טוסקנה או בשמה ההיסטורי טוּסְקיה (Tuscia) הוקמה בימי דיוקלֶטיאנוס קיסר מחוז במרכז-איטליה, אשר נוצר מאיחודם של מחוזות אוּמבְּריה ואֶטרוּריה, נשלטה מפירנצה על ידי שושלת בית מדיצ'י.
בתקופת הלומברדים קמה בה דוכסות ומרכזה בעיר לוּקה, ואחרי כיבושה בידי קרל הגדול ב-774 – רוזנוּת, שהפכה במאה ה-9 לרוזנוּת-ספָר. ב-1052 נרצח אחרון רוזני-הספר הזכרים, ואלמנתו ששלטה תחתיו הורישה את טוסקנה לבתה מַטילדה מקַנוסה. מטילדה, שמתה ללא יורשים (1115), העבירה את נחלותיה לכנסייה, אלא שהקיסרים נאבקו עם האפיפיורים, וכתוצאה מכך הצליחו ה"קומונות", שהמסחר והמלאכה התפתחו בהן, לזכות בעצמאות. הקומונות הראשונות היו לוּקה, סייֶנה ופירֶנצֶה, והחשובה שבהן הייתה פּיזה, מהמעצמות הימיות החשובות בים התיכון עד למפלתה ב-1284. לאחר ירידתה של פיזה עלתה פירֶנצֶה, שהצליחה במרוצת המאה ה-14 להשתלט על רוב ערי טוסקנה. במאות ה14–16 פרחו בערי טוסקנה הציור והפיסול, האדריכלות, השירה והספרות; טוסקנה הפכה למרכז האמנות האיטלקית ותרבות ההומאניזם.
דגל וסמל הדוכסות הגדולה בשנים 1562–1737, מורכב מסמל בית מדיצ'י
לאורך שלטון בני מדיצ'י בטוסקנה, הזהות בין בני מדיצ'י לבין הדוכסות הגדולה הייתה גדולה, ולא הייתה למעשה הפרדה בין הקופה הציבורית לבין הקופה המשפחתית של המשפחה השלטת. רק בני המשפחה יכלו למשל לנצל משאבי טבע.
פרנצ'סקו ופרדיננדו
שלטונו של פרנצ'סקו (שמת בן 46 ב-1587 וכיהן בפועל כראש המדינה מ-1565 ובאופן רשמי ממות אביו קוזימו ב-1574), היה המשך ישיר של ימי אביו, כאשר המדינה נשלטת בפועל על ידי הפקידות הבכירה שמינה אביו והייתה כנועה לרצון בית הבסבורג. את פרנצ'סקו ירש אחיו, פרדיננדו, שהיה פעיל בפיתוח המדינה, בין היתר הורה על ייבוש ביצות, נטיעת עצי תות לאורך הדרכים עבור תעשיית המשי, סלילת דרכים ופיתוח הנמל בליבורנו. הוא גילה יחס סובלני ליהודים ואף הוציא צו המזמין סוחרים יהודים להתיישב בליבורנו ובפיזה.[2] פרדיננדו כרת בריתות עם מדינות שכנות על ידי נישואיו לכריסטינה מלורן, בתו של דוכס לורן והשיא את אחותו, מארי דה מדיצ'י לאנרי הרביעי, מלך צרפת. את בנו, קוזימו השני, השיא למריה מגדלנה, ארכידוכסית אוסטריה מבית הבסבורג, ששלט גם בספרד, אשר הציבה איום מתמיד של חופי טוסקנה מכיוון הים הטירני. ב-1605 הביא פרדיננדו לבחירת בן משפחתו, אלסנדרו דה מדיצ'י לאפיפיור לאו האחד-עשר, שאמנם נפטר כעבור חודש, אך ממשיכו פאולוס החמישי היה תומך בית מדיצ'י. הקשר האמיץ למדינת האפיפיור הביא לחקיקה דתית מחמירה בטוסקנה ולמתן מעמד בכיר לאנשי הכמורה (קלריקליזם). ב-1608 תמך פרדיננדו במשלחת לחופי גיאנה הצרפתית של ימינו, בשם "משלחת ת'ורנטון," שאף ניסתה להקים באזור מושבה טוסקנית, אך מותו הפתאומי עצר את הניסיון. עם מותו, בפברואר 1609 הותיר מדינה עשירה ויציבה, אך נסיונותיו בשדה הדיפלומטיה הבין לאומית היו בעוכרי הדוכסות וגררו אותה אל שורה של סכסוכים ומאבקים.
