דליה כרמל (נולדה ב-1 בספטמבר 1935) היא ישראלית המתגוררת בניו יורק, אשר בעת שירותה בצה"ל בשנות ה-50 שימשה כמזכירתו של ראש אגף המודיעין, בנימין גיבלי, והייתה מעורבת בזיוף מסמך המזכה את בנימין גיבלי מאחריות לעסק הביש, ומטיל את האשמה על שר הביטחון פנחס לבון.

דליה כרמל נולדה בירושלים בשנת 1935. אביה ד"ר יוסף ויזר מהונגריה ואמה אמה ידלובקר מלטביה נפגשו בגרמניה ועלו לארץ ישראל בשנת 1931. האב היה למנהל הרפואי של בית ההחלמה לחולי שחפת במקור חיים ובשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות, אחרי שהמוסד הופגז, עברה המשפחה לתל אביב והיא למדה בבית ספר תיכון ברמת גן.

ב-3 במאי 1953 התגייסה דליה כרמל לשירות סדיר בצה"ל. היא הוצבה לחיל המודיעין ושירתה תחילה תחת יהושפט הרכבי ובהמשך וכשנה אחרי כמזכירה בלשכת ראש אגף המודיעין, אלוף-משנה בנימין גיבלי עם שובו מארה״ב. אגף המודיעין (אמ"ן) הוקם באותה שנה כאגף במטה הכללי של צה"ל. עד אז פעלה במטכ"ל מחלקת המודיעין, שהייתה כפופה לאג"ם, אגף המטה הכללי (לימים אמ"ץ, אגף המבצעים). ראש מחלקת המודיעין הראשון היה סגן-אלוף איסר בארי וראש אגף המודיעין הראשון היה בנימין גיבלי. שמות שניהם נקשרו לפרשות חמורות; שמו של איסר בארי נקשר במספר פרשיות שהחמורה שבהן הייתה פרשת טוביאנסקי, הוצאתו להורג של קצין צה"ל מאיר טוביאנסקי, שהואשם על לא עוול בכפו, כפי שהתברר לאחר מעשה, בריגול. שמו של בנימין גיבלי עתיד להתקשר, במהלך שירותה של דליה כרמל כמזכירתו, בפרשת העסק הביש.

כשדליה כרמל החלה בתפקידה כמזכירתו היה בנימין גיבלי מפקד נערץ שזכה לנאמנות עיוורת מפקודיו. בתפקידה כמזכירתו הייתה דליה כרמל שותפת סוד למהלכים צבאיים ומודיעיניים. כן הייתה מודעת למערכת היחסים המורכבת שבין הדרג הצבאי לדרג המדיני.

בתחילת שנות ה-50 התנהלו שיחות בין מצרים לבריטניה על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. ממשלת ישראל ראתה בפינוי סכנה לביטחונה בשל הסרת החציצה שבקיום הבסיסים הבריטיים, בין ישראל לבין מצרים שבשלטון גמאל עבד אל נאצר העוין לישראל.

באמ"ן עלה רעיון לחבל במתקנים בריטיים ואמריקאים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים ולגרום לביטול הפינוי. בשליחות אמ"ן פעלה אז במצרים חוליית ריגול, שחבריה גויסו מקרב היהודים המקומיים. החוליה הופעלה על ידי יחידה 131 שפעלה במסגרת אגף המודיעין, שמטרתה ביצוע פעולות מיוחדות בארצות אויב. את החוליה הקים שליח אמ"ן אברהם דר, שהגיע למצרים בשנת 1951 בזהות בדויה, של "ג'ון דרלינג" - אזרח בריטי מגיברלטר, במטרה לגייס צעירים מתוך תנועות הנוער הציוניות במצרים. הפיקוד על החוליה נמסר לסא"ל מרדכי בנצור, מפקד יחידה 131. אברי אלעד, איש מודיעין בעל עבר מפוקפק, הגיע למצרים בסוף חודש יוני 1954 בזהות בדויה של גרמני בשם פאול פרנק, לשעבר קצין בוורמאכט, הפועל במצרים כנציג חברה מסחרית גרמנית, כדי להפעיל את פעולות החבלה של החוליה. ב-2 ביולי 1954 בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי החוליה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית נועדה להתבצע ב-23 ביולי ביולי וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. הפעולה נכשלה על מדרגות בית קולנוע באלכסנדריה, כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של אחד מחברי החוליה, שנעצר במקום. לאחר מכן נעצרו כל חברי החוליה. היחיד שלא נעצר היה אברי אלעד, שהצליח להתחמק ממצרים. חברי החוליה הועמדו לדין. ראשי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה. שניים אחרים נידונו למאסר עולם. האחרים נידונו לתקופות מאסר של 15 ו-7 שנים. שניים ממחברי החוליה זוכו.

האירועים הללו היו בגדר כישלון מהדהד של המודיעין הישראלי וניתן להם בתקשורת הכינוי "העסק הביש". בעקבות הכישלון התחוללה בישראל סערה פוליטית שקיבלה את הכינוי "הפרשה". במרכזה עמדה השאלה "מי נתן את ההוראה?". עיקרה של המחלוקת היה האם את ההוראה לביצוע הפעולה הכושלת נתן שר הביטחון פנחס לבון, או ראש אמ"ן בנימין גיבלי. שני האישים הטיחו זה בזה את האשמה על מתן ההוראה. במסגרת הטחת האשמות הדדית זו נטלה דליה כרמל תפקיד חשוב.

לגיבלי לא הייתה כל ראיה לטענתו שלבון נתן את ההוראה לביצוע הפעולה, והוא החליט לייצר ראיה כזאת באמצעות הכנסת זיוף להעתק מכתב ששלח בשעתו לרמטכ"ל משה דיין. ב-12 ביולי 1954 נסע הרמטכ"ל לביקור בחו"ל. במהלך ביקורו נשלחו אליו מספר מכתבים מגיבלי אשר העתקיהם נשמרו בתיקי אמ"ן. העתק מכתבו של גיבלי לדיין מיום 19 ביולי 1954 זויף על ידי מזכירתו דליה כרמל, על פי הוראתו של מרדכי בנצור. גיבלי ידע על הזיוף, ואף הורה לבצעו. בזיוף הוכנסה למכתב המקורי בדיעבד הפסקה האומרת בין היתר: "על פי הוראתו של לבון הכנסנו לפעולה את החבריה של מאה שלושים ואחד".

ראש הממשלה משה שרת לא היה מעורב בפעולה, ונודע לו עליה רק אחרי הכישלון והמעצרים. שרת ביקש לברר מי היה האחראי לתסבוכת, והקים לשם כך את ועדת אולשן-דורי, שכללה את נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק אולשן, ואת הרמטכ"ל בדימוס יעקב דורי. המכתב המזויף הונח על שולחנה של ועדת אולשן-דורי, ועל פי מסקנות השניים "הכניס ספק בלבנו בדבר האשמה כי שקר בפי ראש אמ"ן". למרות הטלת הספק לא הצליחה הוועדה להגיע לחקר האמת וכתבה במסקנותיה שהוגשו לשרת ב־12 בינואר 1955: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון. עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו".

במהלך אותה שנה נשלחה דליה כרמל על ידי מפקדיה ללונדון, לשרת כמזכירתו של נספח צה"ל בבריטניה מיכאל בן-גל.

הצנזורה הצבאית הטילה איפול כבד על פרסום פרטי "העסק הביש", ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה בעיתונות במילות קוד וברמזים בלבד. דליה כרמל קיבלה בתקשורת את הכינוי "המזכירה".

בשנת 1957 השתחררה דליה כרמל מצה"ל וחזרה לישראל. מעורבותה בפרשת "העסק הביש" לא נסתיימה בכך והיא צפויה להמשך בעתיד בשנת 1960 כשהפרשה תשוב ותתעורר כפרשה פוליטית.

עם שובה לארץ החלה כרמל לעבוד כמזכירתו של שר האוצר לוי אשכול. בעבודתם במחיצה אחת החלו להקשר בין השר למזכירתו קשרים אישיים. אשתו של לוי אשכול אלישבע הייתה אז חולה מאוד ובמצב זה התחזקו קשריו עם דליה והוא מצא בה אוזן קשבת להביע בפניה את רגשותיו. אלישבע נפטרה בשנת 1959. לאחר פטירתה ביקש אשכול לשאת את דליה לאשה, אך הפרש הגילים ביניהם שהיה ארבעים שנה היה גבוה ודליה סירבה להנשא לו. בשנת 1960, כשביקשה להתרחק מעניין העסק הביש ומהעבודה במחיצת אשכול, טסה לניו יורק.

דליה כרמל הספיקה לשהות בניו יורק כשלושה חודשים, ואז נקראה לשוב לישראל לחקירה נוספת. אברי אלעד, המפעיל של החוליה, שבשל אילוצי הצנזורה הצבאית כונה בתקשורת "האדם השלישי", הגיע לישראל אחרי שנותר שבועיים במצרים בלא שנעצר. תחילה נחשב לגיבור, אך בשנת 1958, בעת ששהה בחו"ל, גברו החשדות שפעל כסוכן כפול, והוא אשר הסגיר את אנשי החוליה למצרים. הוא פותה לחזור לארץ, נעצר, נחקר, והועמד למשפט בדלתיים סגורות. במהלך משפטו טען שבצה"ל זויפו מסמכים, וניתנו עדויות שקר במטרה לטייח את האחריות לעסק הביש. פרטי עדותו נשארו חסויים עד לשנת 1960, אך בשנה זו נפגש לבון עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב לטהר את שמו ובחר לקיים חקירה נוספת על ידי ועדה צבאית בראשות שופט בית המשפט העליון חיים כהן, שגויס למילואים לצורך זה והוענקה לו דרגת ייצוג של אלוף-משנה. שני עמיתיו של כהן לוועדה היו אנשי צבא – אלופי המשנה מתי פלד ואהרון דורון. לדליה כרמל הובטחה חסינות מפני הפללה בשל עדותה בפני הוועדה, אך העדות ניתנה על ידה בחו"ל, כאשר היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר הגיע לפריז לקבלת העדות. בעדותה מסרה כי בנימין גיבלי כתב ביולי 1954 מכתב לרמטכ"ל משה דיין אודות הפעולה במצרים. לדבריה היא הדפיסה מאוחר יותר עמוד נוסף למכתב, בו נוספה הפיסקה: "לפי הוראתו של לבון".

