בני אפרת
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: סגנון לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עריכה
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: סגנון לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
בני אפרת
בני אפרת (1979)
בני אפרת (1979)
לידה 1936 (בן 88 בערך)
ביירות, לבנון
תאריך עלייה 1947
לאום ישראל
מקום לימודים
תחום יצירה פסל, אמנות מושגית
השפיע על יהושע נוישטיין, מיכאל גיטלין, בוקי שוורץ
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בני אפרת (נולד ב-1936) הוא פסל ישראלי. נולד בביירות, לבנון ועלה לישראל בשנת 1947. גדל והתחנך בקיבוץ יגור. בשנים 1959–1961 למד במכון אבני תחת יחזקאל שטרייכמן. הציג בגלריות ובמוזיאונים בתל אביב ובירושלים. ב-1965 עזב את ישראל ונסע ללונדון.

ביוגרפיה

אפרת למד בבית ספר לאמנות סנט מרטין (St. Martin) בין השנים 1966–1967.[1] יצירתו ורעיונותיו השפיעו על אמנים ישראלים חשובים (יהושע נוישטיין, מיכאל גיטלין, בוקי שוורץ ועוד). עבודותיו היו מבוססות על אחדותם המוחלטת של התוכן והצורה ועל הצורך בביטוי מושלם של המסר אך ורק באמצעות תכונותיו הייחודיות של המדיום המעביר אותו.[2] "קונקרטי הוא לימוד העובדות כפי שהן ושימוש בתכונות של העובדות הללו בצורה מסוימת בגלל מה שהן" אמר אפרת.

אפרת חי בלונדון עד 1977 והציג מיצגים מורכבים, בהם צייר על גבי תמונות מסרט בזמן שהסרט מוקרן. לקראת סוף שנות השבעים עבר לניו יורק וביסס את מעמדו בה. בין היתר, הציג תערוכת יחיד של סרטים ומיצבי וידאו במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית. עבודותיו נכללו בספרו של רוברט פינקוס וויטון (אנ') "פוסט-מינימליזם אל מקסימליזם". בתחילת שנות השמונים עבר לפריז ולאחר שלוש שנים עבר לאמסטרדם, ומשם לאנטוורפן בניסיון להתנתק ממרכזי האמנות הגדולים. בשנת 2002 חזר לארץ והיום הוא מתגורר באזור. ב-2018 זכה אפרת בפרס שרת התרבות על מפעל חיים.[3]

אידאולוגיה אמנותית

אפרת מיצב את עצמו כאמן מושגי מינימליסטי היוצר באופן רב תחומי. תכניו האנטי ממסדיים השתלבו עם נטייתו לפעול מהשוליים כלפי פנים. כך עשה יחד עם קבוצת האמנים 10+ באמצע שנות השישים, שהייתה אלטרנטיבה אוונגרדית להגמוניה של הקבוצה "אופקים חדשים".[4] לקראת סוף שנות השישים בעודו סטודנט בלונדון נחשף אל הערך "אמנות מושגית", מאז פועל באופן מושגי על יצירותיו. בתחילת שנות השמונים עזב אפרת פעם נוספת את ביתו בניו יורק והגיע לפריז, שם התחיל לנסח רטוריקה חדשה, עם תודעה אידאולוגית-אקולוגית. אפרת הקים מייצבים המבטאים את יכולתיו הרב תחומיות ותפיסתו הקונספטואלית תוך שילוב בעלי חיים, מסכים, מצלמות, וחומרים דינמיים, שהוצגו ברחבי העולם. תכניו המייצבים שילבו לא רק את יכולתיו אלא גם את נטיות לבו ואת מקורות חייו, כך שילב בין עולם החי לנושאים מקראים. ביצירותיו מבטא את אחריות האנושות למצב יחד עם חוסר האונים אל מול העצמה שלה. בשנת 1982, החל אפרת לתארך את עבודותיו בספירה לאחור משנת 2030 שנת מותו המשוערת בגיל 94 ואילך. עיסוקו המובהק ביום שלאחר מותו הצפוי מתחבר לגישתו למקום בני האדם על כדור הארץ כבני חלוף אך כאלה המותירים צלקות.[5][6]