קוזימו השני ופרדיננדו השני
פרדיננדו השני וויטוריה דלה רוברה
קוזימו השני, בנו של פרדיננדו ויורשו, הותיר, כמו דודו פרנצ'סקו, את השליטה לשריו. הנתין הבכיר בחצרו של קוזימו השני היה המדען גלילאו גליליי, שהדוכס הגדול פרס עליו את חסותו. בנו, פרדיננדו השני היה אך בן 11 במות אביו ב-1621 ובתחילת שלטונו שימשו אמו מריה מגדלנה, ארכידוכסית אוסטריה וסבתו, קריסטינה מלוריין כעוצרות. השתיים, וקריסטינה במיוחד, הסתמכו על ייעוצם של אנשי דת (בניגוד לזהירותו הרבה של קוזימו הראשון מעירוב בין דת וענייני מדינה). ב-1634 השיאו השתיים את פרדיננדו השני לויטוריה דלה רוברה. פרדיננדו שלט 49 שנים. הוא היה מוקסם ממדע והתקין בארמון פיטי שלל מתקנים מדעיים וטכנולוגיים (בהם טלסקופים, ברומטרים, תרמומטרים והיגרומטרים). ב-1657 ייסד אחיו הצעיר, לאופולדו, את האקדמיה המדעית של הדוכסות הגדולה ("אקדמיית הניסויים", Accademia del Cimento) שעל חבריה נמנו בין היתר פרדיננדו עצמו, ג'ובאני אלפונסו בורלי, פרנצ'סקו רדי, ניקולאוס סטנו, ויצ'נסו ויויאני ואחרים.
בין 1641 ל-1644 הייתה הדוכסות מעורבת בסכסוכים המקומיים סביב העיר קסטרו שבלאציו בין אודוארדו פארנזה, דוכס פארמה והקואליציה שגיבש לבין מדינת האפיפיור בראשותו של אורבנוס השמיני. בקרב שהתקיים ב-1643 ספגה הדוכסות הגדולה מפלה מצד כוחות האפיפיור. הסכסוך הסתיים בלי הכרעה, אך תוך מחיר דמים כבד והרס מוחלט של קסטרו. לקראת תום שלטונו של פרדיננדו היה אוצר הדוכסות ריק והיא לוותה מהאימפריה הרומית הקדושה והייתה לבעלת חוב מולה.
את שלטונו של פרדיננדו השני ירש ב-1670 בנו קוזימו השלישי. הוא ירש מצב כלכלי חמור ובמהלך שלטונו חלה התדרדרות נוספת וחזה במעמד הדוכסות הגדולה. קוזימו השלישי היה שמרן ופוריטן קתולי, הוא אסר על חגיגות בעלות ניחוח פאגאני, הוציא להורג מי שנחשד כהומוסקסואל, החמיר את המיסוי, העמיק את החינוך הדתי והוציא צווים נגד היהודים. עד שנת 1705 הצטמצמה אוכלוסיית פירנצה במחצית ואוכלוסיית טוסקנה כולה בכ-40%, מן הצי המפואר לשעבר נותרו שרידים בלבד והמדינה הגיעה לפשיטת רגל למעשה. החובות לאימפריה הרומית הקדושה שיעבדו אל טוסקנה למעשה לכתר והיא אולצה לממן מקופתה הריקה תחמושת לקרב וינה. בעת מלחמת הירושה הספרדית לא השתתפה טוסקנה, כיוון שלא יכלה להרשות לעצמה לא כלכלית ולא צבאית.
