוד גם ממנשר בשם "אגרת לשליחים" שהופץ על ידי המחלקה לענייני הגולה ו"החלוץ" במרכז מפא"י. אגרות אלה מביאות, אמנם, מידע מגמתי, עם זאת יש בהן "מריח התקופה", האגרות אינן חתומות בשם כותבן. באחת האגרות, תחת הכותרת: "בוטל הממשל הצבאי בירושלים" נכתב:
"...עם ביטול הממשל הצבאי הושוותה ירושלים רשמית לכל יתר הערים שבשטח מדינת ישראל.
תגובות בעיתונים
עם ההחלטה הנ"ל אנו קוראים בעיתונים לאמור:
ההחלטה של ממשלת ישראל היוצאת לבטל את הממשל הצבאי בירושלים ולהשוותה לכל עיר אחרת במדינת ישראל מהווה סיום מזהיר לתקופת שלטונה רבת המבצעים...
... ירושלים לא תהיה עיר בינלאומית, אלא העיר הראשונה של מדינת ישראל."[20]
עשרה ימים אחר כך - מבלי להכריז על ירושלים כבירה, ב-14 בפברואר, נפתח המושב הראשון של האספה המכוננת בירושלים. ב"אגרת לשליחים" נכתב: "עוד שעות אחדות ונעלה ירושלימה. לא רבים זכו לכרטיס כניסה. אנו דואגים כי בעקב זכות זו לא תקופחו השבוע בקבלת האיגרת, שגם תהיה הפעם קצרה יותר."[21] בהמשך ניתן תיאור ססגוני ונרחב של ההכנות בבניין המוסדות הלאומיים לקראת האירוע, ששולב בחגיגות ט"ו בשבט ובנטיעות. בן-גוריון עמד על פתיחת האספה בבית הסוכנות, אירוע שחייב שבירת קירות חיצוניים, מפאת כמות המשתתפים בו והדברים לא היו פשוטים. בן-גוריון העמיד אולטימטום: או באולם שבבית הסוכנות - או במקום אחר לא בירושלים. בסופו של דבר, בן-גוריון ניצח גם כאן[21]. בגיליון שיצא עשרה ימים אחר כך נכתב:
"אגרת זו תהא מוקדשת לפתיחת האספה המכוננת...
...
מתוך התרוממות רוח עילאית ובמעמד היסטורי ממלכתי נשגב, נפתחה האספה המכוננת בירושלים. באולם המוגדל של הסוכנות היהודית, הצופה על מגדל דוד, חומות העיר העתיקה והרי ירושלים מסביב, נערך הטקס שבו ניתן תוקף חוקי לגוף הנבחר של מדינת ישראל. בירת הנצח של עמנו זכתה למאורע זה, כגמול לסבלה בחודשי המצור."[22]
עמדות הכנסת והממשלה בנושא ירושלים
במשך ארבעה ימים נערכו שש ישיבות. ב-16 בפברואר נבחר חיים ויצמן לכהונת נשיא המדינה, אם כי כיהן בתפקיד בפועל גם קודם לבחירתו. אותו יום נערך דיון בחוק הראשון שחוקקה האספה המכוננת - חוק המעבר[23]. מנחם בגין מתנועת החרות, אמר בדבריו לאספה המכוננת שהוא בא להגן על ההצעה להכניס סעיף מיוחד בחוקת-המעבר על מקום מושבן של האספה המחוקקת או של הכנסת והממשלה, בהתאם לתקדימים במדינות רבות שבשעת חירום נאלצו להעתיק את מקום המושב הקבוע של ממשלתם לעיר אחרת, כגון צרפת בשתי המלחמות העולמיות, ברית המועצות - במלחמת העולם השנייה וארצות נוספות. לדבריו אין לטעון שלא זה המקום וזה לא הזמן לקבל החלטה ברורה ביחס למקום המושב הקבוע של הממשלה ואין להשיב על כך בהצעה לעבור לסדר-היום מנימוקים פורמליים. הוא סיים במילים: "גם אם תעברו לסדר-היום, ההיסטוריה תעבור על החלטתכם לעבור לסדר-היום וירושלים תהיה בירת ישראל ומדינתו. זוהי על כן ההצעה: מקום מושבן של האספה המכוננת והממשלה הוא ירושלים הבירה."[24]
אחריו נאם שר החוץ משה שרתוק ומדבריו עלה כי:
כשם שהוקמה מדינת ישראל על ידי אלה שהורידו את ההצעה להקימה מסדר היום - כך תוכרז ירושלים כבירת מדינת ישראל - בהגיע שעתה על ידי אלה המבקשים כעת להוריד את ההצעה להכריזה מסדר היום.
הכרזת ירושלים כבירה בשלב זה, תחתור תחת מוסדות היסוד הראשיים שקבעה הממשלה.
יש לאפשר לממשלה החדשה להגשים את "משאת נפש כולנו" - כינון ירושלים כבירה הוא גם משאת נפשם של אלה שיורידו את ההצעה מסדר היום.
לבסוף הוחלט שיש לקיים בנושא ירושלים דיון נפרד[24].
