תסמונת קורו

פירוש נוסף ערך זה עוסק בתסמונת פסיכיאטרית. אם התכוונתם למחלה פריונית, ראו מחלת קורו.
תסמונת קורו
תחום פסיכיאטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים ומאגרי מידע
MeSH D016911
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תסמונת קורו (באנגלית: Koro) היא תסמונת חרדתית-פסיכיאטרית תלוית תרבות, שנצפית בעיקר בדרום-מזרח אסיה. תסמונת זו מאופיינת אצל גברים באמונה פתאומית כי איבר מינם מתכווץ פנימה אל תוך בטנם ובעקבות זאת ימותו, למרות היעדר כל שינוי פיזי באיברי מינו. אצל נשים האמונה היא כי השדיים או איבר מינן נעלמים פנימה אל תוך הגוף ויובילו למוות. תסמונת קורו מוכרת גם בשם "התכווצות הפין" והיא תסמונת רשומה במדריך האמריקאי לאבחון וסטטיסטיקה להפרעות נפש (DSM). התופעה מוכרת ומתרחשת ברמה העולמית.

להיסטריה המונית של נסיגת והיעלמות איברי מין ושדיים יש היסטוריה באפריקה, אסיה ואירופה. בארצות הברית ובאירופה, התופעה מוכרת כ"סינדרום נסיגת איבר המין". ניתן לאבחן את התופעה באמצעות הערכה פסיכולוגית ביחד עם בדיקה גופנית כדי לשלול הפרעות אמיתיות באיברי המין, שאכן יכולות לגרום לנסיגת איבר המין.

סיווג ומיון

במדריך לאבחון וסטטיסטיקה להפרעות הנפש, קורו מופיע כאחד הערכים במילון המונחים של תסמונות תרבות. המדריך מגדיר קורו באופן הבא: "מונח, ככל הנראה ממוצא מלזי, אשר מתייחס להופעה פתאומית של חרדה חזקה כי הפין (או אצל נשים איבר המין והפטמות) נסוג אל תוך הגוף דבר אשר יגרום לבסוף למוות".[1]

נעשו ניסיונות על ידי מספר מחברים למקם ולשלב את סינדרום הקורו במעמדות שונים (קטגוריות שונות של הפרעות). לדוגמה, קורו עשוי להשתלב בקבוצה של "נוסופוביה תלוית-תרבות" (נוסופוביה= פחד ממחלות)[2] או לחלופין לקבוצה הטקסונומית של נסיגת איברי מין (סיווג תסמונות בעלות מאפיינים ומשתנים משותפים).[3] כמו כן היו גם ניסיונות לשייך את הקורו לקבוצת הפרעות הקשורה לאמונות תרבותיות (כלומר סיווג על פי איך שהתסמונות עשויות להיות מושפעות מגורמים ואמונות חברתיות).[4]

מחברים שונים ניסו להבחין בין צורות מלאות של קורו לצורות לבלתי מלאות של קורו, יחד עם תצורות תרבותיות ולא-תרבותיות.[5] תצורות תרבותיות, מערבות אמונה תרבותית או מיתוס אשר משחקים תפקיד בהסברת הופעת המחלה והתפשטותה בקהילה. אלה נתפסים כצורות מלאות של קורו, התואמות את כל הסימפטומים הנדרשים לאבחון המחלה ללא קיומן של מחלות או הפרעות נפשיות נוספות הנלוות למחלה או להפרעה העיקרית.[5][6] צורות אחרות של קורו מופיעות באופן משני, כלומר הקורו מופיע כתופעה הנלווית למחלה במערכת העצבים המרכזית (CNS), או כתופעה המתלווה להפרעה נפשית אחרת או כתופעה המתלווה לשימוש בסמים.[6] הרפואה הסינית המסורתית מזהה את הקורו כמחלת מין ומסווגת את המחלה תחת שתי קטגוריות שונות.[7]

