בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
סאקו וונצטי הואשמו כי ביום 15 באפריל1920 הרגו את פרדריק פרמנטר, גזבר בבית החרושת לנעליים של חברת "סלייטר-מוריל" בבריינטרי, מסצ'וסטס, ואלסנדרו בֶּרַרְדֶלִי, איש הביטחון, ושדדו 15,766.51 דולר מכספי המפעל. בררדלי נורה ארבע פעמים בשעה שהושיט את ידו לאקדח שהחזיק בנרתיק הירך שלו; פרמנטר, שהיה בלתי חמוש, נורה פעמיים, פעם אחת בחזה, ופעם שנייה בגבו כאשר ניסה להימלט.
סאקו היה סנדלר ושומר לילה, יליד העיירה טורמג'ורה בנפתפוג'ה שבמחוז פוליה, בדרום-מזרח איטליה, שהיגר לארצות הברית בגיל 17. ונצטי היה מוכר דגים יליד וילאפַלֶטוֹ בנפתקונאו בפיימונטה, בצפון איטליה, שהיגר לארצות הברית בגיל 20. שניהם הגיעו לארצות הברית ב-1908, אך נפגשו לראשונה רק במהלך שביתה ב-1917.
ידוע כי שניהם היו מחסידיו של לואיג'י גַלֶיאָני, אנרכיסט אשר תמך במעשי אלימות מהפכנית, כולל ביצוע פיגועים ורציחות להשגת מטרות אידאולוגיות. גלֶיאני פרסם ירחון מחתרתי בשם "כרוניקה חתרנית" (Cronaca Sovversiva), בו קידם את רעיונותיו וכן תוכניות להכנת פצצות, אשר הופצו בין תומכיו.
באותה תקופה היו אנרכיסטים איטלקיים בראש רשימת האויבים המסוכנים בארצות הברית ונחשדו במספר מעשי פיגועים וניסיונות לרצח, כבר החל משנת 1914. ביולי 1918 נאסרה הפצתו של הירחון המחתרתי של גלֶאני וב-24 ביוני 1919 גורש מארצות הברית, יחד עם שמונה מתומכיו הקרובים ביותר. רוב תומכיו שנותרו בארצות הברית הפסיקו את פעילותם מחשש להתגלות. אולם, כשישים מן התומכים הקיצוניים יותר ראו בעצמם כלוחמים במלחמת מעמדות, אשר הצריכה מעשי נקם על גירושו. במשך שלוש שנים הם עסקו במעשי טרור אשר כוונו נגד פוליטיקאים, שופטים ופקידי ממשל אחרים, במיוחד באלה שחשדו כי נטלו חלק בפעולת הגירוש. מעשה הטרור הבולט ביותר בו נחשדו האנרכיסטים, היה הטמנת פצצה בביתו של התובע הכללי אלכסנדר מיטשל פאלמר, ב-2 ביוני1919. במקרה זה נהרג אחד מתומכי גלֶאני, קארלו ולדינוצ'י (מהעורכים לשעבר של "כרוניקה חתרנית", וחבר של סאקו וונצטי) כאשר הפצצה שהטמין התפוצצה בידיו.
באותה תקופה לערך נמצא אנרכיסט אחר, אנדראה סלסדו, מת לאחר שנפל לרחוב מגובה ארבע עשרה קומות, ליד משרדי "הלשכה לחקירות" (BOI) של מחלקת המשפטים האמריקאית בבניין פארק רו שבניו יורק, בהם היה נתון במעצר במשך שמונה שבועות. על פי דיווחים שונים החלו סאקו וונצטי לשאת אקדחים לאחר ששמעו על גורלו של סלסדו.
