קינה נולד בבורק-אן-ברס, במחוזאן. אביו, ז'רום קינה (Jérôme Quinet), היה קומיסר בצבא, אך בהיותו רפובליקני אדוק הוא סלד מההפיכה של נפוליאון בונפרטה ב-18 בברימר, ולכן ויתר על תפקידו והתמסר למחקר מדעי ומתמטי. אדגר, שהיה בן יחיד, היה בדרך כלל לבד, אך לאימו (אז'ני רוזה לאז'י Eugénie Rozat Lagis, שהייתה משכילה ובעלת דעות דתיות פרוטסטנטיות מוצקות, אם כי מקוריות) הייתה השפעה רבה עליו.[1]
הוא נשלח לבית הספר תחילה בבורק ואחר כך בליון. אביו רצה שיעזוב את בית הספר כדי להתגייס לצבא, ולאחר מכן להיכנס לקריירה עסקית. קינה היה נחוש לעסוק בספרות, ולאחר זמן מה קיבל את מבוקשו כשעבר לפריז ב-1820.
הספר הראשון שלו, "Tablettes du juif errant" ("לוחות היהודי הנודד"), שהופיע ב-1823, סימל את התקדמות האנושות.[1] הוא התרשם מהכתיבה האינטלקטואלית הגרמנית וקיבל על עצמו לתרגם את "Ideen zur Philosophie der Geschichte der Menschheit" ("רעיונות על הפילוסופיה של ההיסטוריה האנושית") מאת יוהאן גוטפריד הרדר. הוא למד גרמנית לשם כך, ופרסם את תרגומו ב-1827, וזכה באמצעותו להערכה רבה.
כתבים ראשונים
בתקופה זו הוא נפגש עם ויקטור קוזן ועם ז'ול מישלה. הוא ביקר בגרמניה ובבריטניה לפני הופעת ספרו. קוזן השיג עבורו תפקיד בשליחות ממשלתית ביוון, "המשלחת המדעית של מוראה (אנ')", בשנת 1829 (בסוף מלחמת העצמאות היוונית נגד האימפריה העות'מאנית), ובשובו פרסם ב-1830 ספר על "La Grèce moderne" ("יוון המודרנית").[1] עם מישלה הוא פרסם כרך של יצירות ב-1843, גינה את הישועים והאשים אותם בצרות דתיות, פוליטיות וחברתיות. הוא גם התוודע ליצירותיו של ראלף וולדו אמרסון בשנת 1838 ואהב אותן. קינה כתב מספר הרצאות המשבחות את יצירותיו של אמרסון אשר פורסמו בשם "Le Christianisme et la Revolution Francaise" ("הנצרות והמהפכה הצרפתית") ב-1845.[2]
התקוות לתעסוקה שהיו לו לאחר מהפכת יולי 1830 נכזבו בשל המוניטין שלו כרפובליקאי סמוי. אף על פי כן, הוא הצטרף למערכת הירחון "Revue des deux mondes (אנ')" ("סקירה של שני העולמות"), ובמשך שנים אחדות תרם מסות רבות, הראויה ביותר לציון שבהן הייתה "Les Épopées françaises du XIIème siècle" ("האפוסים הצרפתיים של המאה ה-12"), הערכה מוקדמת, אם כי לא המוקדמת ביותר, של שירים על מעללי גבורה שהוזנחו מזמן. הפואמהAhasverus, יצירתו המקורית הגדולה הראשונה, הופיעה ב-1833 - זהו "שיר בפרוזה" יחיד.[1]
אדגר קינה ב-1860
זמן קצר לאחר מכן התחתן עם מינה מור (Minna More), בחורה גרמנייה שבה התאהב כמה שנים קודם לכן. כשהוא מאוכזב מהחשיבה הגרמנית בגלל הטקטיקה התוקפנית הפרוסית, הוא ביקר באיטליה, ומלבד כתיבת מאמרים רבים, כתב שני שירים, Napoléon (1835) ו-Prométhée (1838), שניהם כתובים בחרוזים ונראו כנחותים מ-Ahasverus שהתפרסם בשנת 1833. בשנת 1838 פרסם תשובה נחרצת ל"Leben Jesu" ("חיי ישו") של דוד שטראוס, ובאותה שנה קיבל את אות לגיון הכבוד. ב-1839 הוא מונה לפרופסור לספרות בשפות זרות בליון, שם החל את הקורס רב ההשפעה של הרצאות שהיוו את הבסיס ל-"Génie des religions" ("גאונות של דתות") שלו וכעבור שנתיים הוא עבר לקולז' דה פראנס. ב-"Génie des religions", שיצא לאור ב-1842, הוא אהד את כל הדתות, אך לא העדיף אחת מעל כולם.[1]
פרופסורה
הפרופסורה הפריזאית של קינה, שהחלה ב-1842, הייתה ידועה לשמצה כנושא לפולמוס. הקתדרה שלו הייתה של הספרות הדרומית, אבל בהתעלם מהנושא כשלעצמו, הוא בחר, בשיתוף עם מישלה, לעסוק בפולמוס אלים עם הישועים ועם האולטרה־מונטניזם. שני ספרים הנושאים בדיוק את הכותרות הללו הופיעו ב-1843 וב-1844, והכילו, כרגיל אצל קינה, את תוכן הרצאותיו.[1]
הרצאות אלו עוררו ויכוחים גדולים והמחבר סירב בעקשנות לחזור להרצות על הספרות הדרומית בלבד; כתוצאה מכך, בשנת 1846, הממשלה שמה קץ להרצאות, צעד שאושר ללא ספק על ידי רוב עמיתיו.[1] הוא הודח ב-1846 על ידי הקולז' דה פראנס בשל התקפותיו הנמרצות על הכנסייה הקתולית, רוממות המהפכה, תמיכה בלאומים המדוכאים של צרפת ובשל תמיכה בתאוריה שדת היא כוח מכריע בחברות.
המהפכה של 1848
בשלב הזה היה קינה רפובליקאי במוצהר, ומהפכן בנשמתו. הוא הצטרף למורדים במהלך מהפכת 1848 שהפילה את מלך צרפתלואי-פיליפ, ונבחר על ידי מחוזאן לאספה המכוננת ולאחר מכן לאספה המחוקקת, שם התחבר למפלגה הרדיקלית הקיצונית.[1]
קינה ברח מההפיכה של לואי נפוליאון ב-1851 לבריסל עד 1858 ולאחר מכן ברח לויטו (אנ') בשווייץ, עד 1870.[1] אשתו נפטרה זמן מה קודם לכן, ואז הוא התחתן עם הרמיונה אסאקי (אנ'), בתו של המשורר הרומני גאורגה אסאקי (אנ'). בבריסל, חי קינה כשבע שנים, שבמהלכן פרסם את "Les Esclaves" ( "העבדים", 1853), שיר דרמטי, ואת "Marnix de Sainte-Aldégonde" (1854), מחקר על הרפורמטור, שבו הוא מדגיש את הכישרון הספרותי של Sainte-Aldégonde, ועוד כמה ספרים.[1]
בוויטו, התפוקה הספרותית שלו הייתה גדולה מתמיד. ב-1860 פרסם כרך ייחודי, המשקף בחלקו את הסגנון של הפואמה "Ahasverus", ושמו "Merlin l'enchanteur" ("מרלין הקוסם"); בשנת 1862 הוא פרסם את "Histoire de la campagne de 1815" ("תולדות המערכה של 1815"), בשנת 1865 ספר מפורט על המהפכה הצרפתית, שבו מתאר המחבר מעשי זוועה שבוצעו על ידי הכוחות המהפכניים (הגורמים לדחייה ממנו על ידי תומכים רבים אחרים של רעיונות רפובליקניים). פמפלטים רבים מתוארכים לתקופה זו, וכך גם "La Création" ("הבריאה", 1870), ספר שלישי מהסוגה של Ahasverus ומרלין, אך מעורפל אף יותר - עוסק ברובו במדע הפיזיקלי ולא בהיסטוריה, באגדה או בפילוסופיה.[1]