אטימולוגיה ורקע גאוגרפי

ההתייחסות המערבית המוקדמת ביותר לקורו נמצאת במילון של השפה הבגינזית שנכתב על ידי בנג'מין פרדריק מאת'ס בשנת 1874, בדרום סולאווסי, אינדונזיה.[8] יכול להיות שמקור השם נשאב מהנהר, או מהעמק המקיף את האזור או קרוי על שם השבט המקומי אשר היה ממוקם בחלקה הצפון-מערבי של סולאווסי, אינדונזיה.[9] המילה קורו משמשת גם בשפה המאקאראסית לתיאור "התכווצות". מקור המילה יכול גם להישאב ממינוח של המאלאי "קורה" שמשמעו "ראש צב"[9][10] או "קרוק" שמשמעה "להתכווץ".[11] גם המונח "שוק יאנג" בסינית משמעה "התכווצות של הפין".[10] המונח קורו מוכר גם בשם" רוק-לו" (מחלת הצטמקות איברי המין) בתאילנד, בהודו ועוד.[9]

אפידמיולוגיה

פחד או חרדה שמתלוות אל קורו, מצויים בעיקר בקרב אוכלוסייה המתגוררת במדינות כמו הודו, סין ויפן. בקרב הסינים, קורו לרוב מוגבל לאזור דרום סין ולעמק היאנגצה התחתון.[12] מחקר משנת 1992 שהתקיים באמצעות שאלוני דיווח עצמי, מראה כי באזור סין, קורבנות הקורו הם בעיקר זכרים, צעירים, רווקים, לא-משכילים או בעלי השכלה בסיסית בלבד, החוששים מכוחות על טבעיים וקורו.[10]

התופעה רווחת גם בדרום מזרח-אסיה במיוחד במלזיה ואינדונזיה.[12] משערים כי הופעת קורו בקרב תושבי מלזיה ואינדונזיה נוצרה בעקבות הופעת מהגרים סינים, אך נמצאו מקרי קורו בקרב מדינות כמו תאילנד והודו בהם היו מעורבים אוכלוסיות ללא סינים.[13] ישנם מקרים ספורדיים של קורו אשר דווחו בקרב אנשים עם אתניות שאינה מזרח-אסייתית, ממדינות כמו נפאל, סודאן, ירדן, טנזניה, ניגריה, צרפת, בריטניה, אמריקה וקנדה. ברוב המקרים שאינם סיניים, בחצי כדור הארץ המערבי, ישנו חשש מהצטמקות איבר המין, אך שאר סימפטומי הקורו כגון הפחד מן המוות אינם מתקיימים.[14] אלו נחשבות צורות לא-שלמות של קורו, שאינן מושפעות מגורמים ואמונות תרבותיות (הפחד והחרדה מהמוות לרוב אינו מתרחש בתרבויות מערביות), בעוד הצורה הקלאסית של הקורו כוללת חרדה אקוטית, אשר מושפעות מאמונות ומיתוסים תרבותיים הייחודיים לתרבות הספציפית.[5]

סימנים וסימפטומים

רוב החולים בקורו מדווחים על התקפי חרדה חריפים מהתכווצות ונסיגה של איברי המין, למרות היעדר כל שינוי ביולוגי גלוי. במילים אחרות, הם רואים את השינוי גם כשהוא לא קיים (כמו שקורה בהפרעות אחרות של עיוותי גוף כמו אנורקסיה נרבוזה והפרעת גוף דיסמורפית).[15] על פי הספרות, פרקי ההתקפים יכולים להיארך מספר שעות ואף מספר ימים.[12] מקרים בהם סימפטומים של קורו מופיעים במשך שנים ארוכות מעידים על קיומן של הפרעות נפשיות נוספות.[6][16] בנוסף לחרדה מנסיגה של איבר המין פנימה אל תוך הגוף, ישנם תסמינים אחרים הכוללים אמונה של האינדיבידואל כי איבר מינו מאבד מצורתו ומשריריו.