עבודות בולטות

אררט אקספרס 2054

מייצב אמנות דינמי בו מצעד של סוסים נטולי רוכב, משני צידי האוכף תלויים מכשירי טלוויזיה על גבי המרקע סרטוני וידאו בנושאים שונים כמו הגירה, פליטים והישרדות. "העבודות מציגות את כל הרוע שבגינו צועד העולם אל גורלו", אומר אפרת. ב-1985 הוצג בליון שבצרפת בשם "אררט אקספרס 2034", ב-1995 ביוהנסבורג. 2010 הגיע לביאנלה בהרצליה בשם "אררט אקספרס 2054".[7]

היונה, קיץ 2062

מייצב ראווה המורכב מ-14 טונות של גושי קרח עצומים המציגים את המילה "שלום", בסמוך הציב אפרת דגם מטוס קרב מעופרת ובחרטומו עלה של זית. מצלמות וידאו מתעדות את הינמסות הקרח המחזיק בערך השלום, המים הניגרים נאספים בבריכה עליה מוקרן סרט הווידאו מתיעוד התהליך ממנו נותר רישום רפאים בלבד. אפרת בתיאורו: "היונה הייתה הראשונה שחקרה את הארץ, אבל עץ הזית היה המנצח ששרד את המבול. הוא למעשה סמל של ניצחון בטבע, לא של שלום. השלום נמוג ואין יונה, יש מטוס קרב".[8]

ריח בראשית

חלל שלם נצבע באדום. על קירותיו הוצגו ציורי ענק של זברות עם פסים אדומים במקום שחורים. מסגרות דומיננטיות תחמו את התמונות ועל גבן ציטוטים מסיפורי הבריאה המקראי. את החלל מילא אפרת בניחוח עשב קצוץ, אותו פיתחו בשבילו במעבדת בשמים צרפתית להשלמת חוויה מעורבת חושים. המיצב הוצג בביאנלה בפראג ובחלקו הוצג גם בגלריה קונטמפורר ב-2011.[9]

עדכון אביב 2035

דמויי פורטרטים עצמיים של אפרת מוצגים בתוך מערכת של כלובים, שיחד יוצרים מבנה רעוע של חיי האמן. אפרת הציב תצלומים של מקומות שונים - הירח, ניו יורק, מדבר, והמון חרדי בכותל, כשידו מתערבת ונוגעת בקצה הצילום, כמו מעידה - הייתי שם או עסקתי בזה. בפרויקט זה ניכרת נטייתו של האומן להתייחסות אל מקומו בעולם בכלל ובעולם האמנות בפרט.[9]

באמצע שנות ה-70 החל לבצע מיצגים בליווי סרט כשהאמן מצייר על גבי תמונות הסרט המוקרנות על לוח.

בשנת 1976 אפרת עבר לניו יורק שם הציג תערוכת יחיד של סרטים ומיצבי וידאו במוזיאון ויטני.

בתחילת שנות השמונים עבר לפריז שם החל לעסוק ביצירות עם תודעה אידאולוגית-אקולוגית ושם גם החל לתארך את יצירותיו משנת 2030 (שנת מותו המשוערת בגיל 94) ואילך. לאחר שלוש שנים עבר לאמסטרדם ומשם לאנטוורפן. נכון ל-2022 הוא מתגורר בישראל.