המושב השישי של הכנסת נערך ב-17 בפברואר, אז גם הושבע הנשיא חיים ויצמן. במושב זה נסתיים המושב הירושלמי של הכנסת.
מושב הכנסת השביעי התקיים ב-8 במרץ בתל אביב. ב-10 במרץ, בישיבה ה-12 השתמע מדברי בן-גוריון שרעיון הכרזת ירושלים כבירת מדינת ישראל, הוא רעיון שכעת השתיקה יפה לו, אך עוד יבוא יומו[25].
בתאריך 27 במרץ עלה בישיבת הממשלה נושא כינון ירושלים כבירה דה פקטו גם אם לא דה יורה. סעיף ג' על סדר היום היה "העברת משרדי ממשלה לירושלים". מזכיר הממשלה, זאב שרף, סקר את שנעשה בנושא. מסתבר שאף שכבר הייתה החלטה להעביר משרדים ומחלקות שונות לירושלים, ערערו משרדים שונים על הכוונה להעבירם. הדיון נגע בעניינים פרקטיים ויומיומיים, כגון הצורך של חלק מהשרים להיות נוכחים בישיבות הכנסת והממשלה בתל אביב, דבר שלא מותיר להם פנאי לעבודה במשרדיהם בירושלים, שכן הנסיעה אז מתל אביב לירושלים וחזרה, לא הייתה פשוטה וכן הקשיים התקציביים שבביצוע ההעברה:
"השר ד. יוסף: ...אילו אפשרי היה הדבר מנקודת המבט הצבאית - האם העם היהודי היה מוותר על הקמת הבירה בירושלים? אנחנו מתרצים את עובדת קביעת מקום מושבה של הממשלה בתל אביב במצב המסוכן המונע לעשות זאת בירושלים. אולם יש לעשות את המקסימום האפשרי ואין להסתפק במינימום בלבד."...
השר ז. שזר: הפתרון יימצא לאחר שהכנסת תעבור לירושלים, ועלינו להתחיל להתרגל למחשבה הזאת. השאלה היא שאלה פוליטית ולא שאלה של נוחיות. אין לנבא מתי יהי אותו רגע, אבל יש להיות מוכנים לו."...
ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אינני גורס את תפיסתו של מר שזר, שבה הוא קושר את העברת המשרדים לירושלים לקביעת מקום מושבה של הכנסת בתוכה. ברור הדבר שנוח יותר להיות בתל אביב, אבל אין אנחנו יכולים להתחשב עם היחיד, עם הפרט. יש הכרח לפנות את תל אביב (עוד מעט יבוא הפרזידנט של ארצות הברית ולא יימצא חדר למענו). לשם מה לרכז כאן את כל הפקידים ולעשות פלסתר מכל מה שאנחנו מתכננים לגבי ירושלים, אין אנחנו יכולים להתחשב בשיקולים של היום בלבד לגבי מה שאנחנו עושים היום, כי דברים אלה נקבעים לדורות. עלינו להפוך את הסדר: יש להעביר את כל המשרדים מלבד אלה שיש הכרח להשאירם כאן...
...אני מציע לשנות את מועד כינוס הממשלה כדי למנוע מהשרים להיות קשורים בתל אביב יום נוסף. אני מציע את ישיבת הממשלה או ביום ב' או ביום ג', כך שהשרים יהיו קשורים לתל אביב שלושה ימים בלבד. נוסף על כך אין המרחק בין ירושלים לתל אביב גדול ביותר - הקדוש ברוך הוא נתן לנו ארץ קטנה...
...
מ ח ל י ט י ם למנות ועדה לקביעת העברת מחלקות ומשרדים לירושלים.
חברי הוועדה: ראש הממשלה והשרים ד. יוסף ומ. רוזנבליט.
...
...מ ח ל י ט י ם להעביר את המחלקות והמוסדות הבאים:
המילה "בירה" לא נכללה אמנם בהחלטות, אך המשמעות היא שיהיו בירושלים הפונקציות המנהליות שישנן בעיר בירה.
ב-3 באפריל נחתם הסכם רודוס הוא הסכם שביתת הנשק בין ישראל לבין ירדן ובו אושרר הקו העירוני, כפי ששורטט ב-30 בנובמבר 1948 על ידי משה דיין ועבדאללה א-תל החוצה את ירושלים בין ישראל לירדן.
ב-8 בנובמבר נערכה ישיבת ממשלה גם בנושא "המשך בניית הקריה" (ראש הממשלה עצמו עזב טרם הדיון בסעיף זה).
"המזכיר ז. שרף: להבהרת המצב - אילו הייתה הממשלה כולה יושבת בירושלים, הייתה מוכרחה לקיים חלק מהמשרדים בתל אביב, וזאת מאותה הסיבה שדרשנו מממשלת המנדט לקיים משרדים בתל אביב, כדי שלא בכל דבר קטן יצטרכו לנסוע לירושלים. יש לנו למשל משרד מסחר ותעשייה, ויהיה בזאת משום בזבוז רב אם מחלקת התעשייה לא תהיה כאן, כי רוב התעשייה מרוכזת בסביבת תל אביב. נוכל להעביר מחלקה זו לירושלים, אלא אם כן נחליט שאין אנו רוצים במגע חי עם הציבור...
