אדוארד דאגלס וייט הבן (באנגלית: .Edward Douglass White Jr; 3 בנובמבר 1845 – 19 במאי 1921) היה פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי מלואיזיאנה, שכיהן כסנאטור וכנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא כיהן בבית המשפט העליון מ-1894 ועד למותו. הוא נודע בעיקר בשל ניסוח מבחן השכל הישר (Rule of reason) בנוגע לחוק ההגבלים העסקיים.
וייט נולד במחוז להפורשה שבלואיזיאנה. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת לואיזיאנה, הוא פתח משרד עורכי דין בניו אורלינס. ב-1865 הוא סיים את לימודיו בקולג' העיבור ללא חטא (כיום בית הספר התיכון הישועי) בניו אורלינס. אביו, אדוארד דאגלס וייט האב, היה מושל לואיזיאנה העשירי וחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הוויגית. וייט הבן לחם בשורות צבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים וב-1865 הוא נפל בשבי. לאחר המלחמה הוא נבחר לסנאט של לואיזיאנה וכיהן כשופט בבית המשפט העליון של המדינה. כחבר המפלגה הדמוקרטית כיהן וייט כסנאטור מטעם לואיזיאנה בשנים 1891–1894.
ב-1894 מינה הנשיא גרובר קליבלנד את וייט כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-1910 מינה אותו הנשיא ויליאם הווארד טאפט כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. מינוי זה הפתיע רבים, שכן טאפט היה חבר המפלגה הרפובליקנית. וייט כיהן בתפקיד עד למותו ב-1921 ולאחר מכן כיהן במקומו טאפט עצמו.
וייט תמך בדעת הרוב של שופטי בית המשפט העליון בפסק הדין פלסי נגד פרגוסון שקבע את חוקיות ההפרדה הגזעית שעל פיה יכלו המדינות לספק שירותים ציבוריים על פי העקרות של נפרד אך שווה, זאת על אף הזכות להגנה שווה על פי החוק שנקבע בתיקון ה-15 לחוקה. באחד מכמה האתגרים שניצבו בהקשר ל"סעיף הסבא" (Grandfather clause) בחוקי מדינות הדרום שנועדו להפקיע את זכות הבחירה מהאפרו-אמריקאים בתחילת המאה ה-20, הוא כתב את פסק הדין שהתקבל פה אחד על ידי כל שופטי בית המשפט העליון בתיק "גווין נגד ארצות הברית" (Guinn v. United States), שביטל את רוב הסעיפים הללו בחוקי המדינות. הוא גם כתב את פסק הדין ב"תיקי חוק הגיוס הבררני" (Selective Draft Law Cases) שקבע את התאמתו לחוקה של גיוס החובה.
ראשית חייו
אדוארד דאגלס וייט נולד באחוזת המטעים של הוריו, שכיום קרויה "בית אדוארד דאגלס וייט" (אנ'), שליד העיירה טיבודווויל (כיום טיבודו) שבמחוז להפורשה שבדרום לואיזיאנה.[1] הוא היה בנם של אדוארד דאגלס וייט האב, לשעבר מושל לואיזיאנה, ושל קתרין סידני לי (לבית רינגולד), ונכדו של ג'יימס וייט, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית, רופא ושופט.
מצד אמו הוא היה נכדו של טנץ' רינגולד, ששימש כמרשל של מחוז קולומביה בתקופת נשיאותם של ג'יימס מונרו ואנדרו ג'קסון. ממשפחת אמו הוא גם קשור למשפחת לי מווירג'יניה, משפחתו של מפקד צבא הקונפדרציה רוברט אדוארד לי. אחוזת המטעים של משפחת וייט בלואיזיאנה התבססה על גידול ועיבוד של קנה סוכר באמצעות כוח עבודה אינטנסיבי של עבדים.
