ערך זה עוסק בחברה לבניין. אם התכוונתם לבתי המגורים, ראו מעונות עובדים.

שיכון עובדים בע"מ היא חברה הסתדרותית לבניית שכונות פועלים עבריות בארץ ישראל. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 בנתה החברה כ-55,000 דירות, וכ-25% מחברי ההסתדרות התגוררו בבתים שנבנו על ידיה. מרבית הבתים שנבנו על ידיה (כ-75%) נבנו בשכונות הפועלים הגדולות במושבות וב"קריות" - ביניהן: קריית חיים, קריית משה, קריית עמל, קריית עבודה, קריית שלום, קריית בורוכוב, קריית אליעזר וקריית היובל. במרבית הבניה נעשתה על אדמה בבעלות לאומית או אדמה של קק"ל. רבים מהמשתכנים במפעלי החברה התאגדו במסגרות ארגוניות של "אגודות שיתופיות". עד שנות ה-80 ביצעה החברה כרבע מכלל הבניה הציבורית בישראל.

לאור המשבר הכלכלי שתקף את חברת העובדים בסוף שנות ה-80, הוחלט ב-1989 לאחד את החברה עם החברה ההסתדרותית "סולל בונה" לחברת "שיכון ובינוי". בשנת 1996 נמכר חלקה של ההסתדרות בחברה לעובדי החברה ולחברת "אריסון השקעות" (בבעלות תד אריסון), במסגרת הפרטה רחבת היקף של נכסי ההסתדרות.

בתקופת העליות הראשונה והשנייה הופנו עיקר מאמציהם של הפועלים העבריים לאפיקי החקלאות וההתיישבות. התעשייה טרם הייתה מפותחת בערים ובמקצוע הבניה עבדו בעיקר פועלים ערבים. עם תחילת העלייה השלישית התפתח היישוב העירוני העברי, ואיתו הגיעה תעשייה יהודית רחבה יותר שפתחה אפיקים להתיישבות פועלית עברית בערים. גם מקצוע הבניה הלך ונכבש על ידי הפועלים העבריים שמספרם גדל בהתמדה. פועלים רבים יותר ויותר ראו בעיר את יעדם. בין השנים 1923–1925 אומנם נסתמנה עלייה בהיקף הבנייה בארץ ישראל, אך במקביל עלה מחירן, ונסתמנה מצוקת דיור בקרב ציבור הפועלים העירוניים. כ-85% מן המשפחות העובדות בעיר התגוררו בדירת חדר אחד, והצפיפות הממוצעת בקרב מעמד זה עמדה על 3 נפשות בחדר. החל בשנת 1921 החלו לדבר בהסתדרות ובתנועת העבודה על יצירת פתרונות דיור אפשריים, והרעיון של יצירת שכונות עובדים שמטרותיהן הן פתרון למצב הקיים והן יצירת מרכזים פועליים של תרבות פועלית בעיר - מרכזים עירוניים של תנועת העבודה. בקיץ שנת 1922 הוקמה שכונת העובדים הראשונה - שכונת בורוכוב, שנבנתה על ידי פועלים שיצאו מתל אביב ומנתה 22 בתים. השכונה גדלה לאט וכעבור 6 שנים מנתה 80 בתים. בשכונה ראשונה זו התבטאו כבר כמה מהעקרונות שהנחו את שיכוני העובדים בהמשך:

• השטח היה בבעלות קק"ל
• הבניה מומנה על ידי קרן היסוד ו"קופת פועלי ארץ ישראל".
• בניית הבתים נעשתה על ידי "סולל בונה".
• מיקום השכונה מילא תפקיד "חלוצי" ביישוב השטחים שבין תל אביב לפתח תקווה שטרם היו מיושבים.

