פילוח תוצאות הבחירות בדיאגרמת עוגה. מקרא (בסדר כיוון השעון): בגוונים הכחולים - מפלגות הימין, בגוונים האפורים - המפלגות החרדיות, בגוונים הסגולים - מפלגות המרכז, בגוונים האדומים והחומים - מפלגות השמאל והמפלגות הערביות.
הבחירות לכנסת התשיעית (גם: ה”מהפך“) התקיימו ב-17 במאי1977, כ"ט באיירה'תשל"ז, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת התשיעית. הבחירות הוקדמו ממועדן המקורי – 1 בנובמבר 1977, כ' בחשווןה'תשל"ח. מערכת בחירות זו נחשבת בעיני ישראלים רבים לאחת ממערכות הבחירות החשובות והמשפיעות בתולדות מדינת ישראל, ותוצאותיה ניכרו לשנים רבות, הרבה מעבר לשנות כהונת הכנסת התשיעית. בחירות אלו, היו הפעם הראשונה שבה הצליח הליכוד לקבל לידיו את השלטון במדינה, ובכך סיים את ההגמוניה של מפלגות הפועלים, ובראשן מפא"י, אשר שלטו במוסדות היישוב, ולאחר מכן במדינה, במשך כמעט חמישים שנה, החל משנות ה-30 של המאה העשרים ועד שנת 1977. בחירות אלו סימנו בגלוי את השינוי במבנה הדמוקרטי והסוציו-אקונומי הקיים בישראל, והעביר אל המרכז, מהשוליים, את קו השבר החברתי, הכלכלי והעדתי, שפיצל את החברה הישראלית, מעתה, לשני גושים שווי כוח לערך הנאבקים ביניהם, בניגוד למצב בו הייתה לאורך כל השנים שלפני כן הגמוניה ברורה של אנשי מפלגות הפועלים ותומכיהם.
בחירות 1977 היו הראשונות בהן התקיים מדגם טלוויזיוני לניבוי התוצאות ביום הבחירות. הסטטיסטיקאיחנוך סמית היה זה שהקים את מערך המדגם עבור רשות השידור. כך, בתום יום הבחירות, התאפשר למגיש משדר הבחירות, חיים יבין, להכריז בשידור ישיר, על סמך תוצאות המדגם, על ה”מהפך“.
הרמטכ"ל לשעבר בן ה-52, שלא כיהן קודם לכן בתפקיד פוליטי בכיר, התמנה לתפקידו אחרי שזכה בבחירות הפנימיות מול שמעון פרס ברוב קטן. פרס לא קיבל את הגזירה, ובמהלך כהונת הממשלה הפגין מדיניות "לעומתית", והחליש מאוד את יכולתו של רבין למשול.
בתחום המדיני הפעילה ארצות הברית, ובמיוחד מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, לחץ כבד על ישראל להתקדם להסדר כלשהו עם מדינות ערב. הסדר ביניים, אשר נחתם בין ישראל ובין מצרים בספטמבר 1975, הקל במעט על הלחץ בחזית זו, אך רבין ניצב גם מול פעילות הולכת ומתגברת של תנועת "גוש אמונים", שבגיבויו של שר הביטחון שמעון פרס, ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (ביניהם זבולון המר), החלו לפעול ליישובם של יהודים ביהודה ושומרון.
בזירה הפנימית היה האירוע הבולט ביותר הניכור ההולך וגובר בין תושביה הערבים של ישראל לבין מפלגת השלטון. האות הגלוי לכך היו אירועי "יום האדמה" ב-30 במרץ1976, כאשר הפגנות נגד הפקעת אדמות הפכו להתפרעות אלימה, וגררו תגובה חריפה של המשטרה, שתוצאותיה היו שישה הרוגים ערבים וכן פצועים רבים משני הצדדים. מתחת לפני השטח הייתה דעיכה מתמשכת של התמיכה המסורתית של הערבים במפלגת השלטון לטובת מפלגות ערביות, שייצגה שינוי בתפישת מדינת ישראל, מספקית של זכויות תושב בחסות השלטון לתפישה המדגישה שוויון זכויות ואת המובחנות האתנית והדתית של הערבים בישראל.
האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות השבעים, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט. כדי להתמודד עם מצבת החובות התופחת של מדינת ישראל, שנבעה בעיקר מההרחבה בשנים הקודמות, נקטה ממשלת רבין מדיניות של "פיחות זוחל" – מיסוד מנגנון אינפלציוני, אשר הביא לירידה בערך הלירה אל מול הדולר בשיעור של 50 אחוזים בתקופת כהונת הממשלה.
פרשיות השחיתות: הפרשה הבולטת ביותר הייתה זו בעניינו של אשר ידלין, מנכ"ל קופת חולים הכללית של ההסתדרות, שהיה מועמדו של רבין למשרת נגיד בנק ישראל. ידלין נחשף כמי שקיבל שוחד כ"דמי תיווך" בעסקאות מקרקעין בהן הייתה מעורבת הקופה. העובדות שנחשפו על הפרשה והגישה וההתנהגות של בכירים במפלגת השלטון כמו ידלין, שלא הבחינו בין רכוש הציבור לרכושם הם, עוררה תחושה של מיאוס בקרב הציבור. ב-18 באוקטובר 1976 נעצר ידלין וזמן קצר אחרי כן, בנובמבר 1976, נחשפה פרשה נוספת, שבה הועלו נגד השר אברהם עופר חשדות לפיו קיבל שוחד כאשר שימש מנכ"ל החברה ההסתדרותית "שיכון עובדים". פרשה זו הסתיימה בצורה טראגית ב-3 בינואר1977 עם התאבדותו של עופר. בכיר נוסף במפלגה, מיכאל צור, שהיה מנכ"ל משרד השיכון, הורשע אף הוא באותה תקופה בעבירות שונות וישב בבית הסוהר.
השחיתות במפלגת השלטון, ובמיוחד בצומת הקשרים שבין הגופים ההסתדרותיים ומערכות השלטון, לא הייתה חידוש מרעיש, שכן שמועות וידיעות על־כך רווחו מימיה הראשונים של המדינה. השוני הדרמטי היה שבתקופת ממשלת רבין, עם ירידת הדור הראשון והשני של שלטון מפא"י מן הזירה, הבשילה הדמוקרטיה הישראלית למידה שאפשרה לחשוף, לדון ולתבוע את בכירי מפלגת השלטון. היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, קבע את הכלל המפורסם: "דין ידלין כדין בוזגלו" (מבחן בוזגלו) – היינו, דין הבכירים כדין כולם.
ביקורת חדשה ומפתיעה כנגד שלטון המערך קמה גם בטלוויזיה הישראלית, אשר תפקדה בשנותיה הראשונות בשקט ובכניעות, גילתה בשנים אלו מרדנות מפתיעה. התוכנית הסאטירית "ניקוי ראש" תקפה מדי שבוע את הממשלה, מחדליה ושחיתותה בחריפות שהציבור ומפלגות השלטון לא הורגלו לה עד אז.
מפלגת השלטון אחרה להבין כי ברק ו"ניקוי ראש" לא היו תופעות בודדות, אלא סימן לשינוי עמוק יותר בישראל, בציבוריות הישראלית וביחס אל השלטון. אברהם עופר, כאשר נחשד בשחיתות, סבר כי הדרך להתמודד עם ההאשמות היא באמצעות פנייה ליועץ המשפטי לממשלה לביטול החקירה. אם היה אשם, או לא, ייצגה פנייתו תפישה לפיה שרים ושועים ניצבים מעל לחוק ואינם צריכים להחקר כאחד האדם.
תגובה דומה הייתה לביקורת שהוטחה בממשלה ב"ניקוי ראש". מדי שבוע הושמעו קריאות במערך ובמפד"ל לבטל את התוכנית, או לקצץ ולסרס את תכניה, ותגובות אלו התעצמו ככל שהתעצמה הפופולריות של התוכנית.
"התרגיל המבריק"
היה ברור כי ממשלתו של רבין, שרבו בה חילוקי הדעות הפנימיים, הן בין מרכיביה והן בתוך מפלגת השלטון, לא תחזיק מעמד. האווירה הציבורית הקשה הקשתה על תפקוד הממשלה, ורבין החליט להקדים את הבחירות.