אבותיו של וייט מצד משפחת אביו היו אירים-קתולים ועל ברכי הדת הזאת הוא גדל כמאמין מסור כל ימי חייו. הוא החל את לימודיו בבית הספר התיכון הישועי בניו אורלינס ולאחר מכן המשיך בקולג' מאונט סנט מרי שליד אמיטסבורג, מרילנד. לבסוף הוא למד באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון די. סי.. לאחר מלחמת האזרחים הוא שב ללימודיו האקדמאים ולמד משפטים באוניברסיטת לואיזיאנה (כיום אוניברסיטת טוליין) בניו אורלינס.
בשירות צבא הקונפדרציה
לימודיו של וייט באוניברסיטת ג'ורג'טאון נקטעו עם פרוץ מלחמת האזרחים. קיימות כמה גרסאות לנסיבות גיוסו ושירותו. על פי אחת הגרסאות, הוא שב למחוז הולדתו והתגייס לצבא הקונפדרציה, בו הוא שירת תחת פיקודו של לוטננט גנרל ריצ'רד טיילור, ובסופו של דבר הגיע לדרגת לוטננט. גרסה זו שנויה במחלוקת, שכן אמו האלמנה נישאה מחדש וחיה עם שאר בני המשפחה בניו אורלינס באותה תקופה. מן הסתם, כאשר הוא שב ללואיזיאנה, הוא הגיע לבית משפחתו בניו אורלינס.
בדיווח אחר, שאמיתותו נתונה בספק, צוין שוייט כמעט ונפל בשבי בידי כוחות צבא האיחוד ליד מחוז להפורשה באוקטובר 1862, אך הוא ניצל לאחר שהסתתר מתחת לערימת חציר באסם. קיימת אפשרות שהוא התגייס למליציה של המחוז, שכן רשימות הגיוס שלהם לא מלאות. עם זאת, לא קיים שום תיעוד שוייט שירת בשום יחידת מתנדבים או יחידת מיליציה של הקונפדרציה שהיו מעורבות במערכות באזור להפורשה.
על פי מקור אחר הוא הוצב כעוזרו של בריגדיר גנרל ויליאם ביל והתלווה אליו לפורט הדסון שבלואיזיאנה, שעליו הוטל מצור והוא נכבש על ידי כוחות צבא האיחוד ב-1863. נוכחותו של וייט בפורט הדסון, כשבאותה עת הוא היה בן 18, נתמכת על ידי דיווח בלתי ישיר משיחה בארוחת ערב לאחר המלחמה שהייתה לו עם הסנאטור קנוט נלסון ממינסוטה, ותיק צבא האיחוד שלחם בפורט הדסון, ומשיחה נוספת שלו עם אדמירל ג'ורג' דיואי, שהיה קצין בצי ארצות הברית במצור על פורט הדסון. בשתי השיחות הללו נאמר שוייט היה חלק מהכוחות בפורט הדסון. מאידך, שמו של וייט לא מופיע באף אחת מרשימות השבויים שנלכדו בפורט הדסון. על פי דיווח אחר ממקור שגם אמינותו מוטלת בספק, וייט נשלח לכאורה למחנה שבויים במיסיסיפי. כל השבויים בדרגות חוגרים שנשבו בפורט הדסון קיבלו חנינה והקצינים נשלחו לבית כלא בניו אורלינס ולאחר מכן לאי ג'ונסון באוהיו, ואין הדבר מתיישב עם הדיווחים הקודמים לאור העובדה שוייט היה קצין. כשוייט קיבל חנינה הוא ככל הנראה שב לאחוזת המטעים של משפחתו, שם הוא מצא אותה נטושה, שדות קנה הסוכר היו שוממים והאחוזה הייתה כמטע וריקה מרוב העבדים שהיו בה.
