אלכסנדר (אלכס) ליבַק (נולד ב-23 ביוני1944) הוא צלםישראלי, המתעד את החברה הישראלית דרך צילום ישיר, שאינו מבוים. במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 פרסם ליבק תצלומים במדורים קבועים בעיתונים "חדשות" ו"הארץ". על יצירתו זכה בשנת 2005 בפרס ישראל בצילום. תצלומיו ממשיכים להתפרסם ב"הארץ".
ילדות ולימודים
אלכס ליבק נולד בתל אביב בשנת 1944. אביו, משה ליבק, עלה לארץ ישראל בשנת 1922 והקים עסק לטקסטיל.[1] ליבק למד בבית הספר תל נורדאו, ואחר כך בתיכון עירוני ה'. בגיל 15 או 16 קיבל את מצלמתו הראשונה, מצלמת בראוני (Brownie), מידי אביו, שהיה צלם חובב ונהג לצלם חיילים בריטים ולפתח את התצלומים בחדר חושך ארעי בחנות למזכרות שהייתה לו בצומת קסטינה (מלאכי).[2]
בשנת 1967 סיים לימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. לאחר סיום לימודיו הפליג באונייה "תיאודור הרצל" לתקופה בת כתשעה חודשים בברזיל. בברזיל התלווה לאנתרופולוג בשם אנטוניו סוארס (Antonio Suarez) והחל לתעד כצלם חובב את התושבים המקומיים ואת סביבתם. לאחר תשעה חודשים עבר ללונדון, שם למד בבית ספר לצילום (כיום - London College of Communication).
ליבק חזר לישראל למלחמת יום הכיפורים אך לא גויס. ב-1981 הגיע עם אשתו, אמנית פלסטית במקצועה, לאשקלון, כדי לתעד את פרויקט שיקום השכונות. הוא נעזר בשירותי המעבדה של סטודיו לצילום חתונות תמורת צילום שתי חתונות בשבוע. באותה שנה החל לעבוד עם רינו צרור בעיתון "אנשים" וביחד איתו עבר ל"חדשות".
באפריל 1984 צילם את תמונת "קו 300", שפורסמה בעיתון "חדשות" בה נראים שני אנשי שב"כ מובילים את אחד מחוטפי קו 300, כשהוא עדיין בחיים.[3] התצלום עורר את פרשת קו 300.
שנות העיתון "הארץ"
כאשר "חדשות" נסגר ב־1993, עבר ליבק ל"הארץ" והפך לחבר קבוע במערכת. ב"הארץ" מפרסם ליבק את המדור הצילומי "הארץ שלנו" והמדור "המאה ה־21". בנוסף צילם ל"הארץ" בשנת 2005 סדרה של תמונות שמתעדות את העוני בישראל. בשנת 2003 הוענק לליבק "פרס משרד החינוך והתרבות לצילום". בשנת 1993 הוענק לליבק פרס על שם ריטה פורצקי לצילום מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 2013 הוענק לליבק פרס מוזיאון ישראל על מפעל חיים.[4]
ב-2010 פוטר ליבק מעיתון "הארץ", כשנתיים לפני מועד יציאתו לגמלאות,[5] אך הוא ממשיך לעבוד עבור העיתון.
פרסם חמישה ספרי צילום: "עין לציון" בעריכת דוד טרטקובר, "סרנדה תל אביבית" (שירים של אלתרמן וצילומים של ליבק), "הארץ שלנו" ו"כמו כלב" בהוצאת "כתר" (שכולו תצלומים של כלבים) ו"ישראל: המאה העשרים ואחת".
ליבק עמד במרכזו של דיון משפטי תקדימי שעסק בהתנגשות שבין חופש היצירה לפגיעה בפרטיות. בשנת 2002 נתבע ליבק על ידי אדם חרדי שצולם על ידו במקום ציבורי על רקע תמונת פרסומת של נערה בלבוש נועז. הוא איים על ליבק לבל יצלמו אך ליבק השיב כי הצילום הוא לצורך פרטי ולא יפורסם. כעבור זמן פורסמה התמונה במדורו של ליבק "הארץ שלנו" בעיתון "הארץ". האיש תבע את ליבק על פגיעה בפרטיותו וברגשותיו. בית משפט השלום בתל אביב מצא את ליבק אשם בהפרת פרטיותו, שכן לפי נסיבות התובע היה בפרסום התמונה כדי להשפילו או לבזותו בעיני החברה שאליה הוא משתייך. הוא הטיל על ליבק ועל "הארץ" סכום פיצויים בסך 20,000 ש"ח.[8]
ליבק ו"הארץ" ערערו על פסק הדין, אשר לטענתם יעקור את אומנות הצילום העיתונאי, שכן מעתה הוא יחייב צלמי עיתונות לתת את הדין על ביזיונו של אדם שצולם על ידם. בשנת 2006 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב את ערעורם וביטל את תשלום הפיצויים.[9] בפסק דינו כתב השופט כי התובע היה מודע לאופיו של המקום והוא שהה בו מתוך בחירה חופשית, ולכן היה עליו לקחת בחשבון את ההשלכות של מעשהו. התובע ערער על פסק הדין בבית המשפט העליון, ובשנת 2008 ביטלו שופטי בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והותירו את תשלום הפיצויים על כנו. השופטים נמנעו מדיון עקרוני בנושא עצמו ואת החלטתם לקבל את ערעורו של התובע תלו בהפרת הבטחתו של ליבק לתובע שלא יפרסם את התצלום.[10]
פרס ישראל
אלכס ליבק זכה בפרס ישראל לצילום לשנת 2005, התשס"ה. בנימוקי השופטים נאמר: "אין עוד צלם כאלכס ליבק המעורה כל כך בחוויה הישראלית. הוא ניחן במחויבות ומשמעת, ראיה מקורית ונוקבת, לעיתים אירונית של המציאות הישראלית על המובלעות הנידחות שלה. ליבק מצלם מתוך חירות מחשבתית ואמפתיה ומתוך התבוננות פואטית במחוות הרגעיות של המתרחש ברחוב הישראלי".[11]
אף על פי שאלכס ליבק ידוע בהשקפותיו האנטי-ממסדיות הוא הגיב בהתרגשות על קבלת הפרס ואמר: "אמנם הפרס הזה ניתן על ידי הממסד אבל לא הממסד קובע מי יקבל אותו. מי שישב בחבר השופטים אלו אנשים שאני מאוד מעריך".
ספריו
עין לציון בעריכת דוד טרטקובר, הוצאת עם עובד, 1994.
