בריכות הצאן בדגם ירושלים בסוף ימי בית שני, מוזיאון ישראלצילום אוויר של המתחםשרידי קשתות התמיכה של הבזיליקה הביזנטית ניצבות בבריכה הדרומיתזוג הבריכות והסכר שביניהןשברי עמודים מהבזיליקה הביזנטיתכנסיית סנטה אנה לפני השיפוצים של מוס 1864
העת העתיקה
במאה ה־8 לפנה"ס נבנה באתר בור מים לאספקת מים למקדש. ייתכן שמקור בור המים הוא באגירת מי גשמים ושיטפונות שנותבו אל אזור העמק ונעצרו על ידי סכר. מאוחר יותר נבנה במקום סכר ברוחב 6 מטר. מן הבריכה המלאכותית בגודל של 40x50 מ' הובלו המים בתעלות לבית המקדש. ייתכן כי זו הבריכה העליונה המוזכרת בספר מלכים בשם "הבריכה העליונה":
במאה השלישית לפנה"ס, ככל הנראה ביוזמתו של שמעון הכהן הגדול, נבנתה בריכה נוספת במקום, תוך שימוש בסכר כבקיר חוצץ. על פי הסברה המקובלת בריכות אלה נקראו "בריכות הצאן" (ביוונית: Piscina Probatica) מאחר ששימשו לשטיפת הצאן שהובא להקרבה כקורבן בבית המקדש. בניגוד להנחה זו מצביעים החוקרים על שימוש שונה בבריכות: לפי הערכתו של הארכאולוגשמעון גיבסון (אנ') הבריכות נבנו כחלק ממערכת המים של ירושלים, אך לא למטרת שתייה או נופש, כפי שטען למשל אליצור.[1] בעוד הבריכה הצפונית, בגודל של כ־53x40 מ', שימשה כמאגר מים ("אוצר"), שימשה הבריכה הדרומית, שגודלה כ־47x52 מ', כמקווה טהרה.[2] אל בריכה זו הוביל גרם מדרגות ברוחב של כ־35 מ' ובאורך של כ־53 מ', שאיפשר את הטהרה במקום. הבריכות היו מוקפות בארבעה סטוים (פורטיקו) עם עמודים. סטואה נוסף מוקם לצד הסכר החוצץ בין הבריכות. בסכר נבנו פיר אנכי וכן מנהרה אופקית שבסופה שער, שקישרו בין שתי הבריכות ואיפשרו שליטה על המים.[2]
תיאור של הבריכות מופיע בברית החדשה, שם מכונה האתר "בריכת בית חסדא". על פי התיאור במקום זה עשה ישו נס כשריפא נכה:
"אחרי כן היה חג ליהודים וישו עלה לירושלים. בירושלים, על-יד שער הצאן הייתה בריכה, שנקראה בית חסדא, וסביבה חמש אכסדראות עמודים. באכסדראות אלה שכבו הרבה חולים ועוורים ופסחים ויבשי אברים. היה שם איש אחד והוא בחליו שלושים ושמונה שנים. ישו ראה אותו שוכב וידע כי זמן רב הוא חולה. שאל אותו: "אתה רוצה להיות בריא?" השיב לו החולה: "אדוני, אין אתי איש שיטיל אותי לברכה בעת תנועת המים. עד שאני בא, אחר יורד לפני." אמר לו ישו: "קום, קח את משכבך והתהלך." מיד נרפא, לקח את משכבו והתהלך."
שני גורמים, שהביאו לירידה בחשיבותן הפולחנית והשימושית של הבריכות בשלהי ימי הבית השני, היו בניית בריכת ישראל קרוב יותר לבית המקדש, והקמת החומה השלישית מצפון לעיר במאה ה־1, שאף עצרה את ניקוז הגשמים לבריכות.
התקופה הרומית
לאחר שנת 135, עם בנייתה של "איליה קפיטולינה" כעיר פגאנית על ידי אדריאנוס, נבנו באתר מרחצאות מרפא לכבוד האל אסקלפיוס (Asclepius). מכיוון שדרך הריפוי לרוב כללה אמבטיות וטבילות, הוקמו מקדשים מסוג זה סמוך למעיינות ומקורות מים. במקדש הפגאני נחשפו פסלונים ותבליטים של נשים, אולי פסלונים שניתנו על ידי חולים שזכו להירפא ממחלתם. כמו כן נתגלה ממצא המראה את אסקלפיוס כהיבריד בעל גוף של נחש, הניצב בין שני עמודי מקדש.[3]
התקופה הביזנטית
בתקופה הביזנטית נבנתה במקום כנסייה גדולה בצורת בזיליקה שהוקדשה למרים, אם ישו. היה זה במקביל לעליית מעמדה של מרים בפולחן הנוצרי, בייחוד עקב פעולותיה של הקיסרית אאודוקיה. בניין הכנסייה, באורך של כ־45 מ' וברוחב של כ־18 מ', הוקם על גבי הסכר המפריד בין שתי הבריכות ועל גבי קשתות תמיכה גבוהות. ב־615, בתקופת הכיבוש הפרסי של העיר, נפגעה הכנסייה – והיא שוקמה על ידי מודסטוס, פטריארך ירושלים. תיאור הידוע כ"מסע אנטוניוס", המתוארך למחצית השנייה של המאה ה-7, מתאר את ההידרדרות במעמדה של הבריכה בתקופה זו:
"בשובנו אל העיר, באנו אל בריכת שחייה ולה חמישה אולמות, ובאחד מהם הבסיליקה של מרים הקדושה, אשר בה נעשו מעשי נסים רבים. בריכה זו הפכה עתה ביב שופכין, ושם רוחצים כל אשר נחוץ בעיר. בפינה חשוכה ראינו גם את שרשרת הברזל, אשר בה חנק יהודה האומלל את עצמו."
