רבי אליהו קפשאלי (1490 - 1555) מתאר את השפעתו הרבה בהעמדת תלמידים ובהרבצת תורה בתקופתו:
ויהי מן הגזרה ההיא והלאה רבו האנוסים בספרד... ומאז מתו רוב חכמי ספרד ונתבטלו הישיבות ושמם העולם ונשתכחה התורה כמעט. זאת ועוד אחרת, כי אף אחרי שחזרו ונתישבו רוב יושבי ספרד פנו אל החכמות החיצוניות וטבעו בטיט הי״ון... ולא שתו לבם רק להתכבד בין הגוים, וביניהם חצי מדבר יונית וחצי מדבר עברית, ויעזבו את התורה בקרן זווית... ולא היה א׳ מעיר ושנים ממשפחה אשר היו עוסקים בתלמוד.
ויקם ה' מושיע לישראל את האשל הגדול, עוז ומגדול, סיני ועוקר הרים, אמיץ לבו בגבורים, החכם הרב הגדול ר' יצחק קפנ"טון ז"ל והחזיר כהנים לעבודתם ולוים לדוכנם וישראל למעמדם, והחזיר עטרה ליושנה ולאיתנה, ועשה תלמידים הרבה ועשה סייג לתורה.
ומגדולי תלמידיו וידידיו היו ארבעה אשר מהם שתו כל העולם מים חיים וטובים והמה בכתובים. שם הראשון, עוקר הרים וטוחנן זה בזה, בוצינא קדישתא ופלפלא חריפא, הרב ר' יצחק אבואב ז"ל ... החכם ר' יצחק דליאון ... ר' יוסף חיון ז"ל, והנהר הרביעי הוא פרת שמימיו פורין ורבין החכם ר' שמעון מיימי ... ומן ארבעתם יצאה תורה בספרד ובפורטוגאל ובארץ המערב. לכל המקום אשר הלכו שם, הלכה ברכה לרגלם בגבורה ולולי הם כבר כלתה תורה.
— סדר אליהו זוטא
נפטר בזקנה מופלגת בשנת רכ"ג (1463) בגיל 103 בפניאפייל (אנ') שבספרד. רבי אברהם זכות מספר בספרו "ספר יוחסין השלם" שזכה לראותו כשהיה בן שש או שבע "ומי שרואה פניו כמקבל פני שכינה".[1]
והנה חכמים הגידו אנשי אמת שהרב רבי יצחק קנפנתון רב קשטיליא היו לו כמה תלמידים מובהקים מגדולי התלמידים, וכשהיתה ההלכה עמוקה היה מצוה להם שיעיינו היטב כפי כוחם, והיה אומר קודם בואם לפניו פלוני יאמר זה ולא יעבור מזה ופלוני זה ופלוני זה, וכל זה בשקול הדעת, ובבואם עם הספר לא יעברו פיו, ולא ישנו דבריו ולא יפול דבר אחד מכל דבריו ארצה, שמאחר שיודע דרך עיונם וטבעם [...] היה מגיע באומד דעתו מה שיש לאל ידם להגיע בעיונם ובשיקול דעתם.
— אברהם בן יצחק הלוי אבן מיגאש, כבוד אלקים, פרק עשרים ושנים, דף מח
דרך לימודו
שיטת לימודו של רבי יצחק קנפנטון מבוססת על שלושה עקרונות[2]:
העיקרון הראשון הוא שיש לפרש כל מלה וכל אות שבספר כדי שלא תישאר אפילו אחת שלא לצורך[3]. ולא הגמרא בלבד צריכה להתפרש באופן כזה, אלא אף דברי רבותינו הראשונים, ובייחוד רש"י והרמב"ן. עיקרון זה מבוסס על הנחת היסוד כי לשונם של הראשונים מדויקת ומדוקדקת. בלשון ההולכים בדרך זו רגילים משפטים דוגמת "יש לעיין מדוע האריך המחבר כ"כ, לא היה לו לומר אלא".
העיקרון השני נובע הוא באופן ישיר מהנחת היסוד של העיקרון הקודם: חובה לתאם תיאום מלא בין הלשון למובנה. כלומר כאשר מפרשים את לשון הגמרא ומפרשיה עלינו לבדוק כי לשונם "מורה" על פירוש זה ללא דוחק[4]. שכן קי"ל כי "אמורא צריך לפרש דבריו"[5].
העיקרון השלישי הוא כי ישנם לסוגיא שני צדדים בלבד, אחד הטוען טענה מסוימת ומגן עליה, והוא הנקרא "תרצן", ואחד המנסה לדחות את דברי חברו והוא הנקרא "מקשן". ומשום כך יש להקפיד שסברות שני הצדדים תישארנה אחידות לכל אורך פירוש הסוגיא, ובמקרה בו אין הסברא עקבית – יש להסביר מה גרם לשינוי הסברא. כמו כן, משום שהן המקשן והן התרצן היו חכמים שלמים, יש להבין את דבריהם באופן שהן סברת המקשן והן סברת התרצן יהיו שתיהן חזקות וישרות[6].
מלבד כללים אלו, שהנם הכללים לעסק בלשון, ישנם כללים נוספים לעסק בתוכן הדברים, חלק זה של שיטת העיון כונה "דרך החלוקה" או "פלפול":
בכל דין יש לבדוק האם לולי דברי הכתוב (בין בגמרא בין במפרשיה) היינו אומרים כמותו. אם היינו אומרים כך יש לשאול מה חידש הכתוב, ואם לא היינו אומרים כך יש לשאול מדוע לא נכתב כך[7]. ולאחר מכן יש לשאול מה יהיה הדין במקרה ההפוך ואחרי כן לבדוק מהם הדינים היוצאים[8].
לחלוקה שני פנים שהם אחד ביסודם. האחד הוא בדיקת כל הפירושים האפשריים לקטע מסוים ושלילתם עד ההגעה אל הפירוש האמיתי[9] (כך שהמושג "חלוקה" הפך לרוב לדומה למונח "אוקימתא")[10], והשני הוא בדיקת כל המקרים השונים הנוגעים לדין, מה תהיה ההלכה בהם ומדוע השמיטם התנא וכפי שכתב רבי יצחק קנפנטון:
"ובכל נושא או משפט ראה כמה הם החלוקות אשר מחלק אותו התנא וראה אם הם חלוקות הכרחיות ואם יש אחרות מלבד אותם הנזכרות, וחלק אתה כל החלוקות אשר בטבע משפט החלוקה אפשריים להיות באותו נושא, ועיין למה הניח התנא השאר ולא עשה אלא אלו, או מפני שהן מבוארות מעצמן, ר"ל הנשארים, או מפני שאין עתה מקום להזכירם."
— דרכי התלמוד סימן ג עמוד 34.
כתביו
ספרו היחיד שהגיע לידנו הוא דרכי התלמוד[11] העוסק בכללים ללימוד סוגיות התלמוד באופן שיטתי ומסודר. כללים אלו יושמו בדרך הלימוד בישיבתו של רבי יעקב בירב בצפת במאה ה-15. מהדורה מבוארת של הספר על ידי הרב ישראל אריאל יצאה בשנת תשע"ט בהוצאת מכון המקדש. ובