ויקר נולד בפריז בירת צרפת, בנם של האמריקאים מרי הייסטינגס (לבית ביקפורד) ולוול פאלמר ויקר. סבו תיאודור ויקר היה מהגר גרמני שנמנה בין מייסדי התאגיד "אדוארד רובינסון סקוויב" המתמחה בייצור מוצרי רוקחות. ב-1949 סיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר התיכון לורנסוויל שבמדינת ניו ג'רזי. ב-1953 סיים את לימודיו באוניברסיטת ייל וחמש שנים אחר כך, ב-1958, היה לבוגר בית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה. הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו לאחר ששירת בצבא ארצות הברית בין השנים 1953–1955 והשתחרר בדרגת לוטננט ראשון.
קריירה בקונגרס
בין השנים 1963–1969 היה ויקר חבר בבית הנבחרים של קונטיקט, הבית התחתון בבית המחוקקים של המדינה מטעם מחוז גריניץ'. ב-1968 נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית כחבר המפלגה הרפובליקנית. ויקר כיהן בבית הנבחרים כהונה אחת בלבד בת שנתיים בטרם נבחר לסנאט ב-1970. בבחירות שנערכו בשנה זו היטיב עמו פיצול ששרר בשורות המפלגה הדמוקרטית. הסנאטור המכהן תומאס דוד התמודד כעצמאי לאחר שאיבד את המועמדות הדמוקרטית לג'וזף דאפי. בסופו של דבר, ויקר זכה בבחירות עם 41.7 אחוזים מקולות הבוחרים.
ויקר היה קול ליברלי במפלגה הרפובליקנית שנעשתה שמרנית יותר ויותר. לראיה, ב-1986, הארגון הפרוגרסיבי "אמריקאים לפעולה דמוקרטית" (Americans for Democratic Action) דירג את ויקר כרפובליקני הליברלי ביותר בסנאט, והעניקו לו דירוג גבוה יותר מאשר הסנאטור האחר של קונטיקט, כריס דוד הדמוקרטי. ויקר מתח לא פעם ביקורת על ההשפעה ההולכת וגוברת של הימין הנוצרי על המפלגה, תיאר את הפרדת הדת מהמדינה כ"תרומה הגדולה ביותר של המדינה לתרבויות העולם", וב-2012 הוסיף לטעון כי המפלגה "נדדה כל כך ימינה ששום מתון לא יכול היה לצלוח בחירות מקדימות". בעל בריתו הקרוב היה רפובליקני ליברל אחר בסנאט, ג'ייקוב יעבץ, בעוד יריבו המר היה עמיתו השמרן לסיעה ג'סי הלמס, עמו נהג להתעמת לא פעם בסוגיות שונות כגון הפלות ותפילות בבתי ספר ציבוריים[1].
ויקר היה תומך חזק בזכויות הנכים בתקופתו בקונגרס, אף על פי שבסופו של דבר איבד את מושבו לפני ש"חוק האמריקאים עם מוגבלויות" נחקק ב-1990. בריאיון עיתונאי שהעניק בערוב ימיו ויקר הגדיר את עבודתו למען "חוק האמריקאים עם מוגבלויות", את פעילותו להרחבת המימון למנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי, את מאבקו להגדלת התקציב של המכונים הלאומיים לבריאות ולמען מימון מחקר תרופת הזידוֹבוּדין (Zidovudine) כהישגים בהם היה הכי גאה בסנאט של ארצות הברית.
קשריו המתוחים של ויקר עם הממסד הרפובליקני ראשיתם עוד כאשר קיבל תמיכה נלהבת מהנשיא ניקסון בעת בחירות 1970 לסנאט, תמיכה שהתפוגגה עם התקפותיו על הבית הלבן בשל פרשת ווטרגייט[2]. מאוחר יותר, יחסיו עם משפחת בוש נעשו עכורים, ופרסקוט בוש הבן (אחיו של ג'ורג' הרברט ווקר בוש) אף שקל להתמודד נגד ויקר בבחירות המקדימות הרפובליקניות למועמדות המפלגה הרפובליקנית לסנאט מטעם קונטיקט. הליברליזם שהפגין הרחיק ממנו יותר ויותר את הרפובליקנים בקונטיקט, במיוחד לאחר מאמצו למנוע את העמדתם של שמרנים רבים לתפקידים ציבוריים במדינה, מה שהביא להפגנות נגדו במהלך בחירות אמצע הכהונה ב-1986, ולבסוף ב-1988 הוא הפסיד את מושבו בסנאט לג'ו ליברמן[3]. ליברמן נהנה מתמיכתם של ויליאם באקלי, המוציא לאור של כתב העת הדו-חודשי "National Review", ואחיו, הסנאטור לשעבר ג'יימס באקלי ממדינת ניו יורק, חבר המפלגה השמרנית של ניו יורק.
