נולדה בדצמבר 1889 בכפר צ'ברונה בפלך קייב, אוקראינה, לאברהם משה ומנוחה שטורמן, אחות לשפרה (בצר), שרה (קריגסר), חיה (ברשדסקי), חיים שטורמן, מנחם שטורמן וזליג שטורמן. הייתה זו המשפחה היהודייה היחידה בכפר. כשהילדים גדלו עברה המשפחה לעיירה הסמוכה זבניגרודקה ולאחר זמן לא רב עברו ליקטרינוסלב שבאוקראינה. בשנת 1906 עלתה משפחת שטורמן לארץ ישראל בעקבות האחות הבכורה חיה, שעלתה ארצה שנה קודם לכן והתיישבה ביפו, בה פתח האב בית תבשיל לעולים.[1] ביפו הכירה יחד עם אחיותיה את רחל ינאית בן-צבי, והן הפכו לחברות קרובות. בזיכרונותיה כתבה רחל ינאית בן-צבי:
חברותי הראשונות בארץ האחיות אסתר, שרה ושפרה שטורמן. אסתר הייתה הצעירה שבהן, אף אני מתחילה בה, כי מהפגישה הראשונה עם האחיות דבקה נפשי בה. היה זה ימים אחדים אחר עלייתי, ואני באה ליפו מירושלים ברגל, בנוה שלום שואלת פי אחת שפוגשת בסימטה, על משפחת שטורמן, עליה כבר שמעתי מבן-צבי. פרצה הבת בצחוק ואמרה: אני היא אסתר שטורמן, ומי את? ואני מציגה את עצמי: עולה חדשה – רחל – באתי מירושלים. מסתכלת בי אסתר ואומרת: עלייך רחל שמעתי כבר מחברי. יודעים שעלייך לבוא. היא אוחזת בידי ומכניסה אותי אל בית הוריה. שמחתי להכיר את האם, זו טורחת במטבח כי הלא ביתה כבית פועלים. מכינה משהו כאין ארוחה לכל מי שמזדמן פה בתשלום כל-שהוא. והנה אחיותיה של אסתר, שפרה ושרה, הן הופכות לי לחברות קרובות, כאחיות ובמיוחד אסתר.[2]
בחוות סג'רה
בחג הסוכות תרס"ז (1907) באו פועלים מהגליל, מחלוציהעלייה השנייה, לבקר ביפו. שפרה, אחותה של אסתר, התעניינה אם ישנה עבודה בגליל גם לבחורות, והם הציעו לה לבוא איתם. בתקופה זו הכירה אסתר פועלים שהגיעו מהגליל והוקסמה מתיאוריהם.[3] בעקבות מפגשים אלה החליטה לעבור לגליל, לחוות סג'רה. שפרה, שיצאה לסג'רה יחד עם חברותיה, האחיות קיילה בקר (גלעדי) וציפורה בקר (זייד), הזמינה את אחיותיה שרה ואסתר להצטרף.[2] אסתר התעכבה ביפו מחמת הגשמים שחסמו את הדרכים, ולבסוף יצאה לדרך עם דב שוייגר (ברלה), איש העלייה השנייה ואיש ארגון השומר,[4] שבא מהגליל ליפו והביע נכונות ללוות אותה בדרכה לסג'רה. כך גם השתכנעה אמה לתת לבתה לצאת לדרך. בדרך לסג'רה כמה פעמים שקעו בבוץ ולעת ערב, ליד הכפר הערבי קאקון, נשבר היצול והם נאלצו ללון בכפר. עם אור יצאו לדרך בדרכם לסג'רה. בדרך חלפו ליד המושבה זכרון יעקב, היא התרשמה ממראה רכס הכרמל, בזיכרונותיה כתבה כי הרגישה כאילו הכוח שבהם נספג בה וממלא אותה.[5]
ביום בואה לסג'רה והצטרפותה לאחיותיה שם הכירה את צבי בקר, השומר הראשון בסג'רה, לימים בן זוגה. הוא הושיט לה פרחים מתוך קנה הרובה שלו, גילוי חיזור אחרי אישה שלא היה מקובל בקרב חברי השומר. לימים תיארה את פגישתם הראשונה:
בעוד שאני יושבת ומשוחחת עם שפרה על הנעשה בבית, והנה נכנס לחדר בחור גבה-קומה ורחב כתפיים בעל זקן שחור ומסולסל, כובע צ'רקסי על ראשו ורובה על כתפו ובקנהו תקועות כלניות מכל הצבעים. באתי להכיר את החברה החדשה, אמר בבת צחוק טובה, והושיט לי את ידו.[6]
היא כתבה: "בכל פרשת השמירה של צבי, בכל חיי הנדודים של שומר, בהפגשו לא פעם במצבים מסוכנים עם גנבים ושודדים, ליוותה אותו סתירה פנימית אשר לא נתנה לו מנוח וגם לא פעם העלה אותו על סדר יומנו: הוא לא רצה להשתמש בכדורים, הוא רצה בפרחים. הכרת מצב העם, הרצון הכביר שחררו, לקשרו לקרקע במולדת, להגנת כבודו ורכושו, אמר לו וציווה עליו: קום, היה ראשון במקום הסכנה! תן את נפשך ודמך, אם יש הכרח בכך! אך הוא, כפרט, ביקש חיי משפחה שקטים, עבודת מחרשה, ואת. קשור היה לטבע בכל נימיו. רצה ביחסי הבנה עם השכנים [...] אותו זר כלניות התקועות בקנה-הרובה שליל שמירתו הראשון סימל את כל מהלך-רוחו מהלילה ההוא עד רגעיו האחרונים".[7]
בארגון השומר
בקולקטיב בסג'רה למדה להשתמש בנשק והייתה מראשוני בר גיורא. היא הייתה אחת הנשים הראשונות בארגון השומר שידעה להפעיל נשק והחזיקה בנשק אישי.[8] בשנת 1909 הצטרפה באופן רשמי לארגון השומר. משימתם של חברי הארגון הייתה משולשת: ביסוס הביטחון, ארגון פוליטי וכיבוש העבודה. היא סיפרה על הישיבה הראשונה בה השתתפה: "למחרת בערב התאספו באחת המערות [...] מספר חברים וחברות. לבי הלם בחוזקה כשנכנסתי פנימה [...] פגשתי עיניים מעודדות, [...] ישראל שוחט ניהל את האספה [...] דבריו פקודות, והחברים - משמעת, הערכה והכנעה [...] הרגשתי את עצמי יותר קרובה לחברים".[9]
ההשתתפות בשמירה דרשה מהחברות להשיג כלי נשק ולהתאמן בהפעלתם. המפתח להשתתפות בשמירה היו האימונים התכופים בנשק וברכיבה.[10] נשות השומר בסג'רה ובמסחה ראו עצמן כשותפות בשמירה. הן שאפו לא רק לעבוד כגברים אלא גם לשמור כמותם ואימצו דרכים מגוונות להצטרף למאמץ הביטחוני וסייעו בכל דרך אפשרית בעניינים שהיו קשורים בעקיפין בנשק ובשמירה. כך הן היו שותפות ברכישת נשק, שלא היה מעשה של מה בכך עבור ההגנה העצמית של השומרים. הן צורפו לשמירה מפני שהיה צורך לגייס לתפקיד את כל מי שידעו להפעיל נשק בחווה.[9] לפי הערכות, שיעור החברות מקרב כלל אנשי ארגון השומר היה כחמישית.[11]
בכתביה תיארה רחל ינאית בן-צבי את השמירה הראשונה אליה הצטרפה יחד עם אסתר בקר, בעקבות פעולות תגמול של ערבים בסביבה: בערב חג הפסח, הותקף אחד החברים מהקולקטיב בסג'רה וכשהתגונן פצע את התוקף. באותו הרגע שסיפר לחבריו את שקרה הבינו כי הערבים מהסביבה עשויים לתקוף כ"נקמת דם" ובמקום להסב לשולחן סדר הפסח, התכוננו להתקפה. חברי וחברות השומר הוצבו בפינות החווה בסג'רה כאשר הם חמושים. "סידרו קבוצות של כל הנמצאים בחווה לעזרת השומרים", כתבה, "הפעם שיתפו בשמירה את רוב החברים וגם את החברות".[10] באותו הערב הוצבו שתיהן לשמירה בבית הקברות. אסתר עם אקדח משלה ואליה הצטרפה רחל שקיבלה גם היא נשק.