...האם עלי לתאר לכם מראה בית המשפט המחוזי בתל אביב, ממשלת המנדט החרימה את תל אביב ולא בנתה בה בנין לבתי משפט - אני מביא דוגמה ידועה לכולכם זו אינה הדוגמה היחידה. ההעברה לירושלים אינה פותרת את השאלה, פה יצטרכו להיות משרדים מרכזיים ומשרדים אזוריים...
...מ ח ל י ט י ם
א) להטיל על משרד ראש הממשלה להכין דו"ח על סידור המשרדים בירושלים וציון הצרכים לעתיד הקרוב.
...
ד) להעמיד לרשות התקנת משרדים בירושלים סכום נוסף של 10,000 (עשרת אלפים) לירות.
ה) לאפשר בניית 500 (חמש מאות) דירות לפקידים בירושלים מכספי הפיתוח."[27]
עולה מדברי שרף, שעוד בתקופת הבריטים הייתה דרישה מלמטה להקים משרדי ממשל בתל אביב לצורך קיום חיי היומיום של ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר בארץ, אך בשלב ההוא נושא קיום מוסדות הממשלה בירושלים כבר היה מובן מאליו, ונתעורר הצורך "להגן" על מעמדה של תל אביב דווקא. כלומר, ירושלים הלכה ורוכשה מעמד מעשי של בירה בפועל, ומרכז שלטוני. עם זאת, גם כאשר השאלה הביטחונית, לכאורה, שוב לא הייתה קיימת, עמדו על סדר היום בעיות מינהל ציבורי. רוב רובו של היישוב היה מרוכז בתל אביב וסביבותיה, ונדרש צורך לקיים את מוסדות השלטון באופן פרופורציונלי לנזקקים לשירותיהם.
מהדברים עולה שעוד טרם הכרזת הבירה, כבר כוננה ירושלים כבירת מדינת ישראל בפועל.
הכרזת הבירה והאירועים שהובילו להכרזה
האירועים המדיניים בחודשים נובמבר - דצמבר 1949, הם אלה שהובילו, בסופו של דבר, להכרזה הרשמית של ירושלים כבירת מדינת ישראל.
"במקביל למאבק הדיפלומטי מבחוץ התנהל מאבק פנימי מבית על קביעת מעמדה של ירושלים כבירת ישראל והצורך בנקיטת צעדים להעברת מוסדות השלטון לעיר... בניגוד לעמדתם של דורשי החשת התהליך גרס שרת כי קביעת עובדות בירושלים תסכן את סיכויי ישראל להדוף את המתקפה המדינית הצפויה באו"ם וביקש להמתין עד לסיום עבודתה של העצרת... דיונים אחדים שהתנהלו בממשלה בחודשי הקיץ של שנת 1949 החריפו את היחסים בין שר החוץ לבין ראש הממשלה וכמה מהשרים... שרת הוטרד והעמיד את חבריו בממשלה על פגיעתם במעמדו של משרד החוץ ובעקיפין גם במדיניות החוץ של ישראל. עד להחלטת הבינאום הצליח שרת לעמוד בפני הלחץ הפנימי בישראל. משנתקבלה ההחלטה כשל במאמציו..."[28]
ב-15 בנובמבר, לקראת הדיון בהצעה השוודית באו"ם, עלתה לדיון על שולחן הממשלה "שאלת ירושלים בעצרת האומות המאוחדות". שר החוץ סקר את המהלכים המדיניים ואת דרכי הפעולה האפשריות של מדיניות החוץ הישראלית, השיב לשאלות השר יעקב שמשון שפירא, ואז אמר ראש הממשלה:
"... אני רוצה להביע דעתי בשאלה אחת. אם לא תתקבל שום החלטה (בעצרת האו"ם), הרי לדעתי, לא מבחינה פורמלית, נשארות ההחלטות הקודמות, אבל מבחינה מוסרית ופוליטית נפל עניין בינאום ירושלים, ויש לנו אפשרות ולדעתי חובה עלינו למהר לעבור לירושלים, כי ההחלטה בעצם הייתה שמחליטים על ועדת הפיוס להביא תוכנית של בינאום ירושלים לעצרת. הם עשו זאת והביאו תוכנית. העצרת לא קבלה את התוכנית. הוותיקן עשה תעמולה לעניינו ולא קיבל את שלו, והעצרת לא קיבלה החלטה... אם לא מתקבלת החלטה הפעם - זה ניצחון גדול שלנו, ויכולים אנו בלב שקט לעבור לירושלים, אם שר האוצר לא יעשה לנו קשיים בגלל חוסר כסף לבנין דירות לפקידים...