דומה היה כי בעקבות הפסדו בבחירות לסנאט ב-1988 קריירתו הפוליטית של ויקר הובאה לידי גמר, והוא הצטרף לסגל הלימודי בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. עם זאת, ב-1990 הכריז על התמודדותו לתפקיד מושל קונטיקט כמועמד "מפלגת קונטיקט" (A Connecticut Party). הוא ביסס לעצמו קהל בוחרים של רפובליקנים ליברליים, דמוקרטים מתונים ובוחרים עצמאיים. המיתון בראשית שנות ה-90 הכה את קונטיקט שוק על ירך, והחמיר את הצניחה בהכנסות המדינה מדרכי מיסוי מסורתיות כמו מס חברות ומס קנייה, מה שהחריף את אי השוויון במדינה והוביל לנסיקת שיעור הפשע. לפוליטיקה של קונטיקט מסורת ארוכה של התנגדות להחלת מס הכנסה ארצי — מס שכזה יושם ב-1971 אך בוטל כעבור שישה שבועות בלחץ ציבורי[4].
ויקר התמודד בתחילה עם מצע ובו פתרון למשבר הפיסקלי שפקד את קונטיקט ללא הטלת מס הכנסה. הוא ניצח במירוץ בעל שלושה מועמדים, כשיריביו היו ג'ון ג'יי רולנד הרפובליקני וברוס מוריסון הדמוקרטי. 40% מהקולות נרשמו לטובת ויקר, 37% לרולנד ו-20% למוריסון. ויקר הפסיד במחוזות פיירפילד וניו הייבן לרולנד, אך זכה במזרח קונטיקט, וזכה לתמיכה חזקה במיוחד מאזור הרטפורד, שם זכה לתמיכתם של העיתון הנפוץ ביותר בקונטקיט "Hartford Courant" ושל איגודי עובדים רבים במדינה. בעיתון "לוס אנג'לס טיימס" נכתב שהתמיכה לה זכה מצד מצביעים דמוקרטים הובילה לניצחון של ויקר ולמיקומו של מועמד המפלגה הדמוקרטית ברוס מוריסון במקום השלישי.
לאחר השבעתו לתפקיד, עם גירעון צפוי של כ-2.4 מיליארד דולר אמריקאי, ויקר נמלך בדעתו ודחף לאימוץ של מס הכנסה, מהלך שלא התחבב בעיני ההמון. הוא הצהיר כי ”המדיניות שלי כשנכנסתי לתפקיד לא כללה אימוץ מס הכנסה, אך זה התרסק על סלעי העובדות הפיסקליות[5].” הוא השתמש בזכותו כמושל והטיל וטו על שלושה תקציבי מדינה שלא הכילו מס הכנסה, וכפה השבתה חלקית של הרשות המבצעת, לפני שבית המחוקקים העביר בקושי תקציב ב-1991. תקציב המדינה לשנת 1991 קבע את שיעור מס ההכנסה על 6%, הוריד את מס המכירות מ-8% ל-6% תוך הרחבת בסיס מס הקנייה, הפחית את מס החברות ל-10.5% במהלך שנתיים, וביטל מיסים על רווחי הון, ריביות, ודיבידנדים[6]. התקציב כלל ביטול סיוע ממשלתי לבתי ספר פרטיים ומקומיים. צעדים דרסטיים אלה עוררו מחלוקת. מחאה עצומת-ממדים נגדו בהרטפורד משכה כ-40,000 מפגינים זועמים, חלקם גידפו אותו וירקו לעברו. בית המחוקקים ניסה להעביר תיקון חקיקתי המבטל את מס ההכנסה הרחב, אך ויקר הטיל על מהלך זה וטו.