במקרים בהם הפציינטים אינם מתלוננים על נסיגת איבר המין, ישנן תלונות על התקצרותו של איבר המין.[17] בקרב נשים הסובלות מקורו, התסמינים הקרדינליים הם נסיגה של הפטמות אל תוך השדיים פנימה או לחלופין נסיגה שלמה שני השדיים פנימה אל תוך הגוף פנימה, גם במקרים כאלה ישנה אמונה חזקה בקרב המטופל כי במקרה שכזה התהליך יסתיים במוות.[6] רכיבים פסיכולוגיים של חרדת קורו כוללים פחד ממות צפוי, היעלמות והתפרקות הפין ואובדן הכוח והחשק המיני.[6][18] לתחושת הפחד ממוות צפוי ונסיגת איבר המין אל תוך הגוף פנימה, יש קשר תרבותי חזק עם האמונות הסיניות המסורתיות. זה בא לידי ביטוי בכך שלרוב האסייתים מאמינים כי סימפטומי קורו הם קטלניים, דבר העומד בניגוד לתפיסתו של החולה במחלה במערב.[6][10]

סימפטומים נוספים חריפים יותר הם האמונה כי איבר מינו של הגבר משתנה לאיבר המין הנשי, חשש מהצטמקות האיבר וכניסתו פנימה אל הבטן, חסימה בדרכי השתן, עקרות, אימפוטנציה, תחושת כישוף וכו'.[6] פציינטים החרדים ביותר מהתופעה, מוצאים נחמה בפנייה לשיטות פיזיות שונות; כדי למנוע נסיגה של איבר המין אל תוך הבטן לכאורה, מבצע החולה עיגון של הפין באמצעות לולאה של חוט או התקן הידוק.[19] באופן דומה, הנשים תוקעות מסמרים בפטמותיהן במטרה לקבע אותן במקום שלא יזוזו או ישאבו פנימה אל תוך בית החזה.[10] לעיתים, האישה תופסת את החזה של עצמה ומושכת את פטמותיה כלפי חוץ, במטרה לשמור על הפטמות שלא תבלענה בתוך הגוף. ניסיונות אלו לעיתים קרובות נגמרים בפציעות קשות ואף מוות.[6][20]

הגורמים למחלה

הגורמים המרכזיים להופעת מחלת הקורו והסימפטומים השונים הכלולים בה, הם קונפליקטים פסיכולוגיים, גורמים אישיותיים ואמונות תרבותיות. כל אלו נחשבים כיסודות המשמעותיים ביותר להיווצרות האמונה בקרב האינדיבידואל כי הוא חולה בקורו.[5] היסטוריה מינית של המטופל עלולה להיות גורם משמעותי להתפרצות המחלה כגון, חוסר סקס, אמונה בקיומה של הפקרות מינית ותחושה שהם מופקרים מינית, תחושת אשמה על אוננות ואימפוטנציה (חלק מהמאפיינים פחות קיימים בתרבויות המערב).[21]

המכניזם הביולוגי

עדיין לא ידועים הגורמים הנפשיים הברורים שמובילים לפיתוח קורו, וכאשר בוחנים את המנגנונים הביולוגיים וההיסטוריה האבולוציונית של הקורו, חשוב להסתכל על העניין במסגרת הרחבה יותר של היסטריה המונית. הוצע, כי נוירוני מראה משחקים תפקיד מרכזי בהתפרצויות של היסטריה המונית. נוירון מראה הוא נוירון שמגיב באופן חשמלי ("יורה"), גם כאשר מוחו של האורגניזם בהליך של ביצוע פעולה כלשהי, וגם כאשר האורגניזם צופה באורגניזם אחר, בדרך כלל מאותו המין, מבצע פעולה כזאת. מטרת נוירוני המראה היא למידת התנהגות הנעשית באמצעות חיקוי. ההפעלה של נוירוני המראה היא אוטומטית וניתן לראות אותה בתופעות קטנות כמו "הדבקת פיהוק". מחקרים חדשים מראים, כי התפרצויות של היסטריה המונית נובעות כאשר רכיבים מסוימים במוח מעכבים את התהליך התקין של נוירוני המראה.[22] עם זאת, לא ברור מה מוביל למקרים בודדים של קורו, כפי שמופיעים בתרבויות מערביות.

