משנת 1925, כשהתיישבה עם משפחתה בחיפה, טיפלה במשק המשפחתי, שהוזנח בתקופת המלחמה. על הקרקע המשפחתית הקימה ב-1957 יחד עם אחותה אנדרטה לזכרו של אבשלום פיינברג, במלאת 40 שנה להירצחו[7] (בשנת 2011 הועתקה האנדרטה לפארק נחל חדרה).
פעילות לקידום מעמד האישה
שוהם הייתה פמיניסטית באורחות חייה ועוד בנעוריה פעלה לשוויון זכויות נשים. לנוכח האיסור על תלמידות הגימנסיה העברית הרצליה להתעמל במכנסיים, במהלך אחד משיעורי ההתעמלות הסירה את החצאית והשתתפה בשיעור כשהיא לבושה במכנסי התעמלות קצרים. מאז הרשתה הנהלת הגימנסיה לכלל התלמידות להתעמל במכנסיים קצרים. בצעירותה אהבה ללבוש בגדי בנים; הדבר ניכר בצילומים השונים של המשפחה. כשנדרשה במסגרת לימודיה בגימנסיה ללמוד תפירה, העדיפה ללמוד נגרות עם הבנים. גם השיער היה בעבורה אמצעי לביטוי עמדות, כשבחרה בתסרוקת קצרה ופעם אחת כשגילחה את שיער ראשה כדי להביע את זעמה על נישואי אחותה[8]
גם בבגרותה פעלה לקידום שיווי זכויות לנשים והייתה שותפה לקבוצה אקטיביסטית שפעלה בנושא ברחבי הארץ. היא שכנעה את חברתה הקרובה רחל כהן-כגן, יו"ר ויצו ישראל וחברת הכנסת, להקים ועדה להסדרת מעמד האישה בארץ. היא הזמינה אותה אל ביתה בחיפה והן ישבו במרפסת, כשמהבית ממול עולות זעקותיה של השכנה בשל המכות שספגה מבעלה. צילה פיינברג שוהם אמרה לה שזעקות אלה הן שמניעות אותה לפעול למען נשים.[דרוש מקור][דרושה הבהרה]
שוהם כיהנה כיו"ר הוועדה למעמד האישה ולשכות משפטיות מטעם ויצו הארצית והתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל. ייצגה את ישראל מספר פעמים בקונגרסים בינלאומיים לשיווי זכויות הנשים שהתקיימו באיראן, ביוון ובאירלנד. סייעה בקליטת עלייה, הרבתה להרצות על תולדות היישוב, על חיפה ותולדותיה, על האישה בישראל ועל החקלאות ובעיותיה. בחיפה עסקה בפעילות ציבורית והתנדבותית נרחבת, ועל כך הוענק לה בשנת 1982 התואר יקירת העיר חיפה. ב-1986, במלאת לה 90, נקרא על שמה מועדון ויצו במושב ריחן.[9]
שוהם הייתה מועמדת בבחירות לאספה המכוננת ומוקמה במקום השלישי ברשימת הנשים של ויצו לכנסת, שקיבלה מושב אחד.
הקשר עם אבשלום פיינברג
צילה ואבשלום פיינברג היו אחים קרובים וקיימו ביניהם תקשורת עקבית וענפה באמצעות מכתבים. אבשלום פיינברג התכתב עם כמה נשים מרכזיות בחייו: אלכסנדרה (סוניה) בלקינד, מניה שוחט, סגולה בקמן-רבילי (אחת הנשים שנטען כי הבלדה "אלף נשיקות לך, אהובתי" יועדה לה),[10]פאני (פריזר) חיסין והאחיות שרה אהרנסון ורבקה אהרנסון.
אבשלום פיינברג, עוד לפני המלחמה, ציטט אמרה של "פילוסוף גרמני זקן" (כנראה ניטשה) על הצורך לחנך את האישה באמצעות השוט, דרך חינוך, שאבשלום פיינברג ראה כדרך היחידה הניצבת בפני הגבר המודרני, המושפל והנדכא, להגן על עצמו. מודל האישה המשכילה, הפעילה וגם בעלת המקצוע היה מאיים לדידו, כיוון שנראה כ"בלתי טבעי".
בשנת 1910 כתב אבשלום פיינברג לאחותו צילה:
(הטבע) עשתה אותך אישה. היי אחותי מה שעשתה אותה הטבע. אישה אמיתית, ובפרט אותן הנשים שהן חסרות לנו, הנשים העבריות שתחנכנה בבית הספר בהיותן בנות חמש עשרה את אחיהן, בהיותן בנות עשרים – בחיים את חתניהן ובעליהן, ובהיותן בנות חמש ועשרים בבית את ילדיהן. האישה אשר בידיה הקטנות והחלשות תָלוּש ותִבְרָא את הדור הענק שיברא לנו את המולדת. האישה אשר תְאֳרֹג את חיינו העתידיים, במילה אחת, אותו היצור שינחם בעבודה, שיעודד בצרה, שיאמץ למלחמה, וישיר בניצחון. הסמל הזה, האידיאל הזה, מעורר בלב כל גבר, בלב כל אדם המרגיש שאיפה לנחמה, לעבודה, למלחמה, לשירה ולניצחון. מעורר (!) רגש של קדוּשה, של שמחה, של אלוהות, של תאווה. והאישה גרב כחול, האישה שהיא חצי איש, איש לא שלם, האישה המשקרת לטבע ובוגדת במטרתה, האישה הזאת גועל נפש.[11]
עם זאת, תמר אשל, בתה של צילה פיינברג שוהם, מעידה על הקשר של אמה עם אחיה אבשלום כעל קשר חם ואוהב של אחים קרובים (עדויות לכך ישנן למצוא בחליפת המכתבים ביניהם לאורך כל השנים[12]), ועל כן נראה כי פיינברג נקרע בין הסטריאוטיפ הנשי המקובל באותה עת לבין אחותו, אמו ונשים אחרות שהקיפו אותו.