התיעוד המבוסס היחיד על שירותו של וייט בצבא הקונפדרציה כולל את הדיווח על שבייתו ב-12 במרץ 1865 במהלך פעילות בכפר מורגנזה שבלואיזיאנה. מקור זה כולל מידע על שירותו, תיעוד של שבייתו והחנינה שהוענקה לו באפריל 1865. תיעוד זה מאשר את שירותו כלוטננט בפלוגה של קפטן ו. ב. בארו של רגימנט הפרשים של לואיזיאנה. על פי דיווח אחר, לאחר שוייט קיבל חנינה באפריל 1865, ובעקבות כניעתם של כוחות הקונפדרציה במערב, הוא סיים את הקריירה הצבאית שלו כאשר הוא צעד לבוש בלויי סחבות לבית משפחת ידידו בליבוניה שבלואיזיאנה.
שירותו של וייט בצבא הקונפדרציה פורסם בעת מינויו לבית המשפט העליון וכתב העת Confederate Veteran, שהופץ בקרב ותיקי צבא הקונפדרציה, בירך אותו עם אישור המינוי. וייט היה אחד משלושת שופטי בית המשפט העליון ששירתו בצבא הקונפדרציה. השניים האחרים היו השופטים לוציוס למאר ממיסיסיפי והוראס לארטון מטנסי. שופט אחר בבית המשפט העליון, האוול ג'קסון, שימש בתפקיד אזרחי תחת ממשלת הקונפדרציה.
במהלך תקופת השיקום היה וייט חבר בקו קלוקס קלאן. מאוחר יותר כאשר כבר כיהן בבית המשפט העליון, הוא צפה בהקרנה מיוחדת בסרט שיצא ב-1915, הולדתה של אומה, שעלילתו מתרחשת בתקופת מלחמת האזרחים ובתקופת השיקום, הביע את שביעות רצונו ממנו וסיפר על התקופה בה היה פעיל בארגון. הסרט עורר מחדש את פעילותו של ארגון הקו קלוקס קלאן בשנות ה-20 של המאה ה-20.[2]
קריירה פוליטית
בתקופה בה חי וייט באחוזת המטעים הנטושה של משפחתו, הוא החל בלימודי משפטים. הוא למד באוניברסיטת לואיזיאנה (כיום אוניברסיטת טוליין) בניו אורלינס, שם הוא השלים את לימודי המשפטים. ב-1868 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין ופתח משרד בניו אורלינס. כעורך דין צעיר הוא היה חניכו של אדוארד ברמודז, עורך דין מניו אורלינס שלימם כיהן כנשיא בית המשפט העליון של לואיזיאנה.[3]
וייט כיהן כחבר הסנאט של לואיזיאנה ב-1874, שנה שעמדה בסימן של אלימות בין-גזעית במערכות הבחירות שהתקיימו בה. בשנים 1878–1880 הוא כיהן כשופט בבית המשפט העליון של המדינה. ב-1891 בחר בו בית המחוקקים של המדינה כחבר הסנאט של ארצות הברית במקומו של ג'יימס יוסטיס.[4] בתקופת פעילותו בפוליטיקה של לואיזיאנה היה וייט מזוהה עם מושל המדינה, פרנסיס ניקולס, לשעבר גנרל בצבא הקונפדרציה.
בית המשפט העליון של ארצות הברית
שופט
בפברואר 1894 מונה וייט על ידי הנשיא גרובר קליבלנד כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לאחר שלא עלה בידו להשיג את אישור מינוייהם של ויליאם הורנבלאוור וויליאם פקהאם. בניגוד לשני אלה, אושר מינויו של וייט ביום בו הוא הוגש לסנאט וב-12 במרץ הוא הושבע כשופט בית המשפט העליון.[4][5]
ב-1896 הצטרף וייט לדעת הרוב בפסק דין פלסי נגד פרגוסון, שקבע את ההתאמה לחוקה של חוקי ההפרדה הגזעית במתקני ציבור, כל עוד מתקנים אלה פעלו על פי העיקרון של נפרד אך שווה.