ההזדמנות לכך הגיעה ב־14 בדצמבר כאשר בכנסת נערכה הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) בשל חילול השבת שנגרם, לטענתם, כאשר חלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת מטקס קבלת מטוסי ה־F-15 הראשונים שהגיעו לחיל האוויר (את חילול השבת חשף העיתונאי ישראל קצובר בעיתון שערים). שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטיםחיים צדוק, החליט לראות בהצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא איפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו לתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון). הוא הודיע על כך בכנסת ב־20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, ונקבעו בחירות מוקדמות ל־17 במאי1977, שעד קיומן הובטחה כהונתה של הממשלה כממשלת מעבר בה אי אפשר להביע אי אמון. מהלך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "התרגיל המבריק", כינוי שבדיעבד הפך לאירוני. רבין העריך שדרך הקדמת הבחירות ישתפרו סיכויי מפלגתו לנצח, מתוך הנחה כי מנהיגי מפלגת שינוי לא יספיקו לגדול לכדי כוח אלקטורלי מרכזי שינגוס בקולותיה של העבודה, כמו גם שהאופוזיציה בראשות הליכוד לא תספיק לארגן קמפיין בחירות משמעותי. בנוסף, העריך שכך ימנע מפרס להתארגן לקראת בחירות מקדימות במרכז המפלגה. ההנחות התבדו, ולמעשה הכינו את הקרקע לקראת "המהפך".
מהלך זה סימן גם את סופה של "הברית ההיסטורית" בין המערך ובין המפלגות הדתיות, ולא התקבל באהדה בציבור. סיבוך נוסף נבע מכך ששרי הליברלים העצמאים, משה קול וגדעון האוזנר, "נתפסו" בממשלה בניגוד לרצונם, ומבלי שתהיה באפשרותם להתפטר, שכן לא ניתן היה להתפטר מממשלת מעבר. הקדמת הבחירות וקביעתן למאי 1977, כמעט חצי שנה לאחר מכן, התבררה בסופו של דבר כמשגה קריטי של מפלגת השלטון.
מערכת הבחירות
יו"ר המערך, שמעון פרס, מצביע בקלפי בתל אביב
הבחירות הפנימיות במערך
לאחר התפטרותה של גולדה התמודדו יצחק רבין ושמעון פרס על מועמדות המערך לראשות הממשלה. פרס, שהיה שר הביטחון, פיתח תדמית "ניצית" ו"ביטחוניסטית" לעומת רבין שנחשב ל"יוני". בבחירות פנימיות, שנערכו במרכז מפלגת העבודה ב-23 בפברואר1977, זכה רבין ברוב של 1,445 קולות אל מול 1,404 קולות שקיבל פרס. רבין התחייב כי בממשלתו העתידית יקבל פרס "תפקיד חשוב", אך כפי הנראה התכוון לשלול ממנו את תיק הביטחון ולתת אותו ליגאל אלון.
משה דיין החליט לסבך את המצב הפנימי בעבודה, כאשר הודיע כי לא יסכים להצטרף לרשימת המערך אם לא יוחלט כי יתקיימו בחירות חדשות בטרם תוותר הממשלה ויתור טריטוריאלי כלשהו. לבסוף, לאחר היסוסים ופסיחה על שתי הסעיפים (לרבות משא ומתן עם ראשי הליכוד), הופיע שמו של דיין ברשימת מועמדי המערך לכנסת.
בחודש מרץ 1977 נחשפה פרשת חשבון הדולרים: העיתונאי דן מרגלית חשף כי לאשתו של רבין, לאה, חשבון דולרים בארצות הברית שהיה אסור אז על פי חוקי המטבע הישראלים. מאוחר יותר התברר כי מדובר בחשבון משותף של שני בני הזוג. לאחר שנודע ליועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, שבכוונת רבין לפרוש מן ההתמודדות על ראשות הממשלה הבאה עקב פרשה זו, הוא הסתפק בהעמדתה של לאה רבין לדין ובכופר שהוטל על יצחק רבין. בליל 7 באפריל 1977 הודיע רבין כי לא יתמודד בראש רשימת המערך בבחירות לכנסת התשיעית וכי בכוונתו לצאת ל"חופשה" (הוא לא היה יכול להתפטר שכן ממשלתו הייתה ממשלת מעבר). שמעון פרס מילא את מקומו.