משפט ברידג'ווטר
ונצטי עמד לדין על שוד בדרום ברידג'ווטר בו נחשד תחילה גם סאקו, אולם לא עמד לדין עמו כיוון שיכול היה להוכיח כי היה באותה עת בעבודתו, זאת על פי רישום כרטיס הנוכחות שלו. השופט שישב בדינו היה ובסטר ת'ייר. לונצטי, שהיה רוכל דגים, לא היה כמובן כרטיס נוכחות, ולכן דאג להביא למשפטו שישה-עשר עדים מלקוחותיו, כולם מהגרים איטלקים מפלימות', שהעידו כי קנו מחנותו צלופחים לקראת חג המולד. למרות זאת לא השתכנע חבר המושבעים מזיהוי העדים, אלא נסמך על מצג תרמילי אקדח שנמצאו בכיסיו של וונצטי בעת מעצרו, חמישה חודשים לאחר המועד בו בוצע השוד. המושבעים לא ידעו כי העדים רואיינו על ידי בלשי משטרה זמן קצר לאחר השוד ומאוחר יותר שינו את התיאור הראשוני שנתנו, הן באשר למכונית המילוט והן באשר למראה השודדים. ונצטי נמצא אשם במשפטו ונידון על ידי השופט ת'ייר לעונש של 12–15 שנות מאסר, העונש המרבי לפשע זה.
משפט בראיינטרי
בשלב מאוחר יותר עמדו סאקו וונצטי לדין בעיר דדהאם, מסצ'וסטס בקשר לרציחות שביצעו על פי ההאשמה בדרום בריינטרי. פעם נוספת היה זה השופט ת'ייר שישב בדין. שלטונות מסצ'וסטס, אשר חששו ממעשי נקם של האנרכיסטים, דאגו למגן את אולם בית המשפט מפני ניסיונות פיגוע והתקינו באולם תריסי ברזל יצוק ודלתות פלדה.
ונצטי טען פעם נוספת כי גם בעת רציחות אלה מכר דגים. סאקו לעומתו טען כי היה בבוסטון בעת מעשי הרצח לצורך הגשת בקשה לדרכון בקונסוליה האיטלקית וכן סעד ארוחת ערב עם חברים. אולם, לא ניתן היה לוודא את תאריך ביקורו של סאקו בקונסוליה האיטלקית, והתביעה הראתה כי החברים עמם סעד סאקו היו אנרכיסטים אף הם.
התובע המחוזי, פרדריק כצמן, הדגיש את דעותיהם הפוליטיות של שני הנאשמים ואת העובדה כי סאקו שינה את שמו. אף על פי ששני הנאשמים היו תושבים קבועים בארצות הברית (להבדיל מאזרחים) ולכן לא ניתן היה לגייסם לשירות צבאי, טען כצמן כי הם נמלטו למקסיקו כדי שלא להתגייס לצבא ארצות הברית בעת מלחמת העולם הראשונה. בחקירתו הנגדית הודה סאקו כי שיקר לכצמן, בעת שזה ראיין אותו בזמן שישב בכלא ברוקטון וכן תקף באריכות את היחס שמקבלים בני מעמד הפועלים מן המעמד השולט בארצות הברית. אבל כצמן ניצל את שליטתו הגרועה של סאקו בשפה האנגלית ונזף בו על שהתחמק מגיוס והיגר לארצות הברית רק כדי להרוויח יותר כסף. גם במהלך המשפט התפתח בין כצמן לוונצטי עימות קשה, כאשר התובע צעק על ונצטי בעוד האחרון נופף באצבעו והתעקש כי מעולם לא רצח איש.