קינה סירב לחזור לצרפת כדי להצטרף לאופוזיציה הליברלית נגד נפוליאון השלישי, אך חזר מיד לאחר קרב סדאן במלחמת צרפת-פרוסיה. לאחר מכן הוחזר לפרופסורה שלו, ובזמן המצור על פריז (אנ') כתב בחריפות נגד הגרמנים. הוא נבחר לנציג לאספה הלאומית על ידי מחוז סן (אנ') ב-1871, והיה אחד המתנגדים העקשנים ביותר לתנאי השלום בין צרפת לגרמניה. הוא המשיך לכתוב עד מותו, בוורסאי ב-1875.[1]
"Le Siège de Paris et la défense nationale" ("המצור על פריז וההגנה הלאומית") הופיע ב-1871, "La République" ("הרפובליקה") ב-1872, "Le Livre de l'exilé" ("ספר הגלות") בשנת מותו של מחברו ולאחריה. לאחר מכן הגיעו שלושה כרכים של מכתבים ועבודות אחרות. קינה פרסם כבר ב-1858 ספר חצי אוטוביוגרפי בשם "Histoire de mes idées" ("תולדות הרעיונות שלי").[1]
אופיו היה חביב ביותר, ומכתביו לאימו, דיווחיו על ראשית חייו וכן הלאה, כנראה תמיד יהפכו אותו למעניין. הוא היה גם אדם בעל מצפוניות מוסרית רבה, ולכל הכוונה היה חסר עניין לחלוטין. כסופר, אשמתו העיקרית היא חוסר ריכוז; כהוגה ופוליטיקאי, עמימות וחוסר נחישות מעשית. יצירותיו ההיסטוריות והפילוסופיות, אף שמראות הרבה קריאה מקדימה, מחשבה פורייה, שפע של יכולת ביטוי, ולעיתים, כאשר דעות קדומות אינן משתלטות, שיפוט חריף, הן הרצאות כתובות (כפי שלא מעט מהן היו למעשה) מאשר חיבורים פורמליים. כישוריו הרטוריים היו עדיפים לחלוטין על יכולתו הלוגית, והתוצאה הטבעית היא שיצירתו מלאה בסתירות. יתר על כן, הסתירות הללו נבעו, לא רק מחוסר יכולת או חוסר רצון להעלות נימוקים באופן קפדני, אלא גם מהימצאות במוחו של מספר רב של טעמים ודעות קדומות לא עקביים, שהוא לא היה יכול או שהוא לא רצה לתאם לכדי אמונה ברורה. לפיכך יש לו את המשיכה החזקה ביותר לצד הציורי של ימי הביניים והקתוליות, הסלידה החזקה ביותר מההגבלות שהטילו מוסדות ימי הביניים והמוסדות הקתולים על חירות הפרט. הוא סירב להיכנע לכל צורה של אורתודוקסיה חיובית, אך כאשר אדם כמו שטראוס דחף את אי-האורתודוקסיה לגבולותיה הקיצונים, קינה התקומם. כפוליטיקאי הוא פעל עם הרדיקלים הקיצוניים, אולם זכות הבחירה האוניברסלית הגעילה אותו כבלתי סבירה בעקרון שלה ומסוכנת בתוצאותיה. המאפיין הבולט שלו, אם כן, הוא של עמימות רהוטה, מאוד מגרה ונוגעת ללב לפעמים, אבל חסרת כוח כפייה של החומר כפי שהיא חסרת דיוק מתמשך ואלגנטיות של צורה. הוא פחות מדויק למעשה ממישלה, אבל הוא גם שקוע הרבה פחות ברעיון בודד בכל פעם, והתוצאה היא שהוא מגיע רק לעיתים רחוקות לייצוג החיוני שבו מישלה היה אמן.
— Saintsbury, George (1911). "Quinet, Edgar". In Chisholm, Hugh (ed.). Encyclopædia Britannica. Vol. 22 (11th ed.)
מהדורות ראשונות
יצירותיו הרבות הופיעו במהדורה אחידה של עשרים ושמונה כרכים (1877–79). אשתו השנייה, פרסמה בשנת 1870 חלק מ-"Mémoires d'exil" ("זיכרונות הגלות"), וב-1885 את "Letters d'exil" (מכתבים מהגלות). באותה שנה פרסם פרופסור ג'ורג' סיינטסברי (אנ') מבחר של ה-"Letters à ma mère" (מכתבים לאמי) עם הקדמה.
