יוחנן מגוש חלב, בן העיר, מילא תפקיד חשוב במרד הגדול נגד הרומאים בשנת 66, וגוש חלב הייתה העיר האחרונה שנפלה בידי הרומאים בגליל. אחרי חורבן הבית השני נשמרה רציפות היישוב היהודי במקום עד למאה ה-19. העיר הייתה ידועה בסביבתה הפוריה אשר הניבה שמן זית משובח. כיום בנוי על שרידי העיירה הכפר הערביג'ש.
שם המקום הוא גוש חלב, בין שהכוונה היא לחֵלֶב - החלק השומני של בהמה או לחָלָב - תוצרת הפרה, השם מעיד על עושרה של העיר. יש הסבורים שמקור השם הוא בצבע הלבן של סלעי המקום. לפי המסורת כבר מימי יהושע בן-נון - המאה ה-13 לפנה"ס מצודת העיר הייתה מוקפת בחומה.[3] זאת כנראה על פי הכתוב בספר שופטים על שבט אשר, שלא הצליח לכבוש מספר ערים באזור המיוחס לו, שתיים מהן נושאות שמות הקשורים במילה חלב, ונמצאות באזור בו שכבות הקירטון בולטות:
רבי אלעזר בן יעקב אומר: שלישית היה לה גוש חלב בגליל.
חז"ל גם קבעו את מועד סיום אכילת זיתי שנת שביעית בכל ארץ ישראל בהתאם לסיום עונת הזיתים בגוש חלב ובמירון הסמוכה - ”עד שיכלו ממרון ומגוש חלב”.[4]
מקור השם
צבי אילן סבור כי מקור השם בלובן של הגבעה עליה הוא שוכן. סלעי הגבעה הם ברובם אבן גיר בהירה. לסברות כי שמו של הכפר בא מעושר השמן שהיה בכפר, או, שבכפר גידלו בקר שהניב שפע חלב - אין סימוכין במקורות.[5]
בכתבי יוסף בן מתתיהו העיר מכונה גיסקלה, כנראה לפי שמה היווני.
אזכור במשנה
במשנה במסכת ערכין נכתב שמצודת החקרא של גוש חלב, נכללה בין הערים שהיו מוקפות חומה מימי יהושע בן נון. וכך נכתב במשנה: "עיר שגגותיה חומתה, ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אינה כבתי ערי חומה. ואלו הן בתי ערי חומה: שלוש חצרות של שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון קצרה ישנה של ציפורין, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלה, וחדיד, וגדוד, ואונו, וירושלים, וכל כיוצא בהן" (פרק ט' י'). המשמעות של היות העיר בעלת חומה היא לגבי גאולת הקרקע בשנת היובל שאינה חלה על בתים בעיר חומה. בימי בית שני נוספה לכך משמעות לגבי מועד קריאת מגילת אסתר.
סוקרי הקרן לחקר ארץ ישראל, שפעלה בין השנים 1871–1878 בארץ ישראל, מצאו שרידי בית כנסת בראש גבעת הכפר. הם סברו כי הגבעה היא "החקרא הקדומה של גוש חלב". עליה מצויה היום כנסית מר בוטרוס. ליד הכנסייה מצויים שרידים עתיקים. לדברי תושבי הכפר, בבנין הכנסייה, שולבו שרידים רבים של בית כנסת בקירותיה.[5][6]
האזכור ההיסטורי הראשון של העיר הוא בכתבי יוסף בן מתתיהו, המספר על חלקה במרד הגדול. לאחר המרד לא פסק היישוב ביהודי בגליל ויש עדויות כי היה בגוש חלב יישוב גדול וחשוב. הגאוגרף הערבי מוקדסי מספר שגודלה היה קרוב לעיר ראשית בפרובינציה וזאת על אף שלא שכנה על הדרך הראשית מטבריה לצור. לפי עדויות נוסעים ועולי רגל, הרציפות היהודית נשמרה במקום. לפי יצחק בן-צבי, נשיא מדינת ישראל לשעבר וחוקר תפוצות ישראל, הייתה המשפחה המרונית הראשונה בכפר ג'ש, היא גוש חלב הנוכחית, ממוצא יהודי, ואולי היא שריד ליישוב היהודי הכפרי הקדום שבמקום.[5]
במרד הגדול
יוסף בן מתתיהו, בן המאה ה-1 לספירה, מספר כי גוש חלב הייתה "עיר קטנה", שתושביה היו שוחרי שלום ורובם היו עובדי אדמה.[9] הוא משתמש במילה היוונית "פּוֹליכְנה", שמשמעותה, עיירה, כלומר: יישוב גדול מכפר, אך קטן מעיר.[10]
יוחנן בן לוי היה עשיר מקומי, שעד "המרד הגדול" היה אחראי על איסוף מס התבואות מכל האזור לגוש חלב עבור השלטון הרומי.