...חלק רב מהקושי שיש לנו בדיבור (בעצרת האו"ם) על שאלה זו הוא כיצד להימנע מהודיה כלשהי שחלק של ירושלים שייך לעבדאללה. מר שפירא רוצה שנציע כי חלק זה שייך אמנם לעבדאללה ואנחנו נעשה אתו הסכם... ברור שאיננו מוותרים על זכויותינו בעיר העתיקה וכו', אבל לא נגיד שמכירים אנו בסיפוח העיר העתיקה לעבדאללה. המסקנה הנובעת מהצעותינו היא שירושלים זו הנמצאת בידינו היא שלנו, ועל השאר איננו דנים ברגע זה."[29]
מכל חברי הממשלה שדיברו בישיבה זו, ראש הממשלה הוא לבדו העלה את נושא המעבר לירושלים כפועל יוצא מהחלטת האו"ם. שאר השרים עסקו בנושא מעמד מדינת ישראל בירושלים ומעמד עבדאללה בעיר העתיקה, לא דנו במעבר לירושלים וגם לא הסתייגו מכך.
ב-22 בנובמבר, בצל ההמתנה להחלטת האו"ם, נערך דיון בכנסת, בו העלה בגין שוב את נושא עיר הבירה. הוא מתח ביקורת על כך שההחלטה במושב הירושלמי של האספה המכוננת, להטיל על ועדת החוקה להביא הצעת פתרון למעמדה של ירושלים ולקרוא למושב מיוחד של האספה המכוננת לדיון ביחס למעמדה של ירושלים, לא הוצאה לפועל במשך קרוב לשנה, ולפיכך הוא מבקש להכריז כי ייקבע "חוק עיר הבירה, ירושלים". בן-גוריון, שבשלב זה עדיין נזהר מעשיית מעשה שיקומם על מדינת ישראל עולם ומלואו, פנה לחבר הכנסת מנחם בגין, באומרו "כי יש נימוקים אחרים שלא נדון עכשיו על ירושלים. אני פונה למר בגין שלא יעמיד את הצעתו להצבעה", ומנחם בגין הסכים לכך[30].
"המאמץ הדיפלומטי הישראלי בשאלת ירושלים ערב כינוס העצרת התרכז בשלילת תוכנית ועדת הפיוס שהציעה לכונן משטר בינלאומי בירושלים... מנאומיהם של ראשי המשלחות לאו"ם במליאת העצרת ומן הפעילות הדיפלומטית הענפה שקיימו בין באי העצרת הגיעו נציגי ישראל למסקנה שתוכנית הוועדה תיפול בדיונים המעשיים וכי אין סכנה שתוכנית הבינאום תועלה שוב.
כפי שנקבע מראש בסדר עבודתה של העצרת עבר הדיון בנושא ירושלים לוועדה המדינית וממנה לוועדת המשנה ... הצעה אוסטרלית לבינאום ירושלים שהוגשה במפתיע לוועדת המשנה ב-24 בנובמבר טרפה את הקלפים והביאה למפנה דרמטי במערכה על ירושלים. התפתחויות פנימיות באוסטרליה גרמו למהלך המפתיע: ראש-ממשלתה, אוואט, אימץ את ההחלטה בלחץ מערכת בחירות שהתקיימה בארצו ממש באותם ימים. אוואט קיווה שצעדו המכריע יזכה אותו בתמיכת הקתולים באוסטרליה. העובדה שדווקא אוסטרליה הגישה את ההצעה ולא ברית-המועצות, למשל, הכריעה את הכף לטובת הבינאום..."[31]
ב-4 בדצמבר שלח בן-גוריון מברק לשרת: "מכנס מחר בבוקר הממשלה. אציע לה הצהרה בכנסת שמדינת ישראל לא תשלים עם שום צורה של שלטון זר בירושלים היהודית וקריעתה מהמדינה, ואם נעמוד בפני ברירה של יציאה מירושלים או מאו"ם - נבכר לצאת מאו"ם"[32].
ב-5 בדצמבר בשעה 09:20 נפתחה ישיבת ממשלה כשעל סדר היום "בעיית ירושלים בעצרת האומות המאוחדות". מנכ"ל משרד החוץ, ולתר איתן, מסר את סקירתו. ניכר שהאווירה הייתה מתוחה והדברים קשים. הועלתה אף האפשרות שהאו"ם ישלח כוח צבאי לבצע החלטתו. בראש הדוברים בזכות העברת הבירה לירושלים היה השר הרב יהודה לייב הכהן פישמן מימון מהמזרחי והשר ד"ר דב יוסף ממפא"י. ראש הממשלה סיפר כי תגובת שר החוץ למברקו מאמש, היא שיש למתן את התגובה ובכל אופן לא לאיים ביציאה מהאו"ם. נאמר בישיבה כי יש לפעול לכינון ירושלים כבירה, אך אין לדבר על כך עדיין. לקראת סיום אמר ראש הממשלה:
"אני סבור שביום שלישי הבא נוכל לדון למעשה על העניין, לאחר פיזור העצרת. היום לא נדבר על זה. עצרת או"ם מסתיימת השבוע, וביום שלישי הבא נדון על הצעדים המעשיים של ההעברה לירושלים.