בין השנים 1924–1925 נעשו ניסיונות נוספים להתארגנות של מאות פועלים לבניית שכונות עובדים אך קשיים בהשגת קרקעות, חוסר ניסיון והיעדר טיפול מרוכז הכשילו רבים מניסיונות אלו. בקיץ 1927 הוחלט בהסתדרות על הקמת גוף שירכז את הטיפול בהקמת שכונות העובדים - "המרכז לשכונות עובדים" (ליאו קדמן עמד בראשו). בתחילה נבנו שכונות הפועלים במתכונת של בתים פרטיים עם משק עזר על מגרשים של כחצי דונם. בתל אביב הוקמו כתשע שכונות שכאלו. כאשר מחיר הקרקע העירונית עלה החליטו במרכז להתחיל בבניית בנייני מגורים. בניין המגורים הראשון נבנה בתל אביב בשנת 1931 ונקרא בשם שהציע דוד רמז "מעונות עובדים". רבים ממנהיגי תנועת העבודה היו מהראשונים לעבור למסגרת מעונות העובדים - ביניהם דוד רמז עצמו ובן-גוריון. בשנת 1934 כבר נבנו כ-400 מעונות עובדים. בשלב זה חלו כמה שינויים משמעותיים במפעל הבינוי:

• מעבר מבניית "מעונות עובדים" בודדים בערים - לפרויקטים של הקמת שכונות בסדר גודל של אלפי משפחות, שכללו בתוכם מבני ציבור ומוסדות שאפשרו להן עצמאות תרבותית. פרויקטים אלו נקראו "קריות".
• בשנת 1934 הוחלט בוועדה הרביעית של ההסתדרות כי ההתיישבות הפועלית בערים תתבסס על יצירת "אגודות שיתופיות" - קואופרטיבים שבבעלותן יהיה הרכוש ושיקיימו זיקה לחברת העובדים.
• את "המרכז לשכונות עובדים" תחליף חברה הסתדרותית בעלת יכולות כלכליות גדולות יותר, ששמה נבחר לפי הצעתו של דוד רמז - "שיכון".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו במפעלי "שיכון" כ-3,270 משפחות. בתקופת המלחמה נעצרה הבניה בארץ, אולם "שיכון" הכשירו את הקרקע להגברה מאסיבית של הבניה עם סיום המלחמה, על ידי רכישת קרקעות וגיוס כספים לבניה של כ-10,000 יחידות דיור חדשות וכן על ידי הכשרת הקרקעות וארגון העובדים העתידים להשתכן בהן. בשנת 1945 בנתה "שיכון" כ-1,000 דירות להשכרה לעולים, והיו לגוף הראשון שבנה בהיקף רחב על מנת להשכיר דירות לעולים בדמי שכירות וללא תשלום דמי מפתח. בין יולי 1945 למועד הקמת המדינה נבנו עוד כ-3,300 יחידות דיור.

בשנת 1943 הוקמה חברת "נוה עובד" במושבות, על ידי חברת העובדים והמרכז החקלאי. בעיית הדיור במושבות התעוררה זמן רב לאחר שהיא התעוררה בערים - רק לאחר התרחבות ענף הפרדסנות שמשך ציבור פועלים גדול שביקש להשתקע בקירוב למקום עבודתו, וגדילת המושבות בייחוד באזור השפלה. פועלי המושבות ביקשו לא רק ליצור מבני מגורים - אלא גם להגדיל את מקורות פרנסתם על ידי הקמת "משקי עזר". עד הקמת המדינה היה היקף הבניה של חברת נוה עובד קטן יחסית - כ-1,200 יחידות דיור, אולם בין 1949 ל-1954 בנתה החברה כ-70 שכונות ב-31 יישובים, בנייה שמנתה כ-14,000 בתים ודירות.

הקמת מדינת ישראל, ופתיחת שערי הארץ לעלייה הגבירה באופן דרסטי את ביקוש הדירות. הממשלה עמדה מול בעיה גדולה של שיכון מאות אלפי עולים חדשים - ועם זאת - לדאוג לתנאי הדיור הנמוכים של המתיישבים הוותיקים. ההסתדרות נרתמה למשימה והחליטה על איחוד שתי חברות השיכון של חברת העובדים - "שיכון" ו"נוה עובד" לחברה הסתדרותית אחת - "שיכון עובדים בע"מ" שהחלה לפעול בראשית 1955.