רוב המשפט התמקד בראיות חומריות, קליעים, אקדחים וכובע. עדי התביעה העידו כי הקליע, בקוטר 0.32 אינץ', שהרג את בררדלי היה מסוג כה ישן ונדיר עד כי הקליעים הנוספים הזהים היחידים שניתן היה לאתר, היו אלה שנמצאו בכיסו של סאקו כאשר נעצר. עם זאת, הראיות הבליסטיות שהוצגו במשפט היו דו-משמעיות. כצמן, אשר טען בתחילת המשפט כי לא ינסה לקשר בין קליע מסוים כלשהו לאקדחו של סאקו, שינה את דעתו לאחר שההגנה דאגה לבדוק את האקדח במבחן ירי. סאקו, אשר טען כי אין לו מה להסתיר, לא התנגד כי האקדח ייבדק, במהלך השבוע השני למשפט. כמה ימים אחר כך זימנה התביעה שני מומחים בליסטיים אשר טענו כי הקליע הקטלני בא מאקדחו של סאקו. אולם מאוחר יותר זימנה ההגנה שני מומחים בליסטיים משלה, אשר נשבעו כי אין כל קשר בין הקליע לאקדח. ספקות דומים עלו בקשר לאקדחו של ונצטי. תחילה טענה התביעה כי האקדח היה שייך לאיש הביטחון שנהרג ונלקח ממנו במהלך השוד. איש מן העדים לא העיד כי אחד השודדים נטל אקדח בעת השוד, אולם איש הביטחון נמצא מת, ללא כלי נשקו. התביעה מצאה כי מספר שבועות קודם לשוד הביא איש הביטחון את נשקו לנשקיה לשם תיקון, אולם ההגנה הטילה ספק בעובדה שאיש הביטחון נטל משם את נשקו לאחר התיקון. לצורך כך הביאה עדות ולפיה אשתו של איש הביטחון אמרה לחברה שאם נשקו היה עמו, לא היה נהרג. למרות כל זאת, אימץ חבר המושבעים את ההנחה בדבר נטילת נשקו של איש הביטחון, כעובדה. הראייה העובדתית האחרונה של התביעה הייתה כובע עם אוזניות, אשר לטענת התביעה היה שייך לסאקו. סאקו ניסה לחבוש את הכובע בבית המשפט ולפי דיווחי שני ציירי עיתונים שישבו באולם בית המשפט, הכובע היה קטן מדי ולא התאים לפדחתו. אבל כצמן התעקש כי הכובע שייך לסאקו וחזר על טענה זו שוב ושוב.
מחלוקת נוספת העיבה על עדי התביעה אשר זיהו את סאקו בזירת הפשע. עדה אחת, מנהלת חשבונות בשם מרי ספליין, תיארה בדייקנות את סאקו כאדם אשר היא ראתה יורה מתוך רכב המילוט. אולם בחקירתה הנגדית התברר כי ספליין סירבה לזהות את סאקו בעת החקירה וטענה כי ראתה את רכב המילוט רק לשנייה, ממרחק של חצי גוש בניינים. בעוד מספר עדים אחרים זיהו את סאקו וונצטי כמי שביצעו את הפשע, מספר גדול יותר של עדי תביעה והגנה סירבו לזהותם.
כאשר חבר המושבעים יצא להכריע במשפט, רבים ציפו כי המשפט יסתיים בזיכוי מחוסר הוכחות, או לפחות בדיון ארוך של המושבעים אל תוך הלילה. אולם לאחר שלוש שעות של דיון, שבסיומו יצאו להפסקת צהריים, חזר חבר המושבעים לאולם והכריע כי השניים אשמים בפשע. תומכיהם של סאקו וונצטי טענו כי הם הורשעו בגלל דעותיהם האנרכיסטיות, אבל המושבעים התעקשו כי עובדה זו הייתה חסרת משקל בהכרעתם. הרשעה ברצח מדרגה ראשונה במסצ'וסטס הייתה אז פשע הנושא עונש מוות.