אני מניח שאין התנגדות להצהרה ברוח זו. כמובן, צריך אני עוד לנסח זאת, וההצהרה תתחיל באדיבות. יאמר שאנו חברי או"ם ונאמני עקרונות של שלום עולמי וכו', ורואים חובה לעצמנו לקבל עניין הפיקוח, וזאת קיבלנו כל הזמן. את זאת נדגיש. אחר-כך אדבר על כך שהחלטת או"ם מ-29 בנובמבר נתבטלה: ירושלים היא חלק אורגני של ישראל, לקחו אותה מאתנו בכוח, ורק כך לקחנו אותה בחזרה ואנו נחזיק בה. בטוחים אנו שלא יכריחו יהודים לשפוך דמם על עניין זה."[33]
אותו יום בשעה 16:10 נפתחה ישיבת הכנסת ב"הודעת ראש הממשלה בדבר ירושלים והמקומות הקדושים", בה אמר בן-גוריון כי "לאחר שאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו, לדעתנו החלטת 29 בנובמבר על ירושלים בטלה ומבוטלת...
ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על וושינגטון."
את ה"דיון על הודעת ראש הממשלה על ירושלים והמקומות הקדושים" חתם יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק:
"הכנסת כולה מאוחדת בהצהרה שירושלים היא חלק בלתי-נפרד ממדינת-ישראל ואין להטיל עליה שלטון זר בשום צורה ואופן. זוהי דעתה והודעתה של הכנסת הראשונה למדינת ישראל.
(הבית קם על רגליו ושר את "התקווה")[34].
בליל שבת 9 בדצמבר התקבלה החלטת או"ם 303(IV) - אשרור ההצעה האוסטרלית לבינאום ירושלים. בן-גוריון, שעשה את השבת בטבריה, קיבל את הידיעה, עקב הפרש השעות, בבוקר שבת 10 בדצמבר.
ביום ראשון, 11 בדצמבר, בשעה 17:20 נפתחה ישיבת הממשלה בנושא "החלטת עצרת או"ם בדבר בינאום ירושלים". מנכ"ל משרד החוץ סקר את המצב, ואחרי דבריו נערך דיון. שוב עמדו בראש הדוברים יהודה לייב מימון מהמזרחי, שאף אמר שיצטרף בכנסת להצעת חירות לפטר את הממשלה, ודב יוסף.
"ראש הממשלה ד. בן-גוריון: רק מילים אחדות: אינני מייחס ערך כל כך רב להחלטת או"ם, אולי אני טועה, הציבור מייחס לה ערך גדול יותר. איני רואה איך יבצעו ההחלטה. הכוח העיקרי הוא הוותיקן, לוותיקן אין צבא, גם האומות הקתוליות לא ישלחו צבא הנה... עלינו להודיע שהבהרנו עמדתנו לפני שבוע, ההחלטה אינה בת ביצוע, הממשלה ממשיכה בהעברת משרדיה לירושלים, ובקרוב תעבור גם הכנסת לשם."
...
"אם הממשלה תהיה בירושלים, ממילא תהיה הבירה, לא קבענו את הקריה כבירה, אבל אם הממשלה יושבת פה, הרי היא בדי-עבד הבירה, נעשה בדי-עבד את ירושלים לבירה...
...
מ ח ל י ט י ם לאשר ההצעה להודיע בכנסת:
א) עמדת הממשלה, כפי שבוטאה בכנסת בשבוע שחלף שרירה וקיימת.
ב) החלטת עצרת או"ם אינה בת ביצוע ולא נשתף פעולה בביצועה.
...
מ ח ל י ט י ם לאשר ההצעה להציע בכנסת:
ג) ממשיכים בהעברת הממשלה לירושלים (ברוב של 1:5).
...
מ ח ל י ט י ם לאשר ההצעה להציע בכנסת:
ד) מציעים לכנסת לעבור לירושלים (ברוב של 1:5)..."[35]
ב-13 בדצמבר, בדיון על "העברת הכנסת והממשלה לירושלים" בכנסת, קרא ראש הממשלה לחברי הכנסת להחליט על העברת הכנסת לירושלים:
"מאז כינון הממשלה הזמנית העמדנו הדאגה לשלומה, ביטחונה וחיזוקה הכלכלי של ירושלים במרכז דאגותינו. בסערת המלחמה, כשירושלים הייתה נתונה במצור, היינו נאלצים לקבוע זמנית מושב הממשלה בקריה, על-יד תל אביב, אולם למדינת-ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת - ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים - עד סוף כל הדורות."[36]
נאום זה הוא שהיווה את ההכרזה הפורמלית: "למדינת-ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת - ירושלים הנצחית."
למחרת, 14 בדצמבר, כתב בן-גוריון ביומנו: "עליתי הבוקר לירושלים - לקבוע משרדי (לא משרד הביטחון) בירושלים, ולבצע בזאת העברת הממשלה לירושלים...
בינאום ירושלים מוציא ממדינת ישראל 100,000 יהודים. לא ביום אחד אנו מסוגלים להקים יישוב כזה... אולם ירושלים זה לא רק 100,000 יהודים. זוהי עיר דוד. אם ארץ-ישראל היא לב האומה העברית - ירושלים היא לב לבה.
...
הצלחתנו בשאלת ירושלים - פותרת כל בעיות בינלאומיות סביב מדינת ישראל.
הנצליח? ייתכן וייתכן...