על אותו הערב כתבה רחל ינאית בן-צבי:
זו לי פעם הראשונה שאני בשמירה – ובגליל! הלב רחב והמה [...] אני מעודדת להיות על יד אסתר בשמירה ואסתר סיפרה לי איך נתקבלה על ידי החבורה בסג'רה, ואין מילים בפי לתאר את רושם דבריה עליי[2]
אסתר הייתה אחת מבין שלושה חברים שנבחרו להעביר נשק להגנה העצמית מדמשק למרחביה. היא ניצלה את החוק העות'מאני שאסר על נשים לנסוע ברכבת יחד עם גברים אלא בתנאים מיוחדים שאליהם לא נכנס המבקר (הכרטיסים היו בידי הגברים), וכך הצליחה להבריח את כלי הנשק. "בדרך חזרה נצלנו את החוק הזה ואני הובלתי איתי את מזוודות הנשק, קִבל אותן ממני חיים, אחי ז"ל [שטורמן] מבעד לחלון והעבירן בעגלה". כדי להבריח את הנשק מדמשק למרחביה הפכה לגברת הלבושה בהידור ואליה צמוד מלווה, חבר השומר הלבוש כבדווי. ליווה אותה שמואל הפטר, מראשוני ארגון השומר. ישראל בצר, מחברי קבוצת הכיבוש במרחביה תיאר בזיכרונותיו את הופעתה: "לבושה בגדי פאר כגברת, מזוודה יפה בידה ולידה ה'בדווי' מלודז', שמוליק הפטר. [...] רבים מחברי לא הבינו מה לאסתר ולתלבושת כזאת?" משימה זו הייתה אחת ממשימותיה המשמעותיות ביותר כחברה בארגון השומר. מכיוון ששמירה בפועל לא פעם נמנעה מן הנשים בארגון, הייתה זו את הדרכים להשתתף בפעילות הביטחונית.[12]
פועלה בארגון השומר לשוויון בין גברים ונשים
עם הצטרפותה לחוות סג'רה נאבקה על שוויון זכויות בין גברים לנשים בקולקטיב ואחר כך בארגון השומר. חברי וחברות הקולקטיב בסג'רה חרתו על דגלם בין היתר את כיבוש העבודה וכיבוש השמירה. לפי חלוקת העבודה בקולקטיב, הגברים עבדו במלאכות שדרשו הפעלת כוח פיזי, והנשים בבישול, ניקיון וכביסה. היא וחברותיה התנגדו לכך, ופעלו לשינוי חלוקת התפקידים בין נשים לגברים בקבוצה. בין היתר נאבקו על זכות הנשים לעבוד בחריש בעזרת שוורים, על זכותן להשתתף בשמירה וכן הנהיגו אופנת לבוש ותספורת שכללו שיער קצוץ ומכנסיים קצרים. רחל ינאית בן-צבי כתבה: "אסתר הייתה בין החורשות הראשונות ובין אלו שהכניסו את האופנה החדשה של הלבוש "מכנסי עבודה", אוחזת במחרשה והולכת אחרי זוג השוורים".[2]
הנשים בארגון השומר הרגישו מקופחות בקרב החברה השומרית בתל עדש במשך תקופה ארוכה ודרשו שוויון מגדרי. הנשים, בעיקר הצעירות, החליטו לצאת חוצץ נגד קיפוחן בעבודות השירותים וכנגד קיפוחן בארגון. הן הוצבו במטבח וגברים בשמירה ובפלחה. האירוע המרכזי שבו פעלו הנשים למען שוויון היה "מרד חדר האוכל". המרד פרץ בשל סירובם של הגברים להשתתף בשטיפת הכלים לאחר סיום הארוחות המשותפות כיוון שאין זו, לטענתם, עבודה לגברים. כל הנשים החליטו לשבות. הן סירבו לבשל לגברים את ארוחותיהם. אסתר בקר ארגנה את השביתה ואליה הצטרפו האחרות:
אם לא ישתתפו הגברים ברחיצת הכלים - לא יהיה אוכל![13]
כך היה. היא נבחרה לחברת מועצה ולוועדה לסידור המשפחות, באספת השומר שהתכנסה בימים 24–26 ביוני 1919 בתל עדש.[14]
חייה כאֵם בארגון "השומר"
בשנת 1911 והיא בת 21 עברו צבי ואסתר בקר עברו יחד לנקודת התיישבות חדשה בעמק יזרעאל, מרחביה, שם עבדו את האדמה, ובה נולדה בתם הבכורה דרורה. כשהייתה בהריון נאסר צבי על ידי הטורקים, בעקבות מתקפה שהחלה על היישוב היהודי ותגובתם של חברי השומר. אורח חייהן של משפחות השומר לא היו קלים, היישובים העבריים היו מוקפים בכפרים ערבים והנשים לא פעם נשארו עם הילדים בסביבה עוינת. כשגרו בקצה המושבה נהגה אסתר בקר להעלות את התינוקת לגג במטרה להגן על חייה.