ניסיונות ערעור וחנינות
בעודו כלוא בכלא דדהאם, פגש סאקו באסיר פורטוגזי בשם סלסטינו מדֵירוש. מדֵירוש טען כי הוא זה שביצע את הפשע בגינו הורשע סאקו. אולם בקשתו של סאקו למשפט חוזר נדחתה. אף שבדבריו של מדירוש נתגלו סתירות לא מעטות, הוא הפנה את תשומת לבם של פרקליטי ההגנה לכנופיה אשר רבים חושבים עד היום כי ביצעה את הפשע. קודם לחודש אפריל 1920 עמד ג'ו מורלי בראש כנופיה אשר שדדה בתי חרושת לנעליים במסצ'וסטס, כולל שני בתי חרושת בבריינטרי, שם התרחש הפשע בו הואשמו סאקו וונצטי. החוקרים אף גילו כי מורלי דומה דמיון מפתיע לסאקו, דמיון כה רב עד שעדי תביעה והגנה גם יחד טעו לחשוב, על פי תמונתמשטרה, כי מדובר בסאקו. בשנת 1925, כאשר היה בכלא, נחקר מורלי על מעשה השוד והכחיש כל קשר למעשה. אולם, על פי דיווחים שונים הוא התוודה שש שנים מאוחר יותר, בפני עורך דיןניו יורקי, כי ביצע את הפשע. בשנת 1973 התגלו ראיות נוספות התומכות בהשערה זו, כאשר בזיכרונותיו של איש מאפיה צוטט אחיו של מורלי כאשר התוודה על מעשה השוד והרצח בבריינטרי.
ב-8 באפריל1927, לאחר שתמו כל ניסיונות הערעור, נשפטו סאקו וונצטי סופית למוות בכסא חשמלי. ההחלטה הביאה לגל מחאות עולמי. לנוכח המחאות החליט מושל המדינה לדחות את ההוצאות להורג והקים ועדה כדי לבחון את המקרה. התפתחות הידע בתחום הבליסטיקה בתקופה זו איפשרה כבר לזהות במידת ודאות גבוהה כלי נשק אפ הוצגו קליע ותרמיל שנטען כי נורו ממנו (כפי שקרה במקרה של סאקו). הוועדה שמונתה לבחינת המקרה פנתה לשירותיו של קלווין גודרד בשנת 1927. גודרד היה מומחה בכלי נשק וקיבל הכשרה בתחום הבליסטיקה וזיהוי משפטי. בעת המשפט הוא הציע את שרותיו להגנה, אולם זו דחתה את פנייתו.
לצורך בדיקתו השתמש גודרד במיקרוסקופ חדש שהומצא זמן קצר לפני כן, כדי לבחון ולהשוות חריצים זעירים הנוצרים על הקליע והתרמיל בעת הירי ולקבוע האם אלה באו מאקדח הקולט בקוטר 0.32 אינץ' של סאקו. בבדיקתו נמצא כי שניים מן הקליעים מזירת הפשע לא התאימו לאקדחו של סאקו, אולם הקליע השלישי מזירת הפשע התאים לאקדח. אף שני מומחים מטעם ההגנה שנכחו בעת הבדיקה הסכימו כי קיימת התאמה בין הקליעים. לאור מסקנה זו הסכימה הוועדה עם פסק הדין המרשיע.
תגובות ופעולות
ערעורים, מחאות ופעולות משפטיות נוספות המשיכו במשך שש השנים הבאות. בעוד התביעה הגנה בתוקף על פסק הדין, ההגנה, שבראשה עמד עורך הדין פרד מור, הביאה עוד ועוד ראיות לכאורה המטילות ספק בהרשעה. שלושה עדי תביעה הודו כי עדותם בדבר זיהוי סאקו בזירת הפשע ניתנה בכפייה. אולם כאשר נחקרו פעם נוספת על ידי התובע כצמן, שינו את עדותם פעם נוספת והכחישו כי מישהו כפה עליהם את עדותם. בשנת 1924 המשיכה המחלוקת כאשר התגלה כי מישהו החליף את קנה אקדחו של סאקו. הטענה נחקרה משך שלושה שבועות, אולם התעלומה לא נפתרה. ערעורים נוספים התמקדו בתפקודו של מזכיר חבר המושבעים ושל המומחים הבליסטיים של התביעה. בשנת 1923 הגישה ההגנה תצהיר שנגבה מפי חבר של מזכיר חבר המושבעים, אשר העיד בשבועה כי עוד בטרם המשפט אמר לו האיש על סאקו וונצטי "שילכו לכל הרוחות, צריך לתלות אותם בכל מקרה!" באותה שנה חזר בו מעדותו קצין משטרה אשר העיד במשפט כי הקליע הקטלני בא מאקדחו של סאקו. הקצין טען כי התובע כצמן תמרן את עדותו כך שעובדה זו לא תתגלה במשפט.