תערוכות יחיד

תערוכות קבוצתיות

  • 1966 - 10+- עבודות גדולות, בית האמנים, תל אביב.
  • 1969 - A Leap of Faith, An Exhibition of Paintings, Drawings and Sculptures from Israel, אוניברסיטת מדינת ניו יורק, אלבני, ניו יורק, ארצות הברית.
  • 1971 - מושג + אינפורמציה, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1975 - בני אפרת, גלריה ברטה אורדנג, ניו יורק, ארצות הברית.
  • 1976 - תערוכה קבוצתית, טרקלין רינה, ירושלים.
  • 1977- בני אפרת, גלריה ברטה אורדנג, ניו יורק, ארצות הברית.
  • 1978 - מיקום/כיוון 78, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב איחוד.
  • 1980 - קווים לרישום, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1980 - רטרוספקטיבה 1966–1980, גלריה גורדון, תל אביב.
  • 1981 - מגמות באמנות ישארלית 1970–1980, יריד האמנות הבינלאומי, בזל, שווייץ.
  • 1984 - 80 שנות פיסול בישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1985 - שנתיים: אמנות ישראלית, איכות מצטברת 2 (תלת מימד), מוזיאון תל אביב לאמנות - בית הלנה רובנשטיין, תל אביב.
  • 1985/6 - ציוני-דרך באמנות ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1990 - על נייר / בנייר / עם נייר, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1991 - מקום: תערוכת פיסול ישראלי ליפן, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן.
  • 1991 - מקום: תערוכת פיסול ישראלי ליפן, מוזיאון הרה, גונמה, יפן.
  • 1992 - תערוכה קבוצתית, גלריה ברטה אורדנג, ניו יורק, ארצות הברית.
  • 1993 - חזון ושקט: שישה אמנים ישראלים, גלריה ברטה אורדנג, ניו יורק, ארצות הברית.
  • 1993 - תערוכה קבוצתית: אולטימה, מוזיאון הרצליה לאמנות, בית יד-לבנים, הרצליה.
  • 1993 - אולטימה, הגלריה העירונית לאמנות, מרכז תרבות ע"ש מ. סמילנסקי, רחובות.
  • 1993 - Locus-Contemporary Art from Israel, גלריה פישר, אוניברסיטת דרום קליפורניה, לוס אנג'לס, ארצות הברית.
  • 1993/4 - אולטימה, אוניברסיטת חיפה גלריה לאמנות, חיפה.
  • 1995 - גבולות בלתי נראים, הבינאלה הבינלאומית, יוהנסבורג, דרום אפריקה.
  • 1995 - בחירת האספן: המבט של ברטה אורדנג - שנות ה-70, מקום לאמנות עכשווית אצל דפנה נאור, ירושלים.
  • 1996 - 90 - 70, גלריה שלוש לאמנות עכשווית, תל אביב.
  • 1997 - מחווה לברטה אורדנג ליום הולדתה ה-85, גלריית ארטספייס, ירושלים.
  • 1997 - קו: בחירת האוצרת מתוך אוסף ברתה אורדנג, הגלריה לאמנות, אום אל-פחם.
  • 1998 - בית החרושת של הטבע, חורף 2046, גלריית "המומחה", תל אביב, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1998 - מחווה ל'מבט': 30 שנה להווסדה, מבט גלריה לאמנות עכשווית, תל אביב.
  • 1998 - אמנות שנות ה-70 - תוספות, גלריה שלוש לאמנות עכשווית, תל אביב.
  • 1998 - גבולות השפה, היבטים באמנות הישראלית של שנות השבעים, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.
  • 1998 - 50 שנות יצירה אמנותית - בין חלום למציאות, המוזיאון היהודי של בלגיה, בריסל, בלגיה.
  • 2001 - אהבה ממבט ראשון, אמנות ישראלית מאוסף ורה, סילוויה וארטורו שוורץ, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 2003 - רשום ברשת/דמוי סריג בציור ישראלי, אוניברסיטת חיפה, הגלריה לאמנות, הפקולטה למדעי הרוח, חיפה.
  • 2003 - וידאו Zero, הפרעות בתקשורת, הדימוי המוקרן - העשור הראשון, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה.
  • 2004 - בדרך לקולנוע: הדימוי המוקרן - העשור הראשון, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה.
  • 2008 - גופי עצמי, אמנות בישראל 1968 - 1978, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.
  • 2010 - מגילות, גלריית אמנות, בית לוחמי הגטאות, קיבוץ לוחמי הגטאות.
  • 2010 - תכולת בית, הראשונה של חיפה, חיפה, ישראל.
  • 2010 - החברים של אבא, ורטיגו - כפר אמנות אקולוגי נתיב הל"ה, קיבוץ נתיב הל"ה.
  • 2010/1 נאו-ברברים, רוטשילד 69, תל אביב.
  • 2012 - הומאז' לדניס אופנהיים, 2011-1938, הבאר: מרכז אמנות ומדיה חזותית, באר שבע.
  • 2012 - צבע מקומי: אמנות ישראלית מאוסף הללה טל, מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע.
  • 2013 - אוצר: יונה פישר, מוזיאון אשדוד לאמנות, מרכז מונארט, אשדוד.
  • 2014 - המוזיאון מציג את עצמו: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון, הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר, גלריות קרן משפחת דינה ורפאל רקנאטי (אוסף אמנות ישראלית); גלריית לורנס גראף לאמנות עכשווית (אורי גרשט), מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.
  • 2014 - מרחב מחיה, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב.
  • 2015 - יומנו של חמור, המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים, ישראל.
  • 2015 - המוזיאון מציג את עצמו 2, אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון, גלריות קרן משפחת דינה ורפאל רקנאטי הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר, מוזיאון תל אביב.
  • 2015 - 1965 היום, אולם ספרטוס, ביתן פלבסקי לעיצוב, ביתן אילה זקס אברמוב לאמנות ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 2015 - BEUYS, BEUYS ,BEUYS, המכללה האקדמית ספיר.
  • 2016 - כל הנותר, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב.
  • 2016 - קריאות, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב.