בהישארי לבד עם הילדה על הגג הייתי מעלה את הסולם כדי להיות מוגנת מפני ביקור בלתי רצוי [...] הרחק מיישוב בחשכת הלילה, אני ותינוקתי לבדנו. [...] והנה עדת תנים מתקרבת מקיפה את הסוכה [...] ירייה פולחת את האוויר - ירייה אחת - אות הזהרה היא [...] ומתוך ציפייה הינך מחכה להודעה על המצב מפי אחד השומרים.[15]
היא תיארה את תנאי חייה כאם צעירה, לבדה מול מפגעי הטבע ושכנים עוינים. הפחד לא היה חסר בסיס, ולא אחת נשקפה סכנת חיים לאימהות ולילדיהן. הייתה נחוצה מידה רבה של אומץ לב, תושייה ויכולת גופנית כדי לשרוד. כאשר כתבה על אימהותה חשפה טפח ממה שעבר עליה כאם צעירה במשפחה בארגון השומר: "נאסר צבי והובל לבית סוהר [..] ואני אז בהריוני הראשון. נשארתי במרחביה עד יום הנסיעה לבית החולים בחיפה ללדת את ילדתי הבכורה, [...] את ההכרה הראשונה עם האבא עשתה הפעוטה בין כותלי סוהר עכו. אחרי הלידה נשארתי בעיר אצל אמא כדי שאוכל לבקר את צבי". הביטוי הרגשי היחיד בדבריה היה כאשר ציינה את השם שניתן לבתם, דרורה, שביטא תקווה.[16]
נדודים בעמק ובגליל
חברי הארגון וביניהם צבי בקר ראו את משימת הארגון כחשובה והכרחית בתקופתם. צבי ואסתר בקר נדדו בעמק ובגליל, הוא הקדיש את כל פועלו לשמירה על היישוב היהודי. באחת משיחותיהם אמר לה: "הנה את רואה את הסביבה הזאת. נרחב הוא הגליל ורב בו המקום להתיישבות, אך כוחותינו דלים ועלינו ליצור כאן גוף חזק, כדי שיחדלו השכנים לחשוב שאפשר לגנוב ולגזול מאתנו, ואנחנו בלתי מוכשרים להגיב. כוח זה דרוש לנו עוד לפני שיבואו יהודים רבים וירצו להתיישב בכל פינות הארץ. עלינו מוטל התפקיד לחזק ולהבטיח כל נקודה בארץ גם אם יעלה לנו הדבר בקרבנות, עד ששכנינו יוכחו, שאין רכושנו הפקר. היודעת את מה דרוש לשם כך? דרושים חברים וחברות, שיהיו מסוגלים לחיות חיי נדודים ולעמוד פנים".[2]
בתל עדש
ב-1913 עברו אסתר, צבי ושתי בנותיהם הקטנות, דרורה ונחמה, שנולדה ליד אום ג'וני,[17] לתל-עדש. שם היה צבי בקר שומר בגליל והיא עבדה עם החברות במטבח בתור מבשלת. בתקופה שאסתר עבדה במטבח פעלה אסתר לקידום השוויון בין הגברים לנשים. בתל-עדש נולדה הבת נעמי.[18] מתל-עדש עברה המשפחה למושבה מטולה, במטרה להקים נקודת התיישבות ראשנה של השומר בגליל העליון. היא הייתה אז אם לשלוש בנות ובהריון. לאחר תקופה החליטו לעזוב את המושבה. אנשי בית-גן (לימים יבנאל) הציעו לצבי בקר לקבל את השמירה במקום והוא נענה. חצי שנה אחר כך, בליל גשם שוטף נגנב צאן ובקר מחצרו של איכר. ברדפו אחרי העדר הגנוב, הגיע עד לירדן. הוא נשאר כל הלילה במקום אך לא מצא דבר. הוא חזר לביתו כשהוא רטוב כולו, מצונן ומדוכא מן המקרה. בעקבות המקרה נתקף בדלקת ריאות ושבוע ימים היה קשור למיטתו, שממנה לא ירד עוד. אסתר הייתה אז בהריון.
לאחר מותו הקיפו אותה בני ובנות המשפחה ותמכו בה. בתם הרביעית, שנולדה אחרי מותו, נקראה צביה על שמו.[19] צביה, שכונתה ציקה, יצאה להכשרה בדגניה ונשארה בה כגננת לצדה של מרים זינגר (ברקוביץ), הגננת הראשונה של דגניה, ולימים קיבלה את האחריות על הגן במקומה.[20]
בכפר גלעדי
בכפר גלעדי הכירה את עמנואל (עמק) רינין, איש העלייה השלישית שהגיע ארצה מרוסיה. הוא היה צעיר ממנה וקיבל ברצון את בנותיה, ב-1927 הם נישאו. חברתה משכבר הימים רחל ינאית בן-צבי סיפרה כי אסתר נראתה כאילו שבה לימי נעוריה. נולדו להם שני בנים, גדעון, שנפטר בילדותו,[17] ועודד, שלמגינת לבה של אמו היגר לארצות הברית. כל ניסיון להחזיר את הבן והמשפחה שהקים באמריקה לא צלח, והיא הלכה לעולמה מבלי לראותו חוזר הביתה.[2]