— מסע אנטונינוס, 27
התקופה הצלבנית
בתחילת המאה ה־11 נהרסה הכנסייה בשנית, על ידי אל-חאכם באמר אללה הפאטימי. לאחר מסע הצלב הראשון הוקם במקום מנזר קטן שהוקדש לנס הריפוי של ישו. הצלבנים בנו על חורבות הכנסייה הביזנטית קפלה קטנה, וסמוך לה בנו כנסייה גדולה שהוקדשה לאנה הקדושה, אמהּ של מרים. הצלבנים הפרידו בין שתי המסורות: זו של ריפוי הנכה וזו של לידת מרים, והעבירו את האחרונה לכנסייה החדשה של סנטה אנה. לצד הכנסייה החדשה הקימו הצלבנים מנזר.
כנסיית סנטה אנה, שנבנתה בשנות הארבעים של המאה ה־12, והיא דוגמה לטיפוס הנפוץ ביותר של כנסייה צלבנית בארץ ישראל: בסיליקה עם אולם תווך ושתי סיטראות המסתיימות במזרח בשלוש אפסידות מקבילות. המבנה משלב סגנון בנייה רומנסקי מוקדם עם מסורות בנייה מקומיות נוצריות קדומות והשפעות ביזנטיות, כגון הכיפה מעל מקום ההצטלבות של אולם התווך עם בית הרוחב (טרנספט).
באגף הימני מדרגות המובילות לקריפטה מהתקופה הרומית, שעל פי המסורת היא מקום לידתה של מרים.
התקופה האיובית
חמש שנים לאחר תבוסת הצלבנים ב־1187 הפכה הכנסייה למדרסה מוסלמית (בית ספר מוסלמי) כפי שמתואר בכתובת מעל למשקוף הכניסה: "בשם אללה הרחום והחנון. כל הטוב והיפה שעלה בגורלכם הוא מאללה. מדרסה מבורכת זו נבנתה עבור הווקף על ידי אדוננו צלאח א-דין סולטאן האסלאם והמוסלמים". בזכות הפיכתה של הכנסייה למדרסה בסמיכות לכיבושה של העיר על ידי צלאח א-דין, נשמר המבנה היטב, והוא משמש כאחת הדוגמאות היפות ביותר לארכיטקטורה הצלבנית ברחבי ירושלים.
העת החדשה
במהלך המאה ה־19 שימש המבנה כאורווה של חיל המצב הטורקי, ששכן בקרבת מקום. לצליינים לא הותרה הירידה לקריפטה דרך המדרגות, אך הותר להם להיכנס דרך חלון קטן, אותו מראים בכנסייה עד היום.
בריכת בית חסדא. תצלום מ-1911.
ב־1856 נמסרה הכנסייה לנפוליון השלישי, כאות תודה על עזרתם של הצרפתים במלחמת קרים. הכנסייה שוקמה על ידי האדריכל הצרפתי מוס (Mosse) שהצניע את התוספות המאוחרות. מוס גם ערך את החפירות הראשונות באתר בריכות בית חסדא.
הכנסייה נמסרה על ידי נפוליאון למסדר האבות הלבנים, החברים במסדר שנוסד למען פעילות מיסיונרית באפריקה. מתחם סנטה אנה הוא, איפוא, בין המקומות היחידים בארץ הקודש בהם מוצאים את נזירי המסדר דרך קבע. האבות הלבנים חיפשו דרך לעזור לכנסייה הקתולית המזרחית בארץ הקודש ולכן פתחו במקום סמינר לכמריםמלכיתים (יוונים קתוליים) בשנות השמונים של המאה ה־19.
שמעון גיבסון, "ברכת בית חסדא בירושלים - מחקר חדש על חפירות ישנות", בתוך: אייל ברוך, איילת לוי-רייפר ואבי פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת גן, 2008 (באנגלית)
זהר עמר, "השתמרותם של מקומות מרפא מקודשים בירושלים", מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס השביעי, תשנ"ז-1997, עמ' 212-207.
הערות שוליים
^ראו: Elizur, Y.' "The Siloam Pool - 'Solomon's Pool - Was a Swimming Pool, Palastine Exploration Quartery, 140, 2008, 17-25.
^ 12ראו: Gibson, Shimon, The Bethesda Pool in Jerusalem: A New Investigation of Old Excavations", in: ברוך, אייל, לו-רייפר, איילת, פאוסט, אברהם (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת גן, 2008.