נשיא בית המשפט העליון
בדצמבר 1910, בעקבות מותו של מלוויל פולר, מינה הנשיא ויליאם האוורד טאפט את וייט כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית.[4] אף על פי שבאותה עת מלאו כבר 16 שנים לכהונתו כשופט, המינוי היה שנוי במחלוקת. ראשית בשל היותו של וייט מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בעוד שטאפט היה רפובליקני. שנית, הוא היה השופט המכהן הראשון בבית המשפט העליון שמונה כנשיאו (למעט ג'ון ראטלדג' שמונה במינוי פגרה ב-1795, ובסופו של דבר לא אושר על ידי הסנאט). אף על פי כן, אושר מינויו עד מהרה על ידי הסנאט וב-19 בדצמבר הוא הושבע לתפקידו.[5]
וייט נתפש באופן כללי כאחד מהשופטים השמרנים בבית המשפט העליון. הוא היה זה שטבע את המונח "מבחן השכל הישר" (Rule of reason). אך הוא גם היה זה שכתב ב-1916 את ההחלטה שאישרה את ההתאמה לחוקה של חוק אדמסון (Adamson Act) שחייב יום עבודה בן 8 שעות לעובדי הרכבת.
כנשיא בית המשפט העליון בתקופה בה עבודתו של בית המשפט העליון כללה יותר מ-8,000 תיקים שהוגשו מדי שנה, ומספר הפקידים שעבדו עבור שופטי בית המשפט היה מצומצם מאוד, הוא ניהל ישיבות שבועיות עם השופטים, חילק ביניהם את התיקים וכתב את רוב חוות הדעת ב-711 פסקי הדין, בנוסף ל-155 דעות מיעוט, שכולן נגעו להתנגדות למס ההכנסה. וייט כתב את חוות הדעת שהתקבלה פה אחד בפסק הדין "גווין נגד ארצות הברית" (Guinn v. United States) משנת 1915, שפסל את "סעיף הסבא" (Grandfather clause) של אוקלהומה ומרילנד (ובהרחבה את אלו של כל מדינות הדרום האחרות) כ"נוגדים את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית ולפיכך בטלים ומבוטלים".[6] אך עד מהרה פיתחו מדינות הדרום שיטות נוספות להמשיך במניעת זכות הבחירה מהשחורים (ובכמה מקרים, גם מרבים מהלבנים מהשכבות החלשות) שעמדו במבחן משפטי.
ב-1918 אושרה בפסק הדין ב"תיקי חוק הגיוס הבררני" (Selective Draft Law Cases) תקפותו של גיוס החובה. הנשיא טאפט אמר שהייתה זו "אחת מחוות הדעת הגדולות ביותר" של וייט.[6]
בתקופת כהונתו כנשיא בית המשפט העליון השביע וייט פעמיים את הנשיא וודרו וילסון ופעם אחת את וורן הרדינג. מותו במאי 1921 חתם תקופה של 26 שנות כהונה שלו בבית המשפט העליון, כשעשר מתוכן הוא כיהן כנשיא. הוא היה אחרון שופטי בית המשפט העליון שמונו על ידי הנשיא קליבלנד שנותרו בחיים. במקומו מונה הנשיא טאפט, ששנים רבות שאף להתמנות כנשיא בית המשפט העליון, וכך היה וייט לנשיא בית המשפט העליון היחיד שאחריו מונה הנשיא שמינה אותו.
חיים אישיים
ב-1894 נשא וייל לאישה בניו יורק את לייטה מונטגומרי קנט, אלמנתו של לינדן קנט. לייטה הייתה בתם של רומונזו ווירג'יניה היי מונטגומרי. הוא הציע לה נישואין עוד לפני נישואיה הראשונים, אך היא דחתה את הצעתו ולאחר מותו של בעלה הראשונה ב-1892, הוא הציע לה נישואין פעם שנייה.