הוועדה חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון, אך לא הגיעה למסקנה חד-משמעית, ובכל מקרה בן-גוריון דחה את ממצאי הוועדה. בציבור ובתקשורת החל ויכוח פוליטי נוקב בשאלת האחריות לפעולה במצרים, שזכתה לכינוי "פרשת לבון".

עדותה של דליה כרמל בפני היועץ המשפטי לממשלה, שנשלח לפריז מטעם ועדת כהן לגבות אותה, שבה הודתה בזיוף המכתב, הייתה הפעם האחרונה שבה הייתה מעורבת באופן אישי בפרשה ובחקירות. עם זאת נזכר שמה עוד שנים רבות לאחר מכן בספרים ובפרסומים אודות הפרשה, בתחילה כ"המזכירה" ובמרוצת השנים, כשנחשפו השמות שמאחורי הכינויים שניתנו למעורבים בפרשה, בשמה האמיתי. היא לא שבה עוד לישראל, ונשארה לחיות בניו יורק, שם סידרו לה גורמי שלטון, שהיה להם עניין להרחיקה מישראל, עבודות במוסדות ישראליים שונים ובמשרדי הבונדס. לבסוף נתקבלה לעבודה במשרד אל על, ועבדה שם 37 שנים.

בניו יורק נישאה ליהודי אמריקאי בשם הרברט גולדשטיין, ובמרוצת הזמן פנתה לעסוק בתחביבה, איסוף ספרי בישול ובהם מתכונים של מזון האופייניים לקהילות האתניות השונות ברחבי ארצות הברית. היא נהגה להשאיל ספרים לכל המעוניין, ותרמה יותר מ–11 אלף ספרים לאוניברסיטת ניו יורק במנהטן, ובביתה במנהטן נותרו עוד אלפי ספרים נדירים. דליה כרמל הפכה לאחת מאספני ספרי הבישול החשובים בעולם וקיבלה את הכינוי "The Angel of American Food Writers" (בעברית "המלאך של סופרי המזון האמריקאים"). לאחר מות בעלה היא ממשיכה לגור בניו יורק.

בשנת 2018 הוצג סיפור קשריהם האינטימיים של דליה כרמל ולוי אשכול במסגרת סדרתו של רביב דרוקר "הקברניטים", אודות ראשי ממשלה בישראל ששודרה בערוץ 10.

ב-17 באוגוסט 2018 התפרסם בעיתון "מעריב" ריאיון טלפוני שערך כתב העיתון אייל לוי עם דליה כרמל. בריאיון מודה דליה כרמל בזיוף העתק המכתב ששלח בנימין גיבלי לרמטכ"ל משה דיין ב-12 ביולי 1954 על ידי הוספת פסקה האומרת כי הפעולה בוצעה על פי הוראתו של לבון. יחד עם זאת היא טוענת כי לבון אמנם נתן את ההוראה, אך הזיוף נועד לחזק את טענתו של גיבלי כי לבון נתן את ההוראה, אשר לגיבלי לא היו ראיות מוצקות להוכחתה. ביטחונה בכך מסתמך על זכרונה כי גיבלי הלך לפגישה בארבע עיניים עם לבון וחזר ממנה נרגש והורה לה לכנס קבוצה של קצינים לישיבה איתו. לדבריה, היא לא נכחה בישיבה, אך היא סבורה כי משם יצאה ההוראה לביצוע הפעלה.

בדצמבר 2022 פרסם "ידיעות אחרונות" במוסף מיוחד קטעים נרחבים מהביוגרפיה הגנוזה שכתב הסופר אריה קרישק.

לגבי מערכת היחסים שלה עם לוי אשכול היא אומרת כי אהבה אותו כבוס וטיפלה בו מכיוון שהתאלמן ובנותיו היו בבית הספר ובצבא ולא היה להן זמן לטפל בו. היא מוסיפה כי היו מיודדים, אבל לא כגבר ואישה. היא מודה כי הציע לה נישואין, אך היא לא נעתרה לו בשל פער הגילים ביניהם.

• אליהו חסין ודן הורוביץ, הפרשה, הוצאת עם הספר, 1961.
• חגי אשד, מי נתן את ההוראה: "העסק הביש" –פרשת לבון והתפטרות בן-גוריון, הוצאת ידיעות אחרונות, 1979.

• רונית ורד, עסק הביש שהוליד את אחד מאוספי ספרי הבישול החשובים בעולם, באתר הארץ, 3 ביוני 2015
• פרשת המכתב המזויף, באתר לזכרו של פנחס לבון
• אייל לוי, ‏64 שנים ל"עסק הביש": אשת הסוד חושפת מי נתן את ההוראה למבצע, באתר מעריב אונליין, 18 באוגוסט 2018

• דליה כרמל, ברשת החברתית פייסבוק