החלטתו של ויקר ליישם מערכת של מס הכנסה הובילה לביקורת מתמשכת נגדו. הארגון השמרני "מכון יאנקי" טען באוגוסט 2006 כי לאחר 15 שנים מס ההכנסה שהנהיג ויקר לא הצליח להשיג את יעדיו המוצהרים. עם זאת, הוא זכה לתשומת לב לאומית בשל מנהיגותו בנושא, וקיבל את פרס "פרופיל האומץ" מהספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ון קנדי "על שנקט עמדה לא פופולרית ואחר כך דבק בה בתוקף". תוך שנתיים תקציב המדינה של קונטיקט היה בעודף והוא זכה להערכה רבה בקרב הבוחרים. ב-1994 הכריז ויקר כי אין בכוונתו להתמודד לתקופת כהונה שנייה. שנתו האחרונה בתפקיד עמדה בסימן מחלוקת סביב ירי על מכוניתו של לואי גולדברג, נציב בממשלת קונטיקט. ב-2000 הביע את תמיכתו במועמדותו של ביל בראדלי לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית, וב-2004 צידד במועמדותו של הווארד דין, לשעבר מושל ורמונט.
הבחירות לסנאט ב-2006
ויקר באירוע לגיוס כספים של נד למונט, יוני 2006
לקראת בחירות 2006 בארצות הברית הודיע ויקר כי הוא שוקל להתמודד פעם נוספת מול הסנאטור ג'ו ליברמן. הוא התנגד לתמיכתו של ליברמן במלחמת עיראק, ובמאמר שפרסם ויקר בעיתון "הניו יורק טיימס" ב-5 בדצמבר2005 כתב על ליברמן: ”אם הוא יסתובב שם בחוץ מבלי להתייצב בפני התנגדות כלשהי, ואף אחד לא יעשה את זה [יתמודד נגד הסנאטור ליברמן], הייתי חושב ברצינות לעשות זאת בעצמי, ואני לא רוצה לעשות את זה[7]”
מטה הבחירות של ג'ו ליברמן הפיץ מודעת בחירות שהופצה קודם לכן במירוץ לסנאט מ-1988, בה תואר ויקר כדוב בתרדמת חורף המתעלם מתפקידיו בסנאט מלבד כאשר מתנהל מסע בחירות. במודעה נוספת מ-2006 שוב הוצג ויקר כדוב פצוע ואילו היריב הדמוקרטי של ליברמן, נד למונט, הוצג כגור דוב שנשלח ומנוהל בידיו של ויקר. ב-18 ביוני 2006 הופיע ויקר באירוע לגיוס כספים עבור מטה הבחירות של למונט ותיאר את עצמו כ"פעיל נגד המלחמה" (למונט זכה בבחירות המקדימות הדמוקרטיות, אך ליברמן, שהתמודד כעצמאי עם תמיכה רפובליקנית כבדה, שמר על מושבו בבחירות הכלליות).
פעילויות אחרות
ב-1996 הצטרף ויקר למועצת המנהלים של חברת קומפואוור והוא מילא תפקיד זה עד למותו. ב-1999 החל ויקר לכהן כחבר במועצת המנהלים של WWE ומילא תפקיד זה עד 2011[8].
בין השנים 2001–2011 היה ויקר נשיא מועצת המנהלים של הארגון "נאמנות לבריאות של אמריקה", מוסד ללא כוונת רווח העוסק במחקר מדינית בריאות. מאז 2003 היה ויקר חבר בדירקטוריון חברת "Medallion Financial Corp", המסייעת כלכלית לנהגים המעוניינים לתפעל מוניות בערי ארצות הברית. הוא נקרא לדירקטוריון של חברה זו באמצעות קשריו האישיים והעסקיים עם אנדרו מ. מורשטיין, נשיא החברה.
במהלך הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגה הרפובליקנית כתב ויקר מאמר מערכת בעיתון "קורד הרטפורד" בו מתח ביקורת על דחייתם של רפובליקנים ליברליים, ניכור המפלגה כלפי קבוצות אוכלוסייה שונות, ועמדתה המפריעה בקונגרס של ארצות הברית. הוא הצהיר כי בחירתו של דונלד טראמפ כמועמד לנשיאות "תשלים את ירידתה האטית והיציבה של המפלגה לחוסר רלוונטיות"[9].
_(cropped_02).jpg)