קוזימו השלישי נשא לאשה את נכדתו של אנרי הרביעי, מלך צרפת, מרגריט לואיז ד'אורליאן. מנישואים ללא אהבה אלה נולדו שלושה צאצאים, הבכור, פרדיננדו, שהיה מוזיקאי ופטרון של האמנויות,[3] אך גם אלכוהוליסט וחולה עגבת ומת ב-1713; ג'אן גסטונה דה מדיצ'י, שירש את אביו ב-1723 ואנה מריה לואיזה דה מדיצ'י, הנצר האחרון לבית מדיצ'י, שנישאה ליוהאן וילהלם, הנסיך הבוחר מפפאלץ, שנפטר ב-1716 ללא יורשים. בשל חוסר שביעות רצונו של קוזימו מג'אן גסטונה, שהפך ליורש הפוטנציאלי לאחר מותו של פרדיננדו, ניסה למנות את אנה מריה לואיזה ליורשת, מעשה שמשמעותו הייתה הכפפת הדוכסות הגדולה לנסיכות הבוחר מפפאלץ, אולם חזר בו ימי ספורים לפני מותו והוריש את הדוכסות הגדולה לג'אן גסטונה, על מנת להותירה עצמאית. ג'אן גסטונה ביטל את חוקי אביו הפוריטניים אך פרט לכך כמעט שלא נראה בציבור, גם הוא היה אלכוהוליסט וכאשר הופיע במעמדות רשמיים הייתה התנהגותו מוזרה. עקב כך, עלתה ה"שאלה הטוסקנית" על סדר יומה של ועידת המעצמות שכינס הנסיך אויגן מסבויה בווינה ב-16 במרץ1731. בוועידה הוסכם שנסיך ספרד, קרלוס, שהיה בן 15, יירש את ג'אן גסטונה בבוא העת; עד אז הוכרז שדורותיאה סופיה, רוזנת פפאלץ-נויבורג (אחותו של יוהאן וילהלם, הנסיך הבוחר מפפאלץ) תכהן כעוצרת. כל זאת בלי להתייעץ כלל עם ג'אן גסטונה. ב-1735 היה קרלוס למלך נאפולי ואת כתר טוסקנה ירש פרנץ שטפן (פרנצ'סקו סטפנו, שאמו הייתה נינתה של מארי דה מדיצ'י, בתו של קוזימו הראשון). עם מותו של ג'אן גסטונה ב-9 ביולי1737 באה לקיצה תקופת שלטון בית מדיצ'י בטוסקנה.
שלטון בית הבסבורג
פרנץ שטפן ולאופולד
פרנץ שטפן, שהיה ב-1745 לקיסר האימפריה הרומית הקדושה שהה בפירנצה זמן קצר בלבד, עם רעייתו מריה תרזה, עד שעבר לווינה. לאחר מותו ב-1765 עברה הדוכסות הגדולה של טוסקנה לידי בנו, לאופולד. שלטונו של לאופולד התאפיין בהחזרת תפארתה של הדוכסות הגדולה לימי הזוהר שלה, תוך פיתוחה וייצוב כלכלתה. עריכת מודרניזציה במדיניות המיסוי, החדרת חיסון לאבעבועות שחורות וטיפול בעבריינות נוער על ידי מוסדות שיקומיים ולא על ידי ענישה גופנית. ב-1774 חקק לראשונה בעולם חוקים לאשפוז חולים במחלת נפש במוסדות רפואיים ובתנאים אנושיים. ב-1786 ביטל רשמית את עונש המוות (אף שהוצאות פומביות להורג הופסקו 20 שנים קודם לכן). עם מות אחיו הבכור, יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-1790, נבחר לאופולד לקיסר והעביר את השלטון בטוסקנה לבנו, פרדיננד השלישי, הדוכס הגדול של טוסקנה, לאופולד עצמו מת שנתיים מאוחר יותר.