מלחמתנו זו תרים קרננו בעולם - גם בקרב מתנגדינו ותרכז סביבנו את כל עם ישראל."[37]
בשולי האירועים
ב-14 בדצמבר שלח משה שרת, שר החוץ, מברק אל מנכ"ל משרדו, ולטר איתן, עבור ראש הממשלה בו הגיש את התפטרותו מהסיבות הבאות:
לדבריו, הוא לא חזה מראש את המפנה הבינלאומי החמור שחל בשאלת ירושלים,
הממשלה והמפלגה דחו הקו שלו לאחר ההכרעה בעצרת האו"ם,
לדעתו לא יוכל להגן ביעילות ובלב שלם על הקו שנקבע בממשלה.
הוא כתב שהוא מעריך כראוי הנזק שעלולה לגרום הסתלקותו, אך במצב שנוצר חובתו להחזיר התיק לראש הממשלה[38].
יומיים אחר כך ב-16 בדצמבר, החזיר בן-גוריון מברק לשרת בו הוא דוחה מכל וכל את התפטרותו כבלתי מוצדקת ופירט:
איש אינו מחויב ומסוגל לראות מראש כל דבר ובייחוד עניין מסובך שהמידע לגביו היה מוטעה.
היו מקרים שהממשלה והמפלגה לא קיבלו את דעתו של בן-גוריון והיה עליו לבטל דעתו מפני דעת הרוב (אך הדבר לא הביא להתפטרותו).
על כולם לעמוד יחד במשבר הזה, לדוגמה, דעת מפ"ם הייתה כדעת שרת, אך גם היא העמידה עצמה מאחורי הממשלה.
מכל הטעמים האלה, כתב בן-גוריון שכלל לא יביא את מברקו של שרת בפני הממשלה או המפלגה[39].
הודעת ההתפטרות של שר החוץ משה שרת ודחייתה על הסף על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון חותמות את פרשת הכרזת ירושלים כבירת מדינת ישראל.
ירושלים הוכרזה כבירת המדינה. הועברו אליה, כאמור, משרדי הממשלה, אם גם בלאות מסוימת. ב-26 בדצמבר 1949 נפתח בה מחדש מושב הכנסת ומאז שוב לא עזב אותה בית המחוקקים הישראלי. עוד קודם לכן הוקם בה בית המשפט העליון. הוקמו בית חולים ואוניברסיטה במערב העיר, במקום אלה שעל הר הצופים. מדינות העולם לא מיהרו להכיר בעיר כבירת המדינה ולא העבירו אליה את שגרירויותיהן.
מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון [ב], תל אביב, עם עובד, 1977
מיכאל בריצ'ר, המאבק המדיני על ירושלים, בתוך, אלי שאלתיאל (עורך), "פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש ספר זיכרון ליעקב הרצוג", ירושלים, יד יצחק בן-צבי משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"א
מיכאל בריצ'ר, ירושלים, בתוך, בנימין נויברגר (עורך), "דיפלומטיה בצל עימות", תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1984; פורסם במקור כדימויים, החלטות והיזון-חוזר במדיניות החוץ הישראלית: ירושלים, בתוך "מדינה וממשל", כרך א', מס' 3 (אביב 1972), עמודים 7–21
^מיכאל בריצ'ר, דימויים, החלטות והיזון-חוזר במדיניות החוץ הישראלית: ירושלים, בתוך "מדינה וממשל", כרך א', מס' 3 (אביב 1972) עמודים 7-21; מופיע בשם: ירושלים, בתוך, בנימין נויברגר (עורך), "דיפלומטיה בצל עימות" (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1984), עמוד 310
^מדינת ישראל / גנזך המדינה, ההסתדרות הציונית העולמית / הארכיון הציוני המרכזי תעודות מדיניות ודיפלומטיות דצמבר 1947 - מאי 1948, ירושלים, מדינת ישראל / גנזך המדינה, תש"ם, עמודים 24-21
^ 1234זאב שרף, שלושה ימים, תל אביב, עם עובד, 1959, הפרק מקום מושבה של הממשלה, עמודים 127-125
^מיכאל בריצ'ר, שם, עמוד 311 וכן מיכאל בריצ'ר, המאבק המדיני על ירושלים, בתוך, אלי שאלתיאל (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש ספר זיכרון ליעקב הרצוג, ירושלים, יד יצחק בן-צבי משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"א
^אהוד מנור, "זכרון יעקב כבירת המדינה העברית", זמנים - גיליון 127 (2014), עמ' 89-81
^מיכאל בריצ'ר, ריאיון עם דב יוסף ב-1971, שם, הערת שוליים מס' 70 בעמוד 311
^מועצת המדינה הזמנית, הישיבה השישית, (תל אביב, המדפיס הממשלתי, י"ז סיוון תש"ח; 24 יוני 1948), עמודים 21-9
^מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון [ב], תל אביב, עם עובד, 1977, עמוד 889
^יהושע פרוינדליך (עורך), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך ראשון, (ירושלים, מדינת ישראל / גנזך המדינה, תשמ"א), עמוד 585, תעודה 502
^מצע הבחירות של מפלגת פועלי א"י אל האספה המכוננת של מדינת ישראל, מכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, מכון למחקר וארכיון העבודה והחלוץ, IV406 מצע
^מפלגת פועלי א"י / המרכז, המחלקה לענייני הגולה ו"החלוץ", אגרת לשליחים פ"ז, תל אביב, ד' שבט תש"ט 3.2.1949, מכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, מכון למחקר וארכיון העבודה והחלוץ, IV406 1949, עמודים 9-8