פרסים

גלריה

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בני אפרת

הערות שוליים

  1. ^ בני אפרת במרכז מידע לאמנות ישראלית, באתר מוזיאון ישראל, ירושלים
  2. ^ מאיר ושרה אהרוני, אישים ומעשים בישראל: ספר היובל, הוצאת מקסם, 1998
  3. ^ רעות ברנע, האמן בני אפרת: כך ייראה סוף העולם, באתר כלכליסט, 8 בינואר 2018
  4. ^ 4 חברי קבוצת 10 פלוס, באתר עסקי אמנות
  5. ^ 5 - מפגשים מהשוג החזותי אפרת, בני, באתר www1.amalnet.k12.il
  6. ^ כץ פרידמן, ת., מושגיות קונקרטית, סטודיו 40, 1993, עמ' 33-30
  7. ^ עינב שיף‏, "אררט אקספרס 2054" לישראל, באתר וואלה, 30 בספטמבר 2009
  8. ^ חדרים יאיר בן־חיים בני אפרת - מיצב היונה 2062, באתר hadarim4u (באנגלית)
  9. ^ 1 2 חגית פלג-רותם, ‏אחריו המבול, באתר גלובס, 13 בנובמבר 2014
  10. ^ טל, 2014, הארץ.אתר למנויים בלבד טל ניב, הנמר האחרון של בני אפרת, באתר הארץ, 17 בינואר 2018
  11. ^ ארכיון גדעון אפרת:בני אפרת, ללא כותרת, 1973, גואש על ניירות עיתונים, באתר אופקים רחבים
זוכי פרס משרד החינוך והתרבות עבור מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית
פנחס כהן גן (2005) • גדעון גכטמן (2006) • נחום טבת (2007) • צבי גולדשטיין (2008) • ביאנקה אשל גרשוני (2009) • ראובן (ברמן) קדים (2011) • אביטל גבע (2013) • טולי באומן (2014) • דני קרמן (2015) • אריה קילמניק (2016) • נורית דוד, בני אפרת (2017) • דרורה דומיני (2018) • פיליפ רנצר (2019) • בילו בליך, עידית לבבי גבאי (2021) • מרים כבסה (2022)