במהלך מלחמת העצמאות פנה מנהל חברת "שיכון" זליג לבון אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון בהצעה לתכנון תוכנית ארצית לשיכון ציבורי לעולים, לצד תוכנית לשיכון החיילים שישתחררו עם תום המלחמה.^[1]

מתוך ניסיונה בבניית דירות להשכרה עבור עולים, הציעה חברת "שיכון" לממשלה להקים חברה ממלכתית שתעסוק בעניין. הצעה זו הייתה הבסיס להקמת חברת "עמידר". חברות השיכון ההסתדרותיות, היו שותפות במשך תקופה מסוימת בהנהלת החברה הממשלתית ואף בנו עבורה אלפי דירות. מלבד זאת הם הוסיפו גם בבנייתן העצמית של דירות למטרה זו והקימו כ-22,000 דירות למטרת השכרה לעולים. גישתה של "שיכון עובדים" לסוגיית השיכון לעולים הייתה שונה משל שאר הגופים שעסקו בפתרון סוגיה זו. הדירות שנבנו עבור עולים במסגרת מפעלי "שיכון עובדים" לא נבנו בשיכונים נפרדים - אלא יחד עם דירות המתיישבים הוותיקים, וזאת על מנת לעודד אינטגרציה וקליטה. כמו כן כלל הדירות שנבנו עבור עולים נבנו במתכונת של בתי קבע בגודל של דירה רגילה.

מלבד הצורך בבניה עבור עולים חדשים, נותרו גם רבים מבני העלייה השלישית, ואף חלק מעולי העלייה השנייה, ללא פתרון דיור ראוי. ההסתדרות החליטה להקים מפעל שיכון לוותיקי ההסתדרות, והטילה את המשימה על "שיכון עובדים" בשיתוף עם "סולל בונה". מפעל זה נערך בין השנים 1950–1952 ובמסגרתו נבנו 10,300 דירות (מתוכן: 5,350 בערים, 1,500 במושבות ו-3,500 בקיבוצים). הדירות נבנו במתכונת של 2 וחצי חדרים ומרפסת שירות, ועלו 1,000-1,500 ל"י (מתוכן 500 נתנו כמשכנתא מהמדינה). במסגרת מפעל זה נבנו גם כ-1,000 דירות לבקשת צה"ל למשפחות חיילי הקבע.

לאור הצלחת מפעלי השיכון, החליטה הממשלה להמשיך ולפתח בניה לשם שיכונם של אלו שלא נכללו במפעלים עד כה. הממשלה קיבלה את הצעת חברת "שיכון עובדים" להקמת מפעל שיכון עממי (שבהמשך נקרא "שיכון בחיסכון"). עד סוף 1959 נבנו במסגרת מפעל זה כ-13,000 דירות, ועוד כ-12,000 נבנו במסגרת של שיכון פועלים רגיל.

"תוכניות הדגל" של מפעלי ה"שיכון העממי" ו"שיכון ותיקים", היו בשלוש שכונות "הסתדרותיות" באזור חיפה: קרית-עמל שבטבעון, קרית-חיים מזרחית ובתל אביב - שכונת יד-אליהו, אשר כונתה "קריית אליהו".^[1]

• מאמר: ליאו קדמן, שיכון עובדים, מתוך קובץ "מועד - 40 שנה להסתדרות", הוצאת ההסתדרות, 1960 (עמ' 674–680)

מדיה וקבצים בנושא שיכון עובדים בוויקישיתוף

• שיכון עובדים, באתר תנועת העבודה הישראלית
• דני רכט, מעונות עובדים ז' (מעו"ז), באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
• חברת שיכון עובדים, דף שער בספרייה הלאומית