ההיערכות בליכוד
יו"ר הליכוד, מנחם בגין, מצביע בקלפי בתל אביב
בליכוד הייתה תחושה, אשר הסקרים שנערכו רק אישרו אותה, כי זו הפעם ניתן להשיג ניצחון היסטורי. הענן היחיד שהעיב על הכנות המפלגה היה מחלת הלב הקשה של מנחם בגין, שסבל מהתקף לב קשה זמן לא רב לפני הבחירות, ולמעשה לא השתתף במערכת הבחירות כלל.
אריאל שרון, אשר עזב את הליכוד בשנת 1975 כדי לשמש כיועץ ביטחוני לראש הממשלה רבין, לא שב אל הליכוד והקים מפלגה בשם שלומציון. את התפקיד המרכזי בליכוד בהכנה לבחירות מילא עזר ויצמן, היורש הלא מוכתר של בגין, שפתח במערכת בחירות דינאמית שהתמקדה בעיקר בנגעים ובכשלונות של מפלגת השלטון, והבליטה, לצד ההנהגה הוותיקה של המפלגה הליברלית וחרות, גם דור חדש של פוליטיקאים כמו משה קצב, יורם ארידור, אהוד אולמרט, יצחק מודעי ודוד לוי.
ד"ש
מודעות בחירות של ד"ש
על גל המחאה כנגד השחיתות, כנגד ה"מחדל" ובקריאה לנקיון כפיים ולמנהל תקין, קמה מפלגה חדשה. יגאל ידין, אשר מאז פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל נמנע מעיסוק בפוליטיקה (על אף שדוד בן-גוריון חפץ להכתירו כיורשו), הודיע ב-2 בנובמבר כי הוא מקים תנועה חדשה בשם "דמוקרטים - שינוי". תנועת "שינוי", שהקימו הפרופסור אמנון רובינשטיין ואנשיו של ידין, חברו לגורמים נוספים, כגון פורשי "המרכז החופשי" בראשות שמואל תמיר, ולדמויות נודעות כאלוף (מיל.) מאיר עמית, אסף יגורי, והתעשיין סטף ורטהיימר, להקמת מפלגה חדשה, התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש), אשר התיימרה להביא מזור לתחלואי הפוליטיקה הישראלית.
הקמת המפלגה, ובמיוחד ראשה, ידין, שנתפס כמנהיג שלו חיכתה ישראל, הכתה גלים במערכת הפוליטית. בתוך מספר שבועות נרשמו כחברים במפלגה כ-37,000 איש. המפלגה ערכה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות פתוחות לכל שנועדו לקבוע את רשימתה לכנסת. עד אותה עת קבעו המפלגות את מועמדיהן ב"ועדת מינויים", והבחירות הפנימיות בד"ש היוו סמן לדמוקרטיזציה של המערכת, שסחף בעקבותיו, במערכות הבחירות הבאות, אף את המפלגות הגדולות.
המפלגה הציגה פן מדיני מתון המסכים ל"פשרה טריטוריאלית", אך עיקר מצעה יוחד לענייני פנים. ידין, שהודיע על הקמת המפלגה במשדר "מוקד" בטלוויזיה, במה ציבורית ראשונה במעלה בישראל באותן השנים, העמיד את מצעו על שלושה עיקרים אלו: תמיכה בהנהגת בחירות אזוריות, שיצמצמו את מספר המפלגות המיוצגות בכנסת, מלחמה בשחיתות ובהון השחור, ודאגה ל"משטר חיים צודק" ו"חלוקה שווה של הנטלים על הציבור". ידין הצהיר, כי יפעל להנהגת מדינה יהודית ודמוקרטית, ובכך הייתה כוונתו כי אין לשלוט על מיליון וחצי ערבים בשטחים. הרקורד הציבורי של ידין, אשר היה חבר בוועדת אגרנט והגיע להישגים חשובים בתחום הארכאולוגיה, הביא אותו ואת המפלגה שייסד אל קדמת הבמה הציבורית. עיקר כוחו היה בכך שאנשים שקצו בשחיתות המערך אך חששו מהצבעה לליכוד חשו בנוח להצביע למפלגתו.
