PROFILPELAJAR.COM

ערך זה עוסק בדמות מאגדת עם נוצרית. אם התכוונתם לצמח, ראו היהודי הנודד (צמח). לפירושים אחרים, ראו היהודי הנצחי.

היהודי הנודד או היהודי הנצחי, המכונה גם "אחשוור" (במקור: "אחשוורוש", אם כי לא ברור הקשר המבלבל בין אחשוורוש ממגילת אסתר לבין דמותו של היהודי הנודד) הוא שמה של דמות אנטישמית מאגדת עם נוצרית.

בימי הביניים התעוררה אגדת היהודי הנודד; שהייתה והתקבלה כמטפורה ליהודים. ברוב גרסאות האגדה, היהודי הנודד היה סנדלר בשם אחשוורוש שסירב לאפשר לישו לנוח על כסאו בדרכו לצליבה ולכן ישו הענישו בקללה, שלעולם לא ימות או ימצא מנוחה אלא ינדוד סובל בעולם עד לחזרתו של ישו ביום הדין הסופי. בדרך כלל, המצב הארור הזה התפרש לאמור שאחשוורוש יכפר על חטאיו בנדידה וקבצנות ממושכת עד שבסופו של דבר ישו יגאל אותו באחרית הימים.^[1] הנדודים המתמידים של היהודי מוגברים לאור פחדו מגילוי זהותו האמיתית על ידי הנוצרים, דבר הגורם לו לעבור ממקום למקום ללא הרף ולחוסר יציבות או שגשוג.^[2]

אם כי במקורות מסוימים, יש הטוענים כי היהודי הנודד הוא בעצם ממלא מקומו ומגלם דמותו של ישו, שבעבר היהודים התנכלו לו והיום הנוצרים או המוסלמים מתנכלים לו. וכי חוסר יציבות זו ונדודיו נועדו בעצם להזהיר אחרים שאם לא יסייעו, יתנו עבודות או תרומות ובעצם לא ילמדו מלקחיו של אותו סנדלר עם ישו לאחר עזיבתו של היהודי הנודד את אותו מקום או אפילו במהלך שהותו שם, המקום יקלע לבזיזות, מחלות, פרעות ואסונות.

מקורות האגדה

אזכור ראשון בכתב לסיפור היהודי הנודד מופיע במידע שנרשם בכנסיית סנטה מאריה דה פראריה שבבולוניה, ובו דווח על נזירים שפגשו את היהודי הנודד בארמניה בשנת 1223. בשנים שלאחר מכן הופיע הסיפור בכתביהם של היסטוריונים אחדים, והתפשט במערב במאה השלוש עשרה על ידי חיבורו של הנזיר מתאוס מפאריס.

אחת האגדות מספרת שכאשר הובל ישו למוות ועל כתפו הצלב הכבד, ביקש לפוש בביתו של יהודי, אך זה גרשו וזירזו ללכת לקראת גורלו. ישו הגיב על כך ואמר לו: אני אלך, ואולם אתה היהודי תהיה נע ונד בארץ עד שובי. לפי נוסח אחד של האגדה, היה אותו יהודי סנדלר ירושלמי ושמו אחשוורוש או בנוסח אחר אחשוור; ולפי נוסח אחר- שומר ביתו של פילאטוס ושמו קרתפילוס.

הסיפור זכה לתפוצה רבה במגילה בת ארבעה עמודים, שנדפסה ככל הנראה בליידן בשנת 1602 על ידי כריסטופר קרוצר; אך לא נתגלה אף מדפיס בשם זה, ומקום הדפסת המגילה ויוצרה לא נתגלו מעולם.

האגדה פשטה במהרה ברחבי גרמניה, בלא פחות מ-8 מהדורות בשנת 1602; בסך הכל הופיעו בגרמניה כ-40 מהדורות לפני סוף המאה ה-18. ידוע על כ-8 מהדורות בהולנדית ופלמית; הסיפור עבר במהרה גם לצרפת. המהדורה הצרפתית הראשונה הופיעה בבורדו בשנת 1609, ובאנגליה בשנת 1625 כפארודיה. המגילה תורגמה לשפות הדנית, השוודית והצ'כית.

דיווחים על הופעתו כביכול של היהודי הנודד

בספרו "אטלס להיסטוריה יהודית" מונה מרטין גילברט כארבעים מקומות שבהם נערכו, לכאורה, מפגשים עם היהודי הנודד.