לאופולד השני נודע כשליט בעל עמדות מתקדמות וליברליות וכבעל תשוקה לחידושים טכנולוגיים בכלל ורכבות בפרט. על אף שנשמע להנחיות האימפריה האוסטרית ואף שהיה קשור מכל עבר בקשרי דם עם בית הבסבורג שחייבו אותו למדיניות שמרנית, השתדל לאופולד לפתח את תחום שלטונו לטובת תושביו ופעל באופן עצמאי לקידום יוזמה חופשית, ביצוע עבודות ציבוריות והחדרת טכנולוגיה ומודרניזציה לתחומי החיים השונים. כמו כן התיר לאופולד הבעת דעות חופשית באופן יחסי לשאר שטחי השלטון האוסטרי. דוגמה לפעילות זו היא סלילת קו הרכבת הלאופולדי (באיטלקית: Ferrovia Leopolda) בין פירנצה לליבורנו, דרך פיזה, לאורך עמק הארנו והקמת תחנות רכבת לאורכה. עם זאת, לקראת אמצע שנות ה-40 של המאה ה-19 החלו רגשות לאומיים איטלקיים לגאות והועלו דרישות לרפורמה שלטונית. ב-1845 ו-1846 פרצו מהומות, שנענו על ידי הקלות ורפורמות מצידו של לאופולד, שעיקרן שילוב רב יותר של איטלקים בשלטון. ספטמבר 1847 כונן לאופולד ממשלה בראשותו של קוזימו רידולפי (Cosimo Ridolfi) שהחלה בהכנות לכינון חוקה, שאושררה לבסוף ב-17 בפברואר 1848. במקביל חלחלו רוחות "אביב העמים" לטוסקנה שעיקרן התבטא במרד נגד האוסטרים במילאנו ולומברדיה. ב-26 ביוני הכריז הפרלמנט הטוסקני על כינון רפובליקה עצמאית ובליבורנו פרצה מלחמת אזרחים בפועל. לאחר התייעצויות עם מפקד הצבא האוסטרי יוזף רדצקי פון רדץ, שפעל לדכא את המרידה האיטלקית ועם האפיפיור פיוס התשיעי, עזב לאופולד את פירנצה ב-18 בפברואר1849, תחילה לגאיטה, בתחום ממלכת נאפולי ולבסוף לפורטו סנטו סטפנו. בו ביום הוכרזה רפובליקת טוסקנה בראשותם המשותפת של פרנצ'סקו גוראצי (Francesco Guerrazzi), ג'וזפה מציני וג'וזפה מונטנלי (Giuseppe Montanelli). הרפובליקה לא האריכה ימים. תחת איום של פלישה אוסטרית, הצביעו רוב הנציגים בפרלמנט הרפובליקה החדשה באפריל 1849 לטובת שליחת הזמנה רשמית ללאופולד לשוב ולתפוס את מקומו כדוכס הגדול, תוך העדפת שלטון מלוכה חוקתית שלו על פני כיבוש אימפריאליסטי. ב-1 במאי קיבל לאופולד סמכות חוקית. במקביל תפסו כוחות אוסטריים את לוקה וליבורנו. כפי שהוכח מאוחר יותר, התבצעה פעולה זו בהזמנתו של לאופולד, אף שהלה הציג אותה בפני נתיניו כהפתעה וכרסום בריבונותו. ב-25 במאי נכנסו הכוחות האוסטריים לפירנצה ולאופולד שב לעיר ב-28 ביולי.
באפריל 1850 הגיע לאופולד להסכם עם האוסטרים על הסגת כוחותיהם מטוסקנה, בתמורה לפיזור הפרלמנט, אך האוסטרים הותירו 10,000 חיילים בשטח. שנה לאחר מכן חתם על קונקורדט עם מדינת האפיפיור, במסגרתו הוקנו סמכויות ומעמד בכיר לאנשי הכמורה. ב-1852, לאחר לחץ של הממשל האוסטרי, האפיפיור ומלך נאפולי ביטל לאופולד את החוקה. אישי מפתח בממשל הרפובליקה, ובראשם פרנצ'סקו גוראצי נידונו לתקופות מאסר ארוכות. הכוחות האוסטריים נסוגו כליל מטוסקנה ב-1855, אך באותה עת כבר לא נותר דבר מן האהדה לה זכה לאופולד בראשית שלטונו.