דיאגנוזה

ישנם מספר קריטריונים קבועים המשמשים לביצוע אבחון של קורו. הקריטריון העיקרי הוא דיווח של המטופל על נסיגה של איבר מינו אל תוך גופו פנימה (בדרך כלל פין או פיטמת הנקבה) למרות היעדר ראיות פיזיות אובייקטיביות המעידות על נסיגה שכזו בפועל. הדיווח מלווה במרבית המקרים בחרדה קשה של המטופל מכניסת איבר המין (או במקרה הנשי: השד או הפיטמה) אל תוך הגוף - עניין שמבחינת המטופל יכול להיגמר במוות. החרדה מלווה בשימוש באמצעים מכניים כדי למנוע את נסיגת האיבר. מקרים שאינם עומדים בכל הדרישות מסווגים בדרך כלל כסימפטומים "דמויי קורו" או "קורו חלקי".[23]

טיפול

על מנת להבריא לרוב צריך טיפול נפשי. מרבית החולים מטופלים באמצעות טיפול פסיכותרפי שמורכב בהתאם לסימפטומים המופיעים בקרבו ובהתאם לגורמים למחלתו (האופציה של טיפול פסיכותרפי מבוסס על הממצאים הפתולוגיים -פסיכיאטריים שנמצאו אצל המטופל). בנוסף, לרוב מתבצעות עם המטופל שיחות בנוגע לאנטומיה של איברי המין.[12]

בסין, הטיפול הנפוץ הוא באמצעים מסורתיים הנובעים מאמונה סינית מסורתית. מקובל להתפלל לאלים ולבקש מהכוהנים המסורתיים-הטאואיסטים, או לבצע במטופל טקסי גירוש שדים. אם האמונה כי "רוח השועל" מעורבת בגרימת המחלה, הכוהנים יכו בגונג, ויכו את המטופל מתוך אמונה שזה יוציא את המחלה מקרבו. המטופלים גם מקבלים שיקוי המכיל לרוב צמחי מרפא, זנב צבי או אייל, פין של נמר ופין של צבי. מזונות אחרים לטיפול הם מרק פלפל, מרק ג'ינג'ר ומשקאות חריפים.[10]

מקרי בוחן

סין

רישומים ותיעודיים סיניים רשמיים, מעידים על הופעת הקורו כבר בשלהי המאה ה-19, באי "האייאן", ובחצי האי "לייזו" שבגואנדונג, סין. סדרת התפרצויות של המחלה בסין התחוללה בשנים 1948, 1955, 1966, 1974. זה התרחש כאשר היה מתח חברתי או תחושה של חשש מאסון הממשמש לבוא. ההתפרצות המשמעותית ביותר, נמדדה בין 1948–1949 כשלאחריה הגיעה התפרצות קטנה יותר ב-1987. בתקופת הזמן שבין 1949-1948 (התקופה המשמעותית והעמוסה ביותר בהתפרצויות מרובות ותכופות ביותר של המחלה) המגפה נמשכה בקרב החולים למעלה משנה וניכרה בקרב יותר מ-3,000 אנשים שהתגוררו ב-16 ערים ומחוזות שונים. בתקופה זו, במטרה להתגבר על התפרצויות המחלה המרובות, הוחל קמפיין מסיבי לבריאות הנפש. מאז לא היו דיווחים נוספים על התפרצות המחלה, כך שניתן לראות כי מודעות עוזרת להוריד את התפרצות המחלה. שיפור בתנאים הכלכליים המקומיים בשילוב עם איכות חיים גבוהה, תרמו באופן משמעותי להיעלמותן של התפרצויות המחלה ותרמו לצמצום בהיקף ההתפרצויות.[10][13]

