שני דייני גזירות (יש גורסים: גזילות) היו בירושלים, אדמון וחנן בן אבישלום. חנן אומר שני דברים, אדמון אומר שבעה.
בירושלים שלפני חורבן בית שני היו מצויים בתי מדרשות רבים: "אמר רבי פינחס אמר רבי אושעיא: שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים, כנגדן בתי כנסיות, וכנגדן בתי מדרשות, וכנגדן בתי סופרים". בין הדיינים הרבים שבירושלים מיוחדים היו דייני הגזירות, שנקראו גם "דייני גזילות", ובתפקידם היה קביעת קנסות ותקנות על מקרי גזל, סמכות מורחבת שלא ניתנה לשאר הדיינים. הייתה להם הסמכות לקצוב קנסות גם מעבר לשורת הדין[2]. לפי המשנה, דייני הגזירות היו שניים במספר - אדמון וחנן בן אבישלום. לדעתו של התנא רבי נתן היו שלושה, שהיה עימם נחום המדי. דעה אחרת בברייתא מונה את חנן המצרי בין דייני הגזירות. החשוב שבדיינים היה אדמון[3].
לדייני הגזירות מיוחס המאמר הבא, שעוסק בבהמה של אדם שנכנסה לרשות חברו והזיקה שם לעצים. הדיינים קצבו את התשלום: "קיטמה (שברה) נטיעה - רבי יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים: נטיעה בת שנתה - שתי כסף, בת שתי שנים - ארבע כסף"[4].
שמו המלא, לפי ברייתא שמופיעה בתלמוד, היה אדמון בן גדאי. ב"אנציקלופדיה לתארי כבוד בישראל" (מאת הרב אברהם אורנשטיין), בערך אדמון בן גדאי[5]: יש סבורים ששני השמות, אדמון וגדאי, הם כינויים של חשיבותו ומעלתו של הדיין הזה, שנחשב בברייתא הראשון בין שלושה הדיינים. 'אדמון' - הוראתו ביוונית יודע ומנוסה. 'בן גדאי' פירושו ביוונית זקן ונכבד, זקן שקנה חכמה.
הרב זאב יעבץ ("תולדות ישראל") כתב שאדמון חי בזמנו של רבן גמליאל הזקן, בדור הראשון לתנאים, סמוך לחורבן בית המקדש. לדעתו, אי אפשר להקדים את זמנם של דייני הגזירות יותר מזה. כיוון שבתלמוד מוזכרת דעתו של רבי נתן שגם נחום המדי היה מדייני הגזירות, ומכך משתמע שנחום חי בזמנו של אדמון, ובמקום אחר[6] מסופר שנחום המדי חי בזמן חורבן בית שני[7].
מתורתו
במשנה, בפרק האחרון של מסכת כתובות, מובאות שבע מחלוקות בין אדמון לבין חכמים בדיני ממונות. בחלק מהן הצטרף רבן גמליאל דיבנה, מאוחר יותר, לדעתו של אדמון. באחת המחלוקות התנסח אדמון במשפט שהפך לאמרה: "בשביל שאני זכר הפסדתי?!". מובאות מדבריו של אדמון מופיעות במקומות נוספים בשני התלמודים.
אדמון אומר שבעה:
מי שמת והניח בנים ובנות. בזמן שהנכסים מרובין - הבנים יורשים והבנות ניזונות. ובנכסים מועטים - הבנות ייזונו והבנים יחזרו על הפתחים. אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי?! אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.
הטוען את חברו כדי שמן והודה בקנקנים. אדמון אומר: הואיל והודה במקצת הטענה - יישבע. וחכמים אומרים: אין זו הודאה ממין הטענה. אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון.
הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל - תשב עד שילבין ראשה. אדמון אומר: יכולה היא שתאמר: אילו אני פסקתי לעצמי - אשב עד שילבין ראשי, עכשיו שאבא פסק עלי - מה אני יכולה לעשות? או כנוס או פטוֹר! אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.
העורר על השדה והוא חתום עליה בעֵד - אדמון אומר: יכול הוא שיאמר: השני נוח לי, והראשון קשה הימנו. וחכמים אומרים: איבד את זכותו. עשאה סימן לאחר - איבד את זכותו.
מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו - אדמון אומר: ילך בקצרה. וחכמים אומרים: יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באוויר.
המוציא שטר חוב על חברו, והלה הוציא שמכר לו את השדה - אדמון אומר: יכול הוא שיאמר: אילו הייתי חייב לך היה לך להיפרע את שלך כשמכרת לי את השדה. וחכמים אומרים: זה היה פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו.
שניים שהוציאו שטר חוב זה על זה - אדמון אומר: אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לווה ממני?! וחכמים אומרים: זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו.
— משנה כתובות יג, ג-ט
דיון בדברי אדמון ביחס להלכה נמשך גם בתקופת האמוראים, ובשני התלמודים התייחסו לדברי רבן גמליאל.
אמר רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה: כל מקום שאמר רבן גמליאל 'רואה אני את דברי אדמון' - הלכה כמותו.
אמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה... שבעה דברים שאמר אדמון - יש מהן שהלכה כמותו וכיוצא בו, ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו: בכל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון - הלכה כמותו, אינך (=אחרת) - לא[8].
בין הגאונים הייתה מחלוקת אם לפסוק הלכה כאדמון היכן שרבן גמליאל תמך בשיטתו. רב שמואל גאון בר חפני כתב שבשתי מחלוקות הלכה כאדמון. רב נטרונאי גאון, לעומתו, סבר שאין לפסוק הלכה כאדמון באף אחת מן המחלוקות. גאונים נוספים נחלקו בכך[9]. הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו כאדמון רק במחלוקת השנייה והשלישית, אך בשאר המחלוקות ההלכה היא כדעת חכמים[10].
^בדעתו של ר"ז יעבץ החזיקו הרב אברהם אורנשטיין בספרו הרב אברהם אורנשטיין, אנציקלופדיה לתארי כבוד בישראל, תל אביב: נצח, 1960, וכן פרופ' הרב חנוך אלבק (מבוא המשנה עמ' 220) ועוד.