מקומות מפגש (לא רק לפי גילברט): המבורג 1547; ספרד 1575; וינה 1599; ליבק 1601; פראג 1602; לובק 1603; בוואריה 1604; איפרס 1623; בריסל 1640; לייפציג 1642; פריז 1644; סטמפורד 1658; אסטרכן 1672; פרנקנשטיין 1676^[^{דרוש מקור]}; מינכן 1721; אלטבך 1766; בריסל 1774; ניוקאסל 1790. ההופעה האחרונה שצוינה התרחשה בארצות הברית בשנת 1868 כאשר הוא נצפה מבקר מורמוני בשם אוגריידי.

היהודי הנודד באמנות

שירה

דמות החוטא הנידון לנדודי נצח, ללא תקווה או מנוחה, הותירה את חותמה בדמיונם של רבים. אגדת היהודי הנודד הייתה נושאן של שירים ופואמות מאת משוררים רבים וביניהם:

המשורר השוודי כריסטיאן שובארט (1787)
אלויס שרייבר (1807)
וילהלם מילר
ניקולאוס לנאו
אדלברט פון שאמיסו (1831)
אוגוסט וילהלם פון שלגל
יוליוס מוזן (1838)
לודוויג קהלר (1818)
לוין שיקינג (1827)
גתה
גרנייה (1857) כתב פואמה בהשראת ציוריו של גוסטאב דורה שפורסמו כשנה קודם לכן.
תומאס פרסי כתב על היהודי הנודד בבלדה "רליקים" (שרידים) ב"בלדות אנגליות וסקוטיות".
בפואמה "אחשוור ברומא" של רוברט המרלינג (וינה, 1866), מושווית דמותו של נירון קיסר ליהודי הנודד.

ספרות

באגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן מופיע אחשוורוש כמלאך הספק (דימוי אשר צוטט על ידי הלר בפואמה "נדודי אחשוורוש").
הסופר המזרח גרמני שטפאן היים פרסם (1981) רומן ושמו "אחשוורוש, היהודי הנודד", שהוא סאטירה פוליטית נוקבת ועתירת מעוף, בה היהודי הנודד הוא התגלמות רוח המרי והחירות.
בצרפת פרסם אדגר קינה פרוזה אפית על האגדה ב-1833 ואז'ן סי כתב את "היהודי הנודד" שלו ב-1844.
באנגלית, כתב אנדרו פרנקלין את הדרמה "היהודי הנודד, או נשף המסכות של האהבה" (1797).
ברומן של ויליאם גודווין "סיינט לאון" (1799) קיים מוטיב האיש בן האלמוות.
פרסי ביש שלי הציג אחשוורוש שלו ב"המלכה מב", 1813.
ב"שאלתיאל" של ג'ורג' קרולי, שהופיע בעילום שם בשנת 1828, טופל הנושא בדרך יצירתית.
מארק טוויין מביא את סיפורו של היהודי הנודד בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש".
דמות יוצאת דופן של יהודי נודד נמצאת בספרו של יצחק בשביס-זינגר, "מלך השדות" (1988). בסיפור, המתרחש בפולין של שלהי התקופה העתיקה, נמצא בן דוסא, יהודי גולה מבבל, שנלקח כעבד והובא לצפונה של אירופה. המוטיבים המוכרים מופיעים כאן, בגרסה עתיקה-חדשה. בן דוסא, הדובק בעקשות ביהדותו על אף הסביבה הזרה בה הוא חי, עובר משירותו של אדון אחד למשנהו, עד שנמלט, מגייר נערה טטרית נבערת, ומוצא מנוחה בקהילה יהודית באיטליה.
ברומן הגרפי סנדמן מאת ניל גיימן מתואר אדם שזכה לחיי נצח ושמועה מסופרת עליו שהוא היהודי הנודד שכל 100 שנה נפגש עם השטן בפאב בלונדון.
בספרו של גבריאל גארסיה מארקס, מאה שנים של בדידות, מופיע היהודי הנודד בתור חיה גדולה, כנראה כסאטירה על התפיסה הקאתולית.
בספרו של גבריאל גארסיה מארקס, אין לקולונל מי שיכתוב אליו, מופיע בסיפור יום אחד אחרי שבת בתור נושא הדרשה של הכומר.
בספרו של וולטר מ. מילר הבן, הימנון ללייבוביץ, מופיעה (3 פעמים בהפרשים של מאות שנים) דמות של יהודי זקן נודד, הטוען כי נולד במאה ה-1 לפנה"ס.
בספרו של אשכול נבו, "נוילנד" (2011), תעלומת היהודי הנודד גם באה לידי ביטוי, מוזכרת ומטופלת.
בספרה של דיאנה וין ג'ונס "המהלכים בקצוות" מופיע היהודי הנודד כמדריך ומטיף.
בספרו של ליאו פרוץ, "המרקיז דה בוליבר" (1920), ישנה דמות עיקרית שייתכן כי היא היהודי הנודד.
בספריהם של מרגרט וייס טרייסי היקמן רשומות רומח הדרקון מופיעה דמות העונה לכינוי ברם איש הנצח. על דמות זו מסופר שברגע של חמדנות הרגה, וכתוצאה מזה היא נאלצת לנדוד לנצח בלי יכולת למות. ניתן לשער כי הסופרים לקחו השראה מהיהודי הנודד בכתיבת דמות זו, אך לא ידוע אם זה נכון או לא.