דרום-מזרח אסיה

מגפה של סובלים מהפרעת קורו הכתה בסינגפור באוקטובר 1967 במשך כעשרה ימים. העיתונות והתקשורת דיווחו כי מספר אנשים פיתחו קורו לאחר אכילת בשר חזיר שחוסן בחיסון נגד שפעת החזירים. שמועות הקשורות לאכילת חזיר ולהופעת הקורו החלו להתפשט במהרה במיוחד לאחר שיצא דו"ח נוסף אשר דיווח כי חזיר מחוסן, מת כתוצאה מנסיגת איבר מינו לתוך גופו. מספר המקרים של אנשים שדיווחו לאחר מכן על קורו עמד על 97 מטופלים בבית חולים אחד, חמישה ימים בלבד לאחר הדיווח התקשורתי אודות התופעה. ממשלה ובכירים ממשרד הבריאות הסיני, הצליחו לשכך ולהרגיע את ההתפרצות רק באמצעות פרסומים פומביים בטלוויזיה ובעיתונים.[24][25][26]

מקרה נוסף הוא בצפון-מזרח תאילנד, בנובמבר 1976. התפרצות זו מנתה לפחות 350 מקרים בהם דווח על קורו, כשרובם דיווחו בקרב גברים תאילנדים. התקשורת טענה בריש גלי כי המחלה נגרמה בשל אכילת מזון וייטנאמי וטבק רעיל. התקשורת טענה שאלו היו פעילויות וייטנאמיות נגד התאילנדים.[27][8] מגפה נוספת שהתרחשה בקנה מידה קטן יותר בתאילנד הייתה בשנת 1982.[8]

מקרה נוסף התחולל בצפון-מזרח הודו בשנת 1982 - דיווחים על התפרצויות קורו הגיעו לרוב מקרב אנשים לא-משכילים, שהגיעו מהרובד הסוציו-אקונומי הנמוך. למרות הדיווחים, לא היו ראיות לפסיכופתולוגיה מינית או רקע של הפרעות נפשיות ברוב המקרים.[28]

אפריקה

בשנות ה-70 וה-80 המוקדמות, עיתונים דיווחו על מקרים של התכווצות ונסיגת איבר המין בניגריה המערבית. בסוף שנת 1996 חלה התפרצות קורו בקנה מידה קטן יחסית בקרב חלק ממדינות מערב אפריקה. קורבנות ההתפרצויות האפריקניות פירשו את חוויית הקורו, כאילו אדם שהם מכירים גנב להם את איבר המין שלהם ואת חיות איבר מינם, כלומר גרמו לאימפוטנציה. מניע הגנבה, האמונה כי אדם מקורב גנב לחולה את איבר מינו, מקורה באמונה מקומית מסורתית, "הכישוף ג'וגו'" -שכביכול איבר מינו של האדם נגנב במטרה להאכיל את הישות הטרנסנדנטית או במטרה שאותה ישות טרנסנדנטית תחזיק באיבר מינו של המטופל תמורת כופר. ייצוגים חברתיים של הג'וג'ו יוצרים מציאות המוסכמת על כלל הפרטים באותה תרבות שמציעה את ההסבר והמניע לחוויות התכווצות איבר המין.[23]

המחלה התפרצה בניגריה וקמרון והתפשטה לגאנה, חוף השנהב וסנגל עד 1997.[23] בקונטונו שבבנין, דווח שהמונים תקפו אינדיבידואלים באשמת "גנבת פינים". רשויות החוק והשיטור מיגרו את ההתקפות וההפגנות שכתוצאה מהן נהרגו 5 בני אדם על ידי אותם אזרחים שהחליטו לקחת את החוק לידיים ולהעניש את "גנבי הפין".[29] דיווחים מאוחרים יותר על התפרצות קורו דווחו כבר מעבר למערב אפריקה, במקומות כמו חרטום, סודאן (ספטמבר 2003) בנג'ול שגמביה (באוקטובר 2003),[23] ובקינשאסה שברפובליקה הדמוקרטית של קונגו (בשנת 2008).