כאשר הכריזו צרפת בראשות נפוליאון השלישי, ממלכת סרדיניה ופיימונטה מלחמה על אוסטריה באפריל 1859 (מלחמת אוסטריה-סרדיניה), קבע לאופולד מדיניות נייטרלית ולא מנע ממתנדבים טוסקניים להצטרף למלחמה נגד אוסטריה. מפלגת העם דרשה את התפטרותו של לאופולד ואת הכרתו הפומבית במטרה של איחוד איטליה. לאופולד סירב לעשות זאת וב-27 באפריל סולק יחד עם משפחתו מפירנצה, ללא אלימות, לבולוניה, שם השתכנה המשפחה בחסות האפיפיור. ב-21 ביולי ויתר לאופולד על כתרו לטובת בנו פרדיננד, שלא יישם את שלטונו. בדצמבר 1859 הצטרפה טוסקנה, לאחר שמשאל עם ענה באופן גורף (95%) "כן", לממלכת סרדיניה, בדרך להקמתה של ממלכת איטליה המאוחדת.
יהודים בדוכסות טוסקנה
מאמצע המאה ה-12 נמצאו על ידי בנימין מטודלה כמה עשרות משפחות יהודיות בפיזה ובלוקה. ב-1229 נזכרים יהודים בסיינה, ומתחילת המאה ה-14 ואילך נוסדו בנקים יהודיים בערים רבות בטוסקנה. ב-1437 החלה הבנקאות היהודית בפירנצה ומסביבה התגבשה במהרה קהילה.
עם ייסוד הדוכסות הגדולה של טוסקנה הורע מצב היהודים. ב-1567 הונהג בה אות הקלון, וב-1570 גורשו היהודים מטוסקנה כולה, פרט לסיינה ולפירנצה - שבהן נכלאו בגטאות.
ב-1492 גורשו היהודים לראשונה מהרפובליקה של לוקה וסופית ב-1572. אולם ב-1593 נפתחו שערי פיזה וליוורנו בפני צאצאי אנוסי ספרד ופורטוגל, ובליוורנו זכו היהודים - כסוחרים וכבנקאים - בתנאים נוחים ביותר, עד שבמאה ה-18 הפכה הקהילה היהודית לאחת הקהילות הפורחות באיטליה כולה. שליטי טוסקנה שמבית הבסבורג-לורן הרחיבו את זכויות היהודים בעיר זו, וב-1779 אף העניקו להם את הזכות להיבחר למועצת העיר. באותה עת נמנו כ-6,000 יהודים בחמש ערי המושב היהודי בטוסקנה - פירנצה, פיזה, ליוורנו, סיינה ופיטיליאנו.
ב-1798 זכו יהודי טוסקנה בשוויון מלא מידי שלטונות הכיבוש הצרפתיים, ובכך החל תהליך התערותם בחיי החברה והכלכלה של טוסקנה. לאחר הרסטורציה לא השתנה מצבם בהרבה; בימי הדוכס הגדול לאופולד השני נמשכה המדיניות הליברלית, ולא נסגרו בפני היהודים השירות הצבאי, פקידות ציבורית ועריכת דין. יהודי טוסקנה אף הירבו להשתתף בתנועות המדיניות והרוחניות של יתר האוכלוסין, ומספרם בשורות תנועת התחיה האיטלקית ובין חסידי מאציני היה רב.
תחום השלטון והמבנה המנהלי
הדוכסות הגדולה של טוסקנה חפפה במידה רבה את תחום מחוז טוסקנה של איטליה המודרנית. הדוכסות הגדולה התחלקה לשתי יחידות מנהליות, ששורשיהן עוד בטרם הקמתה. ה-stato vecchio ("המדינה הישנה"), שחפפה את שטחי דוכסות פירנצה, שהייתה פייף של האימפריה הרומית הקדושה וה-stato nuovo ("המדינה הישנה") שחפפה את שטחי הרפובליקה של סיינה והייתה עד 1555 בשליטת ספרד.
Eric Cochrane, Florence in the Forgotten Centuries, 1527-1800: A History of Florence and the Florentines in the Age of the Grand Dukes, 1976 ISBN 978-0226111506
.png){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg)
.svg)
.jpg)
,_Sohn_von_Leopold_II.,_in_seiner_Bibliothek_sitzend,_Kniest%C3%BCck.jpg)
