סולת היא גוש קמח עבה בקוטר רבע עד שלושת רבעי המילימטר ה"נופל" בשלבים הראשונים של הטחינה ממרכז גרעין החיטה. כמות הסולת המתקבלת היא בדרך כלל כ־3 עד 5 אחוזים מנפח הגרעין, ובאה על חשבון הקמח הבהיר. אם אין צורך בייצור סולת, החומר ימשיך את תהליך הטחינה, וייטחן עד להפיכתו לקמח.
מהסולת ניתן להכין דייסה, כאשר אופים או מבשלים אותה עם מים או חלב, ממתיקים וחומרי טעם כשנף. במטבח הצפון אפריקאי השימוש הרווח בסולת הוא להכנת קוסקוס ומיני קינוחים מתוקים. באזור טוסקנה שבאיטליה נהוג להכין ממנה סוג פסטה בשם פיצ'י. במטבח הכורדי ובמטבחים מזרח תיכוניים אחרים, נוהגים להשתמש בין היתר בסולת לציפוי קובה, אם כי נפוץ יותר השימוש בבורגול. במטבח התימני נהוג לשלב במרק התימני המפורסם מאכל דמוי פירה בשם "עסיד" שעשוי מסולת.
הסולת מוזכרת בתנ"ך ובלשון חכמים פעמים רבות, ומשמעותה שונה מזו שבעברית החדשה[2], והיא חלקי הקמח המובחרים שהופרשו ממנו הסובין, ואף חלקי הקמח הדק[3][4]. אבן עזרא מפרש את שורש המילה מלשון הגבהה וסילוק הפסולת ככתוב: ”סִלָּה כָל אַבִּירַי” (איכה, א', ט"ו).
הסולת מתוארת בלשון המקרא כמוצר יקר, ”וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה” (יחזקאל, ט"ז, י"ג), וסולת חיטים היא החומר שעולה על המזבח כמנחה לקורבנות השונים, מלבד מנחת העומר בה מקריבים סולת שעורים, ומנחת סוטה שלא באה מן הסולת כלל.
הצירוף "סָלְתָּהּ וְשַׁמְנָהּ" (נהגֶה: סוֹלתה ושַמנהּ; על פי רוב מוסב על נסתרת, אך גם נוטה לפי הגופים: סולתו ושמנו, סולתם ושמנם וכיוצא בזה) מציין את הטוב שבטוב, הטוב והמובחר, החלק המשובח מכול, העידית. מקורו בספר ויקרא, פרק ב':