התנהגותו של השופט ובסטר ת'ייר
התנהגותו של השופט ובסטר ת'ייר (Thayer) במהלך המשפט הוסיפה לטענותיהם של המצדדים במשפט חוזר. במשך המשפט רבים ראו את האיבה שהפגין השופט כלפי אחד מפרקליטי ההגנה, פרד מור (Fred Moore). ת'ייר דחה שוב ושוב את התנגדויותיו של מור והזכיר לעורך הדין שהגיע מקליפורניה כי במסצ'וסטס קיימת מערכת משפטית שונה. לפחות בשני מקרים התפרץ השופט ופעם אחת אמר לעיתונאים ההמומים: "שום אנרכיסט ארוך-שיער מקליפורניה לא ינהל את בית המשפט הזה!" ת'ייר אף כינה את סאקו וונצטי בשם "בולשוויקים" בעת הרצאה שנתן במועדון שבו היה חבר והוסיף כי "יטפל בהם כמו שצריך". עם תום המשפט כתב אחד העיתונאים לתובע הכללי של מסצ'וסטס, ביקורת חריפה על התנהגות השופט. לבסוף, בשנת 1924, לאחר שדחה חמש בקשות למשפט חוזר, התרברב ת'ייר בפני אחד העיתונאים, "האם ראית מה עשיתי לממזרים האנרכיסטים? זה יעצור אותם לזמן מה! שילכו לבית המשפט העליון ונראה מה הם יכולים להוציא משם!" התבטאויות אלה התגלו רק בשנת 1927.
תגובותיהם של הנאשמים
סאקו וונצטי מצדם הגיבו לאורך השנים לגזר דינם בתגובות שנעו בין זלזול לדיכאון וייאוש, לסירוגין. בשנת 1926 התפרסם מאמר עליו היו השניים חתומים ואשר נכלל בפרסום מטעם הוועדה שקמה להגנתם ובו הם קראו לחבריהם לנקום את מותם. במאמר אף הזכירו ברמז את הפרסום של לואיג'י גלֶאני ובו הסברים להכנת פצצות. יחד עם זאת סאקו וונצטי כתבו עשרות מכתבים בהם חזרו על טענתם כי לא ביצעו את הפשע והורשעו אך ורק כיוון שהיו אנרכיסטים. תומכיהם והיסטוריונים שונים, אשר נותרו משוכנעים בחפותם, מפנים למכתבים אלה כתמיכה לטענתם. לאחר שהוצאו להורג, פורסמו מכתביהם לראשונה.
לסאקו וונצטי לא היה כל רישום פלילי קודם, אבל הם היו מוכרים לשלטונות כפעילים קיצוניים ותומכים של לואיג'י גלֶאני. שניהם טענו כי הם קורבנות של דעות קדומות ונידונו על פשע שלא ביצעו. אולם, לכל אורך הדרך הם לא ניסו להתכחש לחבריהם האנרכיסטיים, או לאמונתם באשר ללגיטימיות של פעולות אלימות כנגד הממשל. כפי שאמר ונצטי בעת נאומו האחרון לשופט ת'ייר:
"לא הייתי מאחל לכלב או לנחש, ליצור הנחות ביותר עלי אדמות – לא הייתי מאחל לאיש מהם מה שסבלתי על דברים שאינני אשם בהם. אבל אני מאמין שסבלתי בגלל דברים שאני אשם בהם. אני סובל כיוון שאני קיצוני, ואכן אני קיצוני; סבלתי מפני שאני איטלקי, ואכן אני איטלקי... גם אם היית יכול להוציא אותי להורג פעמיים, ואם הייתי יכול להיוולד עוד פעמיים, הייתי עושה שוב מה שעשיתי כבר." (דברי ונצטי ב-19 באפריל1927, בדדהאם מסצ'וסטס, בבית המשפט של מחוז נורפוק).