^ 12מפלגת פועלי א"י / המרכז, המחלקה לענייני הגולה ו"החלוץ", אגרת לשליחים פ"ט, תל אביב, 14.2.1949. מס' 649, מכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, מכון למחקר וארכיון העבודה והחלוץ, IV406 1949
^מפלגת פועלי א"י / המרכז, המחלקה לענייני הגולה ו"החלוץ", אגרת לשליחים צ', תל אביב, 24.2.1949. מס' 761, מכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, מכון למחקר וארכיון העבודה והחלוץ, IV406 1949
^חוק המעבר, התש"ט-1949 [פורסם: ס"ח 1, התש"ט (17.2.49), עמוד 1]
^פרטי-כל ישיבה ה/ש"ט של הממשלה כ"ו אדר תש"ט - 27.3.49, (מדינת ישראל / גנזך המדינה, תרשומת ישיבות הממשלה הראשונה תש"ט, כרך ג'), עמודים 24-10
^פרטי-כל ישיבה ח/ש"י של הממשלה ט"ז בחשוון תש"י - 8.11.49, (מדינת ישראל / גנזך המדינה, תרשומת ישיבות הממשלה הראשונה תש"י, כרך ט"ו), פרק י"ג לסדר היום עמודים 64-57
^ימימה רוזנטל (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל כרך רביעי (ירושלים, מדינת ישראל / גנזך המדינה, תשמ"ו), עמוד כ'
^פרטי-כל ישיבה ט/ש"י של הממשלה כ"ג בחשוון תש"י - 15.11.49, (מדינת ישראל / גנזך המדינה, תרשומת ישיבות הממשלה הראשונה תש"י, כרך ט"ו), פרק ג' לסדר היום, עמודים 22-7
Disque de jade datant de la dynastie Zhou. Le mandat du Ciel, ou mandat céleste (天命 : Tiānmìng) est un concept chinois apparu sous la dynastie Zhou qui a permis d'affirmer la légitimité du pouvoir des Empereurs de Chine. Il est fondé sur l'approbation que le Ciel accorde aux dirigeants sages et vertueux, approbation qu'il cesse d'accorder si ceux-ci ont une conduite mauvaise ou sont corrompus. Par la suite, le concept permit d'appréhender les manifestations naturelles comme de...
Fœderatio Internationalis JuventutemAbbreviationF.I.J.Formation24 May 2006; 17 years ago (2006-05-24)LocationKirchbergerstrasse 42Bern, SwitzerlandCoordinates46°56′17″N 7°25′22″E / 46.938193°N 7.422684°E / 46.938193; 7.422684PresidentHenry WalkerAffiliationsRoman Catholic ChurchWebsitewww.juventutem.org Juventutem (Latin: Fœderatio Internationalis Juventutem) is an international movement of young Roman Catholics of the ages 18 to 39 who...
منظمة معاهدة جنوب شرق آسيا منظمة معاهدة جنوب شرق آسيا Map of SEATO members, shown in blue. الاختصار SEATO البلد تايلاند المقر الرئيسي بانكوك، تايلاند تاريخ التأسيس 8 September 1954 تاريخ الحل 30 June 1977 النوع منظمة حكومية دولية حلف عسكري منطقة الخدمة جنوب شرق آسيا عدد الأعضاء 8 states أستراليا ...
Judith BarsiLahirJudith Eva Barsi(1978-06-06)6 Juni 1978Los Angeles, California, ASMeninggal25 Juli 1988(1988-07-25) (umur 10)Canoga Park, California, ASPekerjaanAktris, SeiyuTahun aktif1984–1988 Judith Eva Barsi (6 Juni 1978 – 25 Juli 1988) adalah seorang pengisi suara dan aktris cilik Amerika Serikat. Dia memulai debutnya dengan membintangi iklan dan serial televisi serta di film Jaws: The Revenge. Dia menjadi pengisi suara untuk karakter animasi di The Land Bef...
Swedish politician (born 1983) Linda Westerlund SneckerSnecker in May 2018Member of the RiksdagIncumbentAssumed office 29 September 2014ConstituencyÖstergötland County Personal detailsBorn (1983-02-03) 3 February 1983 (age 41)Political partyLeft Party Linda Westerlund Snecker (born 3 February 1983)[1] is a Swedish politician. Since September 2014,[update] she serves as Member of the Riksdag representing the constituency of Östergötland County.[2][...
Not to be confused with Pregnenolone. This article is about the 3α,5β-reduced metabolite of progesterone. For other pregnanolone isomers of progesterone, see Pregnanolone (disambiguation). Pregnanolone Names IUPAC name 3α-Hydroxy-5β-pregnan-20-one Systematic IUPAC name 1-[(1S,3aS,3bR,5aR,7R,9aS,9bS,11aS)-7-Hydroxy-9a,11a-dimethylhexadecahydro-1H-cyclopenta[a]phenanthren-1-yl]ethan-1-one Other names Eltanolone; 5β-Pregnan-3α-ol-20-one; 3α,5β-Tetrahydroprogesterone; 3α,5β-THP; 3α-Hyd...
