כל הקרבנות וכל עבודות המקדש אסורות להיעשות על ידי כהן בעל מום, כפי שלמדו חכמים בספרא[1]. כל הקרבן שנעשתה בו עבודה על ידי כהן בעל מום - חולל ונפסל, ועל הבעלים להביא קרבן חדש.
נחלקו התנאים בתוספתא[2] מה דינו של כהן שעבד בהיותו בעל מום. לדעת רבי יהודה, חייב העובד מיתה בידי שמיים. לדעת חכמים, שהלכה כמותם, חייב העובד מלקות.
בנוסף לאיסור העבודה במקדש, נאסר על כהן בעל מום גם להיכנס לבית המקדש, מכיוון שהוא לא ראוי להקריב. נחלקו הראשונים אם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, והאם איסור הכניסה הוא לתחום שבין האולם למזבח, או אפילו כנגד מזבח עצמו.
בספר משנה תורה מנה הרמב"ם מאה ארבעים ושניים מומים בגוף האדם הפוסלים בכהונה[3].
מום עובר
אזהרה מיוחדת הזהירה התורה על כהן שיש בו מום עובר, כלומר מום העתיד לחלוף, שלא יעבוד, שנאמר: ”כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב”, ולמדו מכך חכמים שזו אזהרה לבעל מום עובר. כל דינים שחלים על בעל מום, חלים על בעל מום עובר בזמן מומו. חלף מומו - הרי הוא כשר לעבודה.
בעל-חיים בעל מום פסול להקרבה על גבי המזבח. מסיבה זו אסור גם להקדיש אותו, אולם אם כבר הוקדש, או שנפל בו מום לאחר ההקדשה, אמנם אסור הקרבן בהקרבה, אבל בכל זאת חל ההקדש בבעל החיים, על אף מומו.
דין מום נאמר בכל סוגי הקרבנות, ואפילו בנסכים, כיין המנוסך עם הקרבן שאסור שיהיה מעושן, ובמנחה שהסולת שממנה נעשית אסורה בנגיעות תולעים.
בקרבנות העוף אין איסור שיהיה מום בקרבן, שנאמר ”לִֽרְצֹֽנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָֽעִזִּֽים” (ויקרא, כב, יט), ואמרו חכמים: תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, ועל כן הקרבן נפסל רק אם הוא מחוסר איבר[4].
באופן עקרוני צריך להקריב בכור בהמה טהורה. אבל במקרה שנפל מום בבכור אסור להקריב אותו כמו שאר קורבנות בעלי מום ובמקום זה הוא ניתן לכהן שיכול להשתמש כבשר חולין. מאז חורבן בית המקדש, ישנה בעיה עם בכורות שלא ניתן להקריב אותם על גבי המזבח, אך גם אסור להטיל בהם מום כך שרק אם בכור נעשה בעל מום באופן טבעי מותר לכהן לאכול אותו. לכן רבות מסוגיות המומים בבעלי חיים בש"ס מובאות בהקשר של בכורות בעלי מומים.