סינקלר תיאר במכתב משנת 1929, את הפרשה כ"בעיה המוסרית הקשה ביותר בחייו". אמנם ברומן שלו "בוסטון", הוא הציג את השניים כחפים מפשע וכקורבנות לעדות שקר, אך אחד מעורכי דינם, פרד מור, גילה לו מאוחר יותר לאחר ביצוע גזר הדין, שהם אכן היו אשמים וכי האליבי שלהם, שאותו הציג במשפט, היה כוזב, כדי למנוע את הרשעתם. סינקלר דבק עם זאת בגרסת הרומן, לפיה המשפט היה נגוע בדעה קדומה וגלויי גזענות מצד המושבעים והשופט ת'ייר כלפי החשודים.
לאחר ביצוע גזר הדין
למרות מחאות ושביתות ברחבי העולם, סלסטינו מדֵירוש, ניקולה סאקו וברתולומאו ונצטי הוצאו להורג בכיסא חשמלי ביום 23 באוגוסט1927. לאחר שנודע כי הוצאו להורג, פרצו מהומות בלונדון ובגרמניה. המונים כיתרו את השגרירות האמריקאית בפריז וחזית מועדון המולן רוז' בפריז נהרסה[1]. גם בתל אביב נערכה אספת מחאה נגד גזר הדין[2]. סאקו וונצטי סירבו לפגוש בכומר בטרם הוצאו להורג וצעדו בשלווה ובגאווה אל מותם. מילותיו האחרונות של סאקו היו: "תחי האנרכיה" וכן "שלום, אמא". ונצטי, ברגעיו האחרונים, לחץ את ידי השומרים והודה להם על טיפולם בו, והמשיך לטעון שהוא קורבן של דעות קדומות ונידון על פשע שלא ביצע. לבסוף אמר: "אני מבקש למחול לאנשים מסוימים על מה שהם עושים לי עתה."
חבריהם של סאקו וונצטי, מאוהדי גלֶאני, לא הגיבו בשלווה לגורלם. כבר בשנת 1920, מיד לאחר הרשעתם הראשונית, הוטמנה פצצה ליד בניין הבורסה בוול סטריט בניו יורק. בשנת 1921 נשלח רימון יד לשגריר ארצות הברית בפריז והתפוצץ בידי משרתו. בשנת 1926 נהרס בפצצה ביתו של אחיו של מי שקרא למשטרה כדי לעצור את סאקו וונצטי. פצצות שנשלחו לשגרירויות נוספות של ארצות הברית פורקו בטרם התפוצצו. על אחד מזרי האבל לאחר מותם, נכתב באיטלקית, "מחכים לשעת נקם". פצצה שנשלחה למושל מסצ'וסטס, לאחר הוצאתם להורג, אותרה עוד בבית הדואר ונוטרלה. שלושה חודשים אחר כך, התפוצצו פצצות ברכבת התחתית של ניו יורק, בכנסייה בפילדלפיה ובבית ראש עיריית בולטימור. ביתו של אחד מחברי חבר המושבעים פוצץ אף הוא. פצצה החריבה את ביתו של המוציא להורג. לבסוף, בשנת 1932 הגיעה שעת הנקם אף לשופט ת'ייר. לאחר שביתו חרב בפצצה, הוא עבר להתגורר במועדון בו היה חבר וחי שם עד ליום מותו, תחת שמירה רצופה.