כשאנו משווים את התסמינים האפידמיים של קורו במערב אפריקה לאלו שבדרום-מזרח אסיה, ניתן לומר כי בדרום-מזרח אסיה התסמינים התרכזו רק בנסיגת הפין פנימה אל תוך הגוף (במקום התכווצות של הפין) ובפחד ממוות (פחד אשר נעדר במקרים האפריקנים).[23]

מחקר שניתח את המקרים האפידמיים של הקורו במערב אפריקה משנת 1997 עד שנת 2003, הגיע למסקנה שההתפרצויות במערב אפריקה היו תוצר של תפקוד פסיכולוגי תקין בקרב אינדיבידואלים שאינם בעלי הפרעות נפשיות, אשר הושפעו על ידי מודלים של אמונות תרבותיות מקומיות או ייצוגים חברתיים.[23]

ארצות הברית ואירופה

בימי הביניים המאוחרים באירופה, רווחה האמונה שגבר עלול לאבד את איבר מינו באמצעות התקפות של קסמים וכישופים בידי מכשפות.[30] במדריך אירופאי לחקירות כישוף מהמאה ה-15, כתובים סיפורים על גברים שטענו כי איבר מינם נעלם והוחבא על ידי השטן, כדי שאיבר מינם לא ייראה או יורגש. איברי המין היו אמורים לשוב ולהופיע רק לאחר שהגבר פייס את המכשפה האחראית למעשה הכישוף.[31] נאמר שהמכשפות נתבקשו לאחסן את איברי המין שנגנבו והוסרו כביכול, בקנים של ציפורים או בקופסאות.[31]

לפחות שלושה פרסומים משנת 1880 בארצות הברית, רוסיה ואנגליה דיווחו על פתולוגיה של נסיגת איברי המין מבלי להשתמש במונח הסיני או המאלאיי של המילה. מחלת הקורו בסין דווחה לראשונה בדיווח צרפתי משנת 1908. תיאורים של קורו נכנסים לספרים הקליניים של הרפואה המערבית בשנת 1936. בשנת 1950, קורו מצוין בפסיכיאטריה כאבחון מחלתי-פסיכיאטרי.[8]

אמונות תרבותיות סיניות

רוב הספרות העתיקה בדבר קורו, הייתה קשורה לקבוצות אתניות סיניות. לדוגמה, קורו (במונח הסיני שלו-שוק יאנג) מתועד בספר רפואה סיני מסורתי לתרופות, אשר פורסם בתקופת שושלתו של צ'ינג. הספר תיאר את מצב הקורו כהתקף פתאומי שמתקיים במהלך קיום יחסי מין של התכנסות הפין אל תוך הבטן פנימה. הספר קובע כי החולה ימות אם לא יטופל במהרה בתרופות מסוג "היטי".[19]

בספר הרפואה המסורתית הסיני "ז'ונג ז'ינג" ,תופעה של נסיגה של הפין פנימה אל הבטן והתנפחות הבטן מתוארת כסימן מובהק למוות.[19]

תאוריית היינג-ייאנג מציעה הסבר וטוענת במסגרתה, כי איבוד לא מאוזן ומבוקר של "הומור יאנג", יוצר התכווצות של איברי המין.[12]

בטאואיזם וברפואה הסינית המסורתית, שפיכה תכופה נחשבת כמזיקה לבריאות שכן בתרבות הסינית זרע נחשב כקשור לאנרגיה החיונית של האדם ומכאן דלדול מוגזם של זרע עלול להוביל למחלה או למוות. מחברים אחדים מאמינים כי הרעיון של מוות שנגרם כתוצאה מהיעלמות והבלעות איבר המין בגוף, הוא ספקולטיבי בלבד.[10]

פופולריות הפולקלור הסיני גם משחקת תפקיד. נובל סיני של מקבץ סיפורי רוחות משונות מהסטודיו הסיני, מתאר רוח שועל שביכולתה לכווץ את רקמותיהן של אנשים חלשים פיזית ומינית. אמונה בקורו נוצרת ונובעת מתוך אמונתם החזקה והמסורתית-תרבותית של סינים מדרום סין, ברוח השועל.[10]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Cheng, S.T., A Critical Review of Chinese Koro. Culture, Medicine and Psychiatry. 1996 20:67-82
  • Michael W. Passer & Ronald E. Smith. "Sociocultural factors for Anxiety disorder". Psychology - The science of mind and behaviour (3rd ed.). p. 542.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link)
  • Ang, PC; Weller, MPI (בספטמבר 1984). "Koro and psychosis". The British Journal of Psychiatry. Royal Medico-psychological Association. 145 (3): 335. doi:10.1192/bjp.145.3.335. ISSN 0007-1250. PMID 6478130. {{cite journal}}: (עזרה)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ American Psychiatric Association (2000). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, 4th ed., text revision. American Psychiatric Pub. pp. 898–901. ISBN 978-0-89042-025-6
  2. ^ Yap, Pow-Meng (1967), "Classification of the Culture-Bound Reactive Syndromes",Australian and New Zealand Journal of Psychiatry 1 (4): 172–9,doi:10.3109/00048676709159191, ISSN 0004-8674
  3. ^ Simons, Ronald C.; Hughes, Charles C. (1985). The Culture-bound syndromes: Folk Illnesses of Psychiatric and Anthropological Interest. Dordrecht, Holland: D. Reidel Publishing Company. pp. 485–6.ISBN 90-277-1858-X.
  4. ^ Tseng, Wen-Shing (2001), Handbook of Cultural Psychiatry, San Diego: Academic press, ISBN 0-12-701632-5
  5. ^ 1 2 3 4 Adeniran, R. A.; Jones, J. R. (April 1994), "Koro: Culture-Bound Disorder or Universal Symptom?", British Journal of Psychiatry 164 (4): 559–61, doi:10.1192/bjp.164.4.559, ISSN 0007-1250
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Chowdhury, Arabinda N. (March 1996), "The definition and classification of Koro", Culture, Medicine & Psychiatry 20 (1): 41–65, doi:10.1007/bf00118750, ISSN 0165-005X
  7. ^ Wang, Minghui; Wang, Fenglei (March 2002), "Conceptualisation and treatment of koro in traditional Chinese medicine", The Chinese Journal of Human Sexuality (in Chinese) 11 (1): 559–61, ISSN 1672-1993
  8. ^ 1 2 3 4 Chowdhury, Arabinda N. (September 1998), "Hundred Years of Koro: The History of a Culture-Bound Syndrome", The International Journal of Social Psychiatry 44 (3): 181–8, doi:10.1177/002076409804400304, ISSN 0020-7640
  9. ^ 1 2 3 Durst, Rimona (1991). "The Disorder Named Koro" (PDF). Behavioural Neurology 4 (1): 1–14. doi:10.3233/BEN-1991-4101. PMID 24487349. Retrieved 3 June 2015.
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Cheng, Sheung-Tak (March 1996), "A Critical Review of Chinese Koro", Culture, Medicine & Psychiatry 20 (1): 41–65, ISSN 0165-005X
  11. ^ Palthe, W. P. M. van (1934), "Koro, een Eigenaardige Angstneurose", Geneeskundig Tijdschrift voor Nederlandsch-Indie 74: 1713–1720
  12. ^ 1 2 3 4 5 Yap, Pow-Meng (1965), "Koro — A Culture-Bound Depersonalization Syndrome", British Journal of Psychiatry 111: 45–50, doi:10.1192/bjp.111.470.43, ISSN 0007-1250
  13. ^ 1 2 Tseng, W. S. (December 2006), "From Peculiar Psychiatric Disorders through Culture-bound Syndromes to Culture-related Specific Syndromes", Transcultural Psychiatry 43 (4): 554–576, doi:10.1177/1363461506070781
  14. ^ Kumar, H. V. (January 1987), "Koro in an Israeli Man", British Journal of Psychiatry 150 (1): 133b, doi:10.1192/bjp.150.1.133b, ISSN 0007-1250
  15. ^ Ngui, P. W. (1969), "The Koro Epidemic in Singapore", Australian and New Zealand Journal of Psychiatry 3 (3a (special issue on studies of anxiety)): 263–6, ISSN 0004-8674
  16. ^ BODY DYSMORPHIC DISORDER: SOME KEY ISSUES FOR DSM-V
  17. ^ Chowdhury, Arabinda N. (1992), "Clinical Analysis of 101 Koro Cases", Indian Journal of Social Psychiatry 8: 67–70
  18. ^ Mattelaer, J. and Jilek, W. (2007, September). Koro—The psychological disappearance of the penis. Retrieved March 5, 2013 from Ebscohost Database.[1]
  19. ^ 1 2 3 Gwee, Ah Leng (1963), "Koro — A Cultural Disease", Singapore Medical Journal 4: 119–22
  20. ^ Garlipp, Petra (2008), "Koro – a Culture-Bound Phenomenon Intercultural Psychiatric Implications", German Journal of Psychiatry 11: 21–8, ISSN 1433-1055
  21. ^ Berrios, G. E.; Morley, S. (September 1984), "Koro-like Symptoms in Non-Chinese Subjects", British Journal of Psychiatry 145 (3): 331–4, doi:10.1192/bjp.145.3.331, ISSN 0007-1250
  22. ^ Lee, Yao-Tung and Tsai, Shih-Jen, The mirror neuron system may play a role in the pathogenesis of mass hysteria, Medical Hypotheses 2010, p 244
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 Dzokkoto, Vivian Afi; Adams, Glenn (2005), "Understanding genital-shrinking epidemics in West Africa : koro, juju or mass psychogenic illness?", Culture, Medicine and Psychiatry 29 (3): 53–78, doi:10.1007/s11013-005-4623-8, ISSN 0165-005X
  24. ^ Koro study team (December 1969), "The Koro "Epidemic" in Singapore", Singapore Medical Journal 10 (4): 234–42
  25. ^ Ng, B. Y. (August 1969), "History of Koro in Singapore", Singapore Medical Journal 38 (8): 356–7
  26. ^ Lee, Teh Jen (11 March 2012). "The year S'pore men feared for their penises". The New Paper. Archived from the original on 3 June 2015. Retrieved 3 June 2015.
  27. ^ Jilek, W.; Jilel-Aall, L. (1977), "Mass-hysteria with Koro-symptoms in Thailand", Schweizer Archiv für Neurologie, Neurochirurgie und Psychiatrie 120 (2): 257–9
  28. ^ Sachdev, P. S. (December 1985), "Koro Epidemic in North-East India", Australian and New Zealand Journal of Psychiatry 19 (4): 433–8, doi:10.1080/00048678509158852, ISSN 0004-8674
  29. ^ "Benin alert over 'penis theft' panic", BBC News, 27 November 2001, retrieved 26 January 2010
  30. ^ Mattelaer, Johan J.; Jilek, Wolfgang (2007). "Koro?The Psychological Disappearance of the Penis". The Journal of Sexual Medicine 4 (5): 1509–1515. doi:10.1111/j.1743-6109.2007.00586.x. ISSN 1743-6095.
  31. ^ 1 2 Malleus Maleficarum Part II, Question I, Chapter VII