בשעה שהמלחמה נשאה אופי של מלחמה בין האוכלוסיות היהודיות והלא יהודיות השוכנות בארץ, הותקפה גוש חלב על ידי הגויים מהיישובים שמסביב. אלה התנפלו עליה, גרמו בה הרס ושרפו אותה. בתגובה לכך, יוחנן קיבץ אליו לוחמים מכל קצות הגליל, כארבע מאות במספר, וארגן אותם לכוח צבאי שהגן על ערי הגליל. באמצעותם הוא פשט על הערים הנכריות.[11] גיוס אנשיו אלה מקרב פליטים, מלמד על כך שתושבי גוש חלב עצמם הסתייגו מפעילות מרדנית.[12]
יוסף בן מתתיהו, אשר מונה למפקד הגליל מטעם השלטון היהודי בירושלים, מספר כי יוחנן שיקם את עירו וביצר אותה בחומות.[13] הוא מכר את אוצרות התבואה של הקיסר הרומי שהיו מאוכסנים בגליל, והשתמש בכסף לביצור העיר, על מנת להגן עליה מפני הרומאים הקרבים לגליל.[14]
בשנת 67 החל מפקד הצבא הרומי אספסיאנוס את מסעו בגליל. גוש חלב הייתה האחרונה מערי הגליל אשר החזיקה מעמד, לאחר נפילת המעוזים האחרונים בידי הרומאים – גמלא והר תבור. בנו של אספסיאנוס, טיטוס נשלח אל גוש חלב, ועמו אלף רוכבים. משהגיע טיטוס אל העיר, לדברי יוסף בן מתתיהו, יוחנן ביקש ממנו שלא להתחיל במלחמה ביום השבת. טיטוס נענה לבקשה זו, ויוחנן עזב את העיר בחשכת הלילה, ועמו כמה אלפים מן הקנאים. למחרת פתחו תושבי העיר את שעריה, והסגירוה בידי טיטוס, שהורה, כנהוג, להרוס קטע קטן מחומתה.[15] הסגרת העיר לרומאים מיד אחרי עזיבתו של יוחנן מעידה על כך שהוא איבד את תמיכתם של תושבי עירו.[12]
היישוב היהודי
זאב וילנאי במדריך הגליל וצבי אילן בספרו מביאים את תאורי הנוסעים על היישוב היהודי בגוש חלב:
שמואל ב"ר שמשון שהיה בגליל בשנת 1210 מספר: "משם הלכנו לגוש חלב ועל פני העיר מצאנו קברי שמעיה ואבטליון ובצידם קברי הדראצר ושראצר. ועמדנו שם ועשינו פורים. ושם יש אנשים טובים בעלי חסדים, ובכל מקום בואינו שם יוצאים עמנו יותר מב' מניינים לכבודנו".
מהמאה ה-13 מצוי מכתב ששלחו יהודי הגליל אל יהודי מצרים ונמצא בגניזת קהיר. במכתב נזכרת עיר "גוש חלב" הקרויה גם (אלג'יש).
אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח היה בעיר בשנת 1320. הוא מתאר את מיקומה, כחצי שעה מצפון למירון. הוא כותב: "ואני בבואי אל ארץ הקדושה, בחסד עליון, שמעתי כי בירושלים וגוש חלב... היו קורים את המגילה בימים י"ד וט"ו אדר .[17]
כמה שנים לאחר מכן, כותב ר' יצחק חילו[18]: "גוש חלב רחוקה מעט מצפת. שם נמצא קהלה קדושה של יהודים עשירים, נדיבים ובעלי טובות. הם עושים מסחר גדול בשמן ויין, אשר ישלחו למרחקים. יש להם בית כנסת ישן ובית מדרש והם מחזיקים מספר רב של תלמידי חכמים. קברי שמעיה ואבטליון ישנם שם, וגם קברי אדרמלך ושראצר אבות אבותיהם, שהם בני סנחריב ושהתגיירו במקום הזה. מצבותיהם יפות ועתיקות והן מאבני גזית. גם קברים עתיקים ומערות רבות המכילות קברים עתיקים יש למצוא בגוש חלב.
לדעת מ. איש שלום מזכיר גם הנוסע א. רוג'ה 1629 - 1634 יישוב יהודי בגוש חלב.
במאות השנים האחרונות היו יהודים בכפר, אשר עסקו בחקלאות ובמסחר. באמצע המאה ה-19 היו עוד יהודים בעלי קרקע בכפר.
בשנת 1885 כמעט נרכשה אדמה באזור על ידי רבי שמואל מוהילבר עבור חובבי ציון. במהלך השנה, השקיעו עשרות יהודים מפולין כספים לרכישת חלקות בכפר. אך בסוף אותה שנה בוטלה הקנייה.[19]
רבי מאיר בעל הנס ורבי יצחק מגוש חלב
בספר יחוס הצדיקים[20] שנדפס במנטובה בשנת ה'שכ"א (1560 או 1561) נרשם לראשונה קבר חדש בגוש חלב עם אדם עלום: רבי מאיר בעל הנס, ובפרק על טבריה רשם בהרחבה על קבר התנא רבי מאיר בטבריה. שם זה "בעל הנס" התגלגל אל ספר ביידיש בשם "אליר לייא גשיכטי" (= תולדותיך לאה) ובו נתווסף תיאור קבר "רבי יצחק מגוש חלב" בגוש חלב.[21][22][23] במחקריו חשף הרב י"ל מימון שהייתה זו הפעם הראשונה בה הופיע הביטוי "בעל הנס", ובפרט בהקשר לאדם ושמו מאיר. החוקר הרב אשר ישעיה זליג מילר הראה ששמות אלו הועתקו לספר "סדר הדורות" (ובו נכתב ש"מאיר בעל נס" זה אינו מוּכָּר למחבר). הספר סדר הדורות היה בעל תפוצה גבוהה, ועמו הודפסו הגהות והערות של חוקרים לאורך הדורות, ומכאן זכה התואר "בעל הנס" לעיון רב. עם זאת, לדברי מילר, יחוס התואר "בעל הנס" לתנא רבי מאיר הופיע כבר בציטוט מכתב משנת תק"ד (סביבות 1744). תואר זה הופיע בספר מודפס לראשונה בשנת תקנ"ד (הספר כתר שם טוב, 1794~).[22]
על פי מחקרים אלו תיתכן אחת משתי אפשרויות:
א. הכינוי "רבי מאיר בעל הנס" - הוא אכן כינויו של התנא רבי מאיר, ובספר יחוס צדיקים טעו והזכירו את קברו בגוש חלב בנוסף על הקבר המיוחס לו בטבריה (אף שעל פי התלמוד רבי מאיר נפטר באסיה הקטנה)
ב. "רבי מאיר בעל הנס" הוא אדם נוסף (המזוהה עם אחד מבעלי התוספות) שאכן קבור בגוש חלב, ואינו התנא רבי מאיר.[22][23]
עולי רגל כבר מימי הביניים נהגו לעלות על קברם. גם מקובליצפת נהגו כן. האר"י הקדוש נהג לבקר בקברים. זאב וילנאי מביא בשם "עמק המלך" ושבחי האר"י הקדוש" שני סיפורים מפי תלמידיו:
בשנת 1572 הלך הרב להשתטח על ציון שמעיה ואבטליון.. כדי לשאול אותם רז מרזי התורה. שכן היה דרכו תמיד כל זמן שהיה מצטרך לדבר עם נביא או תנא אחד, היה הולך על קברו ומשתטח עליו בפישוט הידיים והרגלים ושם פיו על פיו"
ופעם אחת שהאר"י בעמדו על ציון שמעיה ואבטליון והתלמידים עמו ואמר אל התלמידים: בני! תדעו ששמעיה ואבטליון צוו לי לאמר לכם שתתפללו על משיח בן יוסף שלא ימות... ומרוב טפשותינו לא היה דעת לשאול אותו מי הוא משיח בן יוסף, ולא עמד אלא ימים מועטים ונתבקש רבנו בישיבה של מעלה, ונודע לנו למפרע שהוא היה משיח בן יוסף ומרוב ענוותו לא רצה לגלות את עצמו.
בית הכנסת העתיק
תבליט העיט על משקוף בית הכנסת
לרגלי הכפר, נמשך לצפון-מזרח כביש לאורך נחל גוש חלב. כביש זה מסתיים בדרך ובשביל. כעבור כמחצית ק"מ מצוי כרם זיתים ובו שרידי בית כנסת קדום. בשנת 1905 ערכו היינריך קוהל וקרל וטצינגרחפירה ארכאולוגית ראשונה במקום, במסגרת הסקר המקיף שלהם על בתי הכנסת העתיקים שבגליל. סקירת השרידים העלתה שמדובר בבית מרובע, בעל פתח אחד, לדרום - דהיינו לכיוון ירושלים. במקום נמצא משקוף ובו תבליטעיט פרוש כנפים המחזיק מקלעת במקורו. בתוך האולם טורי עמודים מקבילים, במקביל לשלושת הקירות, כמקובל בבתי הכנסת הגליליים. על העמוד הדרומי בטור המזרחי חקוקה כתובת הקדשה בארמית: "יוסה בר נחום עבד האדן תאה לה ברכתה" (תרגום: יוסה בן נחום שעשה זה העמוד, תהיה לו לברכה). ככל הנראה זוהי כתובת הקדשה שבאה לייחס את העמוד לתורם.
בית הכנסת בגוש חלב שונה במעט מרב בתי הכנסת הגלילים אולי זה משום שבשתי הפעמים שבית הכנסת נחפר נלקחו חלק מהאבנים. בנין בית הכנסת נבנה ככל הנראה בסוף המאה השלישית, כיוונו צפון – דרום, ובמרכזו אולם תפילה שאורכו כמעט 14 מטר ורוחבו כמעט 11 מטר, משלושת צדדיו יש מרחבים צרים וארוכים. בין המרחב המערבי לבין האולם יש פתח. במרחב זה נמצא כד חרס ובתוכו מטמון שהכיל 1943 מטבעות מהמאה הרביעית והחמישית לספירה רובם מטבעות צוריים. הפתח עשוי ממזוזות מגולפות גדולות, שעליהן מונח משקוף יוצא דופן. בצדו החיצוני הפונה לכיוון דרום יש גילוף של "קשקשים". בחלק התחתון, מעל לראשי האנשים הנכנסים יש תבליט גבוה ויפה של נשר שעטרה את הפתח.
בשלב השני של בניין שחודש במאה ברביעית לספירה נבנתה בימה קטנה על הבימה הנזכרת. הבניין נהרס או נפגע בשנת 551.
ייתכן שאין קשר בין גוש חלב שעל ההר (שמאוחר יותר הפך לגוש חלב) לבין יישוב זה שנבנה צמוד לנחל, שכן הבדלי הגובה ביניהם גדולים, ואין ביניהם בינוי רצוף. היישוב הקרוב לנחל נהנה ממעיין קטן, שנובע מצפון מערב לו. ייתכן שהמקום היה ישוב-בת של היישוב גוש חלב והפך ליישוב עצמאי.
בית קברות
מערת קבורה יהודית עם 20 כוכים בגבעה ממערב לגוש חלב
במדרון המערבי של הכפר נחשף בשנת תשל"ג (1973) בית קבורה, בנוי היטב, כאשר אבניו תואמים זה את זה. הוא מצוי בדרום חצר, אשר ממנו מסתעפים פתחים למערות קבורה. מן החצר המרוצפת באים אל אולם כניסה מקומר, וליד קירותיו בנויים ספסלי אבן. הדלת מאבן למערת הקבורה מצוי במקומו ויש בו מקום לידית מברזל ומקום לבריח. למערה כיפה מקומרת וחצובים בה עשרה כוכי-קבורה - חמישה בכל צד. על קירותיה חרותות שושנות וכן עיגולים וקווים אשר משמעותם אינה ברורה לחופרים. על הרצפה נמצאו נרות חרס ובקבוק זכוכית.
מעל אולם הכניסה מצוי חדר ללא גג ובו ארון קבורה סרקופג כפול. בארון נמצאו 15 שלדים, תכשיטים וכלים עתיקים מזכוכית, זהב וברונזה. הסגנון האדריכלי הוא מהמאות ה-2 וה-3. זמן המנחות שנמצאו - המאה ה-4.[24]
לקריאה נוספת
זאב וילנאי, מדריך הגליל, ירושלים: הוצאת אחיעבר, 1980 (על בסיס המהדורה משנת 1954), עמ' 322–324.
^ואלו הן "בָּתֵי עָרֵי חוֹמָה": שלוש חצרות של שני שני בתים מוקפות חומה מימות יהושוע בן נון. כגון: קצרה ישנה של ציפורין, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלה, וחדיד, וגדוד, ואונו, וירושלים, וכל כיוצא בהן. (משנה, מסכת ערכין, פרק ט', משנה ו')