Headline from a 2016 article published by the MailOnline This article's lead section may be too short to adequately summarize the key points. Please consider expanding the lead to provide an accessible overview of all important aspects of the article. (October 2023) (Almost) straight outta Compton is part of a headline from a 2016 article written by Ruth Styles and published by the MailOnline, the website of the British tabloid newspaper the Daily Mail. The headline has been criticised and de...
Teco Green vase, before 1922 Vase The American Terracotta Tile and Ceramic Company was founded in 1881; originally as Spring Valley Tile Works; in Terra Cotta, Illinois, between Crystal Lake, Illinois and McHenry, Illinois near Chicago by William Day Gates. It became the country's first manufactury of architectural terracotta in 1889. The production consisted of drain tile, brick, chimney tops, finials, urns, and other economically fireproof building materials. Gates used the facilities to ex...
This article is about a school in Kowloon, Hong Kong. For other schools with similar names, see List of schools named after Francis Xavier. This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed.Find sources: St. Francis Xavier's College, Tai Kok Tsui – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (April 2014) (Learn how and when...
Dutch dialect of Low German This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed.Find sources: Veluws dialect – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (December 2009) (Learn how and when to remove this message) VeluwsVeluwsNative toNetherlandsNative speakers175,000 (2009)[1]Language familyIndo-European G...
烏克蘭總理Прем'єр-міністр України烏克蘭國徽現任杰尼斯·什米加尔自2020年3月4日任命者烏克蘭總統任期總統任命首任維托爾德·福金设立1991年11月后继职位無网站www.kmu.gov.ua/control/en/（英文） 乌克兰 乌克兰政府与政治系列条目 宪法 政府 总统 弗拉基米尔·泽连斯基 總統辦公室 国家安全与国防事务委员会 总统代表（英语：Representatives of the President of Ukraine） 总...
Cinema of Poland List of Polish films Interwar Period Pre 1930 1930s 1940s 1950s 1960s 1970s 1980s 1990s 2000s 2010s 2020svte List of films produced in the Cinema of Poland in the 1960s. Title Director Cast Genre Notes 1960 Bad Luck Andrzej Munk Bogumił Kobiela Comedy Entered into the 1960 Cannes Film Festival Knights of the Teutonic Order Aleksander Ford Grażyna Staniszewska, Urszula Modrzyńska, Mieczysław Kalenik, Aleksander Fogiel Historical Drama 1961 Mother Joan of the Angels Jerzy ...
Azzedine Ounahi Datos personalesNacimiento Casablanca, Marruecos19 de abril de 2000 (24 años)Nacionalidad(es) MarroquíAltura 1,82 m (6′ 0″)[1]Carrera deportivaDeporte FútbolClub profesionalDebut deportivo 2018(R. C. Estrasburgo II)Club Olympique de MarsellaLiga Ligue 1Posición CentrocampistaDorsal(es) 8[2]Goles en clubes 12Selección nacionalSelección MAR MarruecosDebut 10 de enero de 2022Part. (goles) 28 (4)[editar datos en Wikidata] Azzed...
1920s British flying boat Seal II Role Reconnaissance flying boatType of aircraft Manufacturer Supermarine Designer R.J. Mitchell First flight May 1921 Number built 1 Variants Supermarine Seagull Fleet Spotting Gunnery Amphibian The Supermarine Seal II was a British flying boat developed by Supermarine after it secured a British Air Ministry order for a prototype three-seater fleet spotter amphibian. The prototype, which had to be capable of landing on Royal Air Force (RAF) aircraft carriers...
Macbeth SkitWritten byGeorge Bernard ShawDate premieredunperformedOriginal languageEnglishSubjectMacbeth is perplexed by his wife's poetic languageGenresatire Macbeth Skit (1916) is a short comic skit by George Bernard Shaw on William Shakespeare's portrayal of Macbeth's relationship with Lady Macbeth. Origin According to the manuscript, it was written in 1916 for performance by Lillah McCarthy and Gerald du Maurier, actors who had recently appeared in productions of Macbeth. There were many...
Swedish radio presenter and journalist Roger NordinSwedish radio presenter and journalistBornNils Roger Nordin (1977-04-24) 24 April 1977 (age 47)Gävle, SwedenNationalitySwedishOccupation(s)Radio presenter, journalistYears active1994–present Nils Roger Nordin (born 24 April 1977) is a Swedish radio presenter and journalist. He has presented several radio shows including Rix Topp 6 and RIX MorronZoo. Career Nordin started his career in radio at the age of thirteen in 1991 for Gäv...
Cette cathédrale ne doit pas être confondue avec une autre cathédrale de Toronto. D’autres cathédrales portent le nom de cathédrale Saint-Michel. Cet article est une ébauche concernant Toronto. Vous pouvez partager vos connaissances en l’améliorant (comment ?) selon les recommandations des projets correspondants. Cathédrale Saint-Michel Présentation Culte Catholicisme Rattachement Archidiocèse de Toronto Début de la construction 1845 Fin des travaux 1848 Architecte W...