השמאל הרדיקלי
מאז שרק"ח התפלגה ממק"י, ב-1965, נשענה המפלגה על קולות האוכלוסייה הערבית כמעט באופן בלעדי, כאשר מספר הקולות היהודים שקיבלה בטל בשישים. כתוצאה מעובדה זו הפכה המפלגה יותר ויותר למפלגה ערבית לאומית, אף על פי שבאופן רשמי מעולם לא הפסיקה להגדיר את עצמה כקומוניסטית ויהודית-ערבית. תהליך זה הגיע לשיא במהומות יום האדמה שרק"ח יזמה וניהלה. כדי להפיק את הרווח הפוליטי מכך היא יזמה את הקמת חד"ש שיועדה להיות מסגרת לא-קומוניסטית ולכלול לאומנים ערבים כמו חנא מוויס (שנבחר מטעמה לכנסת), וכך להגדיל את השפעתה הציבורית של רק"ח. בנוסף, צ'רלי ביטון, איש הפנתרים השחורים, צורף להתארגנות החדשה מתוך ניסיון לשבור את הבידוד של המפלגה ברחוב היהודי. בבחירות זכתה חד"ש בחמישה מנדטים, הישגה הטוב ביותר עד היום והפעם היחידה שבה רק"ח או חד"ש הצליחו להגיע למספר המנדטים שמק"י המאוחדת קיבלה בפעם האחרונה שהתמודדה ב-1961.
במערכת הבחירות עמדו זה מול זה שניים מטובי התועמלנים שקמו למחנה השמאל ולמחנה הימין. מנהל מסע הבחירות של המערך היה חבר הכנסת הצעיר יוסי שריד ולמולו עמד עזר ויצמן. אף שלא הייתה זו מערכת הבחירות הראשונה בה הוקרנו תשדירי בחירות בטלוויזיה, במערכת בחירות זו מילאו התשדירים תפקיד מרכזי, במיוחד בגלל המתקפות האישיות שנערכו במסגרת מערכת הבחירות.
מערכת הבחירות התנהלה תוך התקפות אישיות קשות. תעמולת הבחירות של המערך החלה בפרסום מודעה גדולה בעיתונות בה נכתב "בגין ישיר לנו סולו - כולנו פה אחד", כרמז לא דק לכך שבגין מנהיג את מפלגתו כרודן. בגין הוצג כאדם קיצוני שהתנהג באלימות בפרשת הסכם השילומים וכמי שעשוי להביא את הדמוקרטיה בישראל לקיצה.
הליכוד, לעומת זאת, הקדיש מאמצים רבים להצגת בגין כאדם צנוע, ירא שמים ואיש משפחה למופת. על צד התעמולה השלילית, לא היססה תעמולת הבחירות של הליכוד לתקוף את המערך ב"בטן הרכה", פרשיות השחיתות הרבות שנקשרו במפלגה. סיסמתו המרכזית של הליכוד – "כוח 1 - הליכוד" – והזיהוי שנוצר בלוגו (שהל' במילה ליכוד בו התנופפה כדגל) עם הצבע הכחול סימנו את הקו המוביל בתעמולת הליכוד במערכה זו, כמו גם בשנים הבאות.
עזר ויצמן פתח את תעמולת הבחירות במכתב אישי לבוחר, שפורסם כמודעה בעיתונים, ובו נכתב בין היתר:
"50 שנה שולטת בישראל אותה מפלגה עצמה, מפלגה שאפילו הייתה ללא רבב - כבר נחלשה ועייפה, התערערה והתפוררה. 50 שנות שלטון בכל תחומי החיים, ואשר לרבב... 50 שנה לא היה הדבר כה דחוף: להחליף את השלטון. 50 שנה לא היה הדבר כה הכרחי, כה קרוב. לשנות את הכיוון, לעמוד איתנים ליד ההגה. הליכוד חייב ויכול לעשות זאת. הוא יעשה זאת אתכם. אתה, אנחנו... הישראלים. יש רק כח אחד בישראל. אתם נקראים אליו. עכשיו."
על מערכת הבחירות של הליכוד העיב, כאמור, התקף לב קשה אשר בו לקה בגין בתחילת אפריל. הבדיחה שנפוצה אז הייתה כי ראשי התיבות של אותיות הפתק של הליכוד "מחל" הם "מנחם חולה לב". התקף הלב מנע מבגין השתתפות אקטיבית במערכת הבחירות, אך הוא החלים בסופו של דבר עד כדי כך שהצליח להשתתף, חולה, חיוור ורזה, בעימות טלוויזיוני ראשון מסוגו בינו ובין שמעון פרס.