מותו, מורשתו והנצחתו
אדוארד דאגלס וייט נפטר בוושינגטון די. סי. ב-19 במאי 1921 בגיל 75.[4] הוא נטמן בבית הקברות אוק היל שבבירה.[7]
ב-1914 הוענקה לו מדליה מאוניברסיטת נוטרדאם, שהיא אות הכבוד המכובד והוותיק ביותר לאמריקאים בני הדת הקתולית.[8]
פסלו של וייט הוא אחד משני הפסלים שמייצגים את לואיזיאנה באוסף היכל הפסלים הלאומי בקפיטול.
פסל של וייט ניצב בחזית בניין בית המשפט העליון של לואיזיאנה בניו אורלינס. פסל זה הוא מעשה ידיו של הפסל בריינט בייקר, שנבחר להכין את הפסל על ידי אלמנתו של וייט, והלוט הוסר ממנו ב-1926. "אד הגדול הירוק" (Big Green Ed), כפי שפסל זה מכונה לעיתים, הוא נקודת ציון ידועה בעיר, החביבה על מקומיים ותיירים כאחד. אנשים רבים נוהגים לשבת למרגלות הפסל ולדון בענייני היום. על פי אמונה מקומית אלה שירוצו סביב לפסל נגד כיוון השעון לא ייעצרו באותו לילה.[9]
לכבודו של וייט מקיים המרכז המשפטי של אוניברסיטת מדינת לואיזיאנה סדרת הרצאות שנתית. במשך השנים הרצו בין השאר בהרצאות אלו נשיאי בית המשפט העליון וורן ברגר וויליאם רנקוויסט.
המחזה "האב נשיא בית המשפט העליון: אדוארד דאגלס וייט והחוקה" (Father Chief Justice: Edward Douglass White and the Constitution), פרי עטו של הפרופסור מאוניברסיטת מדינת לואיזיאנה פול באייר, מבוסס על חייו של וייט.
ב-1995 הוכנס וייט לאחר מותו למוזיאון הפוליטי והיכל התהילה של לואיזיאנה שבעיר וינפילד.
המועצות של מסדר אבירי קולומבוס (Knights of Columbus) בארלינגטון, וירג'יניה ובבוגוטה, ניו ג'רזי נקראו על שמו של וייט. באוגוסט 2020 החליטה המועצה בארלינגטון להסיר את שמו של וייט משמה.[10]
על שמו של וייט נקרא בית ספר תיכון קתולי בעיר טיבודו שבלואיזיאנה, הסמוכה למקום הולדתו.
במלחמת העולם השנייה נקראה אחת מאוניות ליברטי על שמו (SS Edward D. White).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ George R. Adams and Ralph Christian (April 1976). "National Register of Historic Places Inventory-Nomination: Edward Douglass White House / Edward Douglass White Louisiana State Commemorative Area" (pdf). National Park Service.
- ^ Cook, Raymond A. (1968). Fire from the Flint: The Amazing Careers of Thomas Dixon. Winston-Salem, N.C.: J. F. Blair, pp. 171-172.
- ^ "Edouard Edmund Bermudez (1832-1892)". Louisiana Supreme Court.
- ^ 1 2 3 4 "Edward Douglass White, 1910-1921". Washington, D.C.: Supreme Court Historical Society.
- ^ 1 2 "Justices 1789 to Present". www.supremecourt.gov. Washington, D.C.: Supreme Court of the United States.
- ^ 1 2 Delehant, John W. (December 1967). "A Judicial Revisitation Finds Kneedler v. Lane Not So 'Amazing'". ABA Journal. 53: 1132.
- ^ Christensen, George A. (1983). "Here Lies the Supreme Court: Gravesites of the Justices". Supreme Court Historical Society Yearbook 1983. Archived from the original on September 3, 2005.
- ^ "Recipients - The Laetare Medal". University of Notre Dame.
- ^ Andy Peter Antippas, A Guide to the Historic French Quarter, Arcadia Publishing, 2013
- ^ "Edward Douglass White Council #2473". Arlington Virginia: Knights of Columbus.
