זהו אייל קטן יחסית באורך גוף ממוצע של 95-135 ס"מ וגובה של 63-67 ס"מ בכתפיים. משקלו מגיע ל-15-35 ק"ג, כשהזכרים מעט גדולים מהנקבות אך לא באופן משמעותי, כמו אצל איילים אחרים.
האיילים מאזור אוראל וצפון קזחסטן גדולים יחסית ומגיעים לאורך 145 ס"מ, לגובה 85 ס"מ בגובה הכתפיים ולמשקל של עד 60 ק"ג. אייל זה בעל רגליים קצרות יחסית והוא אצן חלש.
הנרי בייקר טריסטראם (1866 ו-1876) דיווח על איילי כרמל בגבעות בצפון-מזרח הגליל ובכרמל. ישראל אהרוני (1908) דיווח על שימוש בקרני אייל הכרמל בתעשיית הצמר בסביבות צפת, ולהערכתו היו בסביבותיה של צפת בלבד כמה מאות זוגות. אהרוני (1946) תיאר בספרו "זכרונות זואולוג עברי" כיצד רכש את ראשו של הפרט הישראלי האחרון של אייל הכרמל - זכר בן שנתיים - שניצוד בסביבות עספיא בשנת 1912. בני המושבה הגרמנית בחיפה נהגו לצוד אותו בימי ראשון, והשתמשו בבשרו לבשל לעצמם מאכלים.
בסוף שנות השישים החלה רשות שמורות הטבע בפרויקט מיוחד להשבת חיות התנ"ך לטבע הארץ. לצורך כך הובאו לחי-בר מינים שונים של בעלי חיים שנכחדו מהארץ על מנת שישמשו כגרעין רבייה. בין החיות שהובאו היו גם איילים אירופאים מאותו המין של אייל הכרמל. האיילים שוכנו בחי בר-כרמל, ולאחר שהזדווגו בהצלחה והולידו צאצאים, הוחלט לשחררם לטבע באופן מבוקר. השחרור הראשון נערך בשנת 1996, אז שוחררו חמישה איילים באזור החי-בר בכרמל, אך אף אחד מהם לא שרד[2]. בעקבות הכישלון הוחלט לשחררם בשנים שלאחר מכן בדרך שונה איילים באזור רמת הנדיב ומאוחר יותר גם בהר חורשן. ב-2014 העריך מנהל חי-בר כרמל כי איילי הכרמל מצליחים לשרוד באופן טוב בטבע ואף להביא עופרים חדשים לעולם[3]. עם זאת הם עדיין מאוימים בידי טריפה, בעיקר מכלבים שהתפראו ומתנים.
בתרבות
תיאורים מציאותיים, צבעוניים וחיוניים של אייל הכרמל תועדו בכמה פסיפסים בישראל. שניים מפסיפסים אלו מוצגים לקהל והם ארמון פסיפס הציפורים בקיסריה הפתוח לציבור חופשי וקטע פסיפס מכנסיית אל-מכר שמוצג בחצר בית המשפט העליון בירושלים. פסיפסים נוספים בהם עוטר אייל הכרמל לא נגישים לקהל: קפלת אל חמאם מבית שאן העתיקה, פסיפס כנסיית המרטיר מבית שאן ופסיפס כנסיית נהריה. בפסיפס בית הכנסת העתיק של עזה עוצב אייל הכרמל בקטע שנהרס.
Lodz,_Poland.jpg)
11.jpg)
.jpg)