העימות, שנדחה ביומיים בגלל אסון בו נהרגו 54 חיילים בהתרסקות מסוק בבקעת הירדן, הביא את בגין לכל בית בישראל. אל מול שמעון פרס, הופיע בגין כשווה מול שווים. ההתרשמות הייתה כי אין המדובר במטורף קיצוני הוזה, כפי שהראתה התדמית שהדביקו לו אנשי המערך מזה שנות דור, כי אם במנהיג לאומי ושקול. סקרים שנערכו לאחר העימות הראו כי בעימות עצמו לא היה מנצח ברור, אך היה זה שוויון שכולו הפסד לשמעון פרס וניצחון לבגין.
מפלגות נוספות שהתמודדו בבחירות
בבחירות אלו התמודדו 22 מפלגות, מתוכן זכו בסופו של דבר 12 לייצוג בכנסת. פרט למפלגות הגדולות והממוסדות פעלו מספר מפלגות שוליים קטנות:
הפנתרים השחורים יוצגים בארבע מפלגות - צ'רלי ביטון התמודד במסגרת חד"ש, סעדיה מרציאנו התמודד מטעם "מחנה של"י", ופרט לכך פעלו שתי מפלגות - "הפנתרים השחורים" ו"הפנתרים הציונים".
איש העסקים שמואל פלאטו-שרון הקים מפלגה, שלימים נקראה פיתוח ושלום, אשר סיסמתה הייתה "האיש הבודד לכנסת". שרון, אשר הוגש נגדו כתב אישום בצרפת, טען כי אם לא ייבחר לכנסת יוסגר לצרפת. מסע הבחירות שניהל היה כה מוצלח עד כדי כך שקיבל שני מנדטים. עם זאת הותר לו להשביע רק חבר כנסת אחד, שכן הוא הציג לכנסת רק את מועמדותו הוא, ולא היו ברשימתו אנשים נוספים. המנדט הנוסף שקיבל חולק בין שאר המפלגות כ"קולות עודפים". בעקבות מסע הבחירות הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות שביצע במהלך מסע הבחירות, שעיקרן מתן שוחד בחירות. כתב אישום זה נדון בשלוש ערכאות, ובסופו של דבר הורשע פלאטו-שרון בשלושה סעיפי אישום, ונדון לשלושה חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשי מאסר על-תנאי.
בבחירות, שהתקיימו ב-17 במאי1977, נמנו 1,771,726 מצביעים, מתוך 2,236,293 בעלי זכות הצבעה, אחוז הצבעה של כ-79.23%. אחוז החסימה עמד בהתאם על 17,478 קולות.[2] בבחירות התקבלו התוצאות הבאות:
מנחם בגין בנאום הניצחון במטה הבחירות של הליכוד במצודת זאב בתל אביבשמחה ארליך במחוות סימן V במצודת זאבתומכי הליכוד חוגגים מחוץ למצודת זאב
"המהפך" לא היווה חילופי שלטון רגילים, כי אם רעידת אדמה פוליטית שכמותה לא נודעה עד אז. ציבורים שלמים במדינת ישראל, שעד אז לא נשמע קולם, חשו כי הליכוד ובגין מייצגים אותם. הצעירים, בני עדות המזרח, בני עיירות הפיתוח, ורבים אחרים, חשו כי עתה ניתן להם פתחון פה, וחלק בהנהגת המדינה, שנמנע מהם במשך כל שנות שלטון מפא"י. האהדה והאהבה לבגין שרחש ציבור זה, השתוותה רק לאהדה אותה רחש הציבור לבן-גוריון בשנים הראשונות לקיומה של המדינה.
ירידת השמאל הייתה קשה. כל מפלגות השמאל נפגעו ובראש ובראשונה המערך, שצנח מ-51 מנדטים במערכת הבחירות הקודמת ל-32 בנוכחית. גם ללא ד"ש יכול היה בגין להקים ממשלת ימין-דתיים, ולזכות לרוב בכנסת. לבסוף הצטרפה ד"ש לממשלתו, ביחד עם המפלגות הדתיות ועם משה דיין אשר פרש מן המערך. התחושה במערך הייתה קשה. כבר מתעמולת מערכת הבחירות השתקפה התפיסה כי שלטון שאינו של המערך אינו לגיטימי. תפיסה זו לא השתנתה עם הבחירות. תחושתם של רבים במערך הייתה כי הבחירות היו "תאונה היסטורית" שנבעה מהצבעת מחאה לד"ש.
ד"ש הייתה לראשונה בסדרה של מפלגות "מצב רוח" שהופיעו ונעלמו חליפות. רבים מחבריה המובילים ראו את תפקידה כ"שוט" לייסורו של המערך, אך למעשה התכוונו להמשך שלטונו תוך שינוי דרכיו. אחרים הסתייגו מן הקו ה"סוציאל-דמוקרטי" שנקטה המפלגה בחיזוריה אחר קולות מצביעי המערך המאוכזבים. ניגודים אלו, והעובדה שלא הצליחה להפוך ללשון מאזנים, הובילו להתפוררותה המהירה של המפלגה אחרי הבחירות, עד כדי כך שבשנת 1979 כבר חדלה המפלגה להוות גורם של ממש.
תחזיות האימה של מערכת הבחירות של המערך הופרכו, לפחות בקדנציה הראשונה של בגין: בגין התברר כרחוק מאוד מדימוי הרודן המאיים שהוצמד לו. לדעת רבים, הפגין בגין חולשה יתרה בניהול הממשלה. מה שכונה על־ידו "קלקולים" היה למעשה התנהגות מופקרת של כמה משרי הממשלה מן הליכוד שמרדו בו, ואחרים שזלזלו בסמכותו. תוך זמן קצר אחרי הבחירות החל משא ומתן עם נשיא מצריםאנואר סאדאת, שהוביל להסכמי קמפ דייוויד ולהסכם שלום עם מצרים, המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. המובילים בקידום התהליך היו שני הקיצונים מן העבר הלא רחוק, עזר ויצמן ומשה דיין, שפרש מן המערך והצטרף לממשלה.
שינוי דרמטי לא פחות, אף כי הרבה פחות גלוי, התרחש בזירה הפנימית. אחרי הבחירות סר חינם של הקיבוצים, "הבן המועדף" של המערך, ואת מקומם החלו תופסות קבוצות חדשות. ביטול המכסות על מספר תלמידי הישיבה בהסדר תורתו אומנותו הוביל לגידול ניכר ומתמשך במספר תלמידי הישיבות. הגדלת התמיכה בהתיישבות ביהודה ושומרון הובילה לגידול ניכר לאורך השנים במספר המתנחלים.
בתחום הכלכלי ניסתה להוביל ממשלת בגין בהנהגת שר האוצר שמחה ארליך מדיניות של "ליברליזציה" במטבע החוץ, כשהיא מסירה את ההגבלות על חלק מפעולות הקנייה והמכירה של דולרים. תוכנית הליברליזציה הכלכלית של ארליך זכתה לכינוי "המהפך הכלכלי", כפועל יוצא של המהפך השלטוני. בגין, שהיה זקוק לתמיכת הממשלה בהסכם השלום וככל הנראה גם חשש מצעדים מחמירים בתחום הכלכלי, סירב לתמוך בצעד הנלווה הנדרש של איזון תקציבי, מה שכפה על ארליך להמשיך ולממן את התקציב באמצעות הדפסת כסף. הזינוק האינפלציוני לא אחר לבוא, ואחריו התמוטטות תוכנית המהפך הכלכלי. חרדת הפוליטיקאים מצעדים של ריסון תקציבי וקיצוץ, שהיו חיוניים לאישוש כלכלתה של ישראל, הייתה עתידה להימשך עד כינון ממשלת האחדות בשנת 1984.
בתחום הביטחוני החליטה ממשלת בגין, בשנת 1981, להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק, מתקן שהיווה, לטענתם ולטענת רבים, סכנה קיומית לישראל.
ערן אלדר, הדרך ל–77': קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1977–1965, עם עובד, 2018.
Aharon (Roni) Kampinsky, The impact of political upheaval on a party’s ideational position: The Mafdal and the 1977 upheaval, Israel affairs, 2018, pp. 958–975