קולנוע

היהודי הנודד 1933, בכיכובו של קונרד ויידט.
היהודי הנודד (בשפה היידית) 1933, שהציג את מצוקת היהודים בגרמניה הנאצית.
היהודי הנודד 1947, בגרסה איטלקית המבוססת על הרומן מאת אז'ן סו.
הסימן השביעי, שתיאר את היהודי הנודד לא כפליט יהודי אלא כסנטוריון רומי (בתרגום חופשי: שר מלחמה).

אגדות מקבילות או קשורות לסיפור היהודי הנודד

במיתולוגיה היוונית סיזיפוס נענש על בגידתו בזאוס ומקבל עונש נצחי של סחיבת אבן במעלה ההר, מה שמזכיר את עונש הגלות של היהודים לאחר בגידתם בישו.

דמות נוספת שנחרץ גורלה לנדוד מצויה באגדה האירית על ג'ק והמגדלור.

בספר בראשית, קין נענש באופן דומה כאשר נגזר עליו ללכת לארץ נוד (שמה רומז למילה "נדודים"), לנדוד על פני הארץ ולעולם לא לקצור את פירות עמלו.

ישנו קשר חזק בין אגדת היהודי הנודד לבין האגדה על ההולנדי המעופף, עובדה שעליה עמד היינריך היינה. קפטן של ספינה הקרויה "ההולנדי המעופף" שהפליגה ב-1681 סירב לסגת מפני הסערה, והיה נחוש להמשיך ולהקיף את כף התקווה הטובה גם אם המסע יימשך עד יום הדין. גורלה של הספינה, אם כן, נחרץ על-פי האגדה להפליג לנצח. "ההולנדי המעופף" נראית לעיתים מרחוק מנצנצת באור רפאים. אם ספינה אחרת תנסה ליצור איתה קשר ינסה צוות הספינה לשלוח מסרים לקרקע לאנשים שמזמן אינם בין החיים.

בסילמריליון של ג'.ר.ר. טולקין מופיעה דמותו של אארנדיל המלח, שהרהיב עוז להפליג אל מעבר לגבולות העולם המוכרים לבני האדם והגיע אל ארצות האלמוות שמעבר להם; כעונש, נגזר עליו לשוט בספינתו ברקיע, ככוכב, עד שיעמוד לדין עם יתר הברואים בקץ הימים (אם כי על פי גרסאות מוקדמות של הספר, מילא אארנדיל שליחות נוספת בטרם בא הקץ, במלחמה האחרונה במורגות').

ראו גם

לקריאה נוספת

אורי סלע, "נתיב הייסורים של היהודי הנצחי", בספרו מלה בסלע, הוצאת כתר, 1990.

קישורים חיצוניים

"היהודי הנודד", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
אלי אשד,שיר הנודד הנצחי, 9 בנובמבר 2003
היהודי הנודד - המסע לארץ הקודש, אפליקציה סלולרית, 20 בינואר 2016
זיוה שמיר, במקלו ובתרמילו: היהודי הנודד ביצירת ביאליק לסוגֶיה ולתקופותיה, מסכת 4, 2005, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית
היהודי הנצחי, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Hurwitz, S. "Ahasver, The Eternal Wanderer: Psychological Aspects." Ed. Galit Hasan-Rokem and Alan Dundes. The Wandering Jew: Essays in the Interpretation of a Christian Legend. Bloomington: Indiana UP (1986). P.222.
^ Tichelaar, Tyler Richard. The Gothic wanderer: from transgression to redemption. University Microfilms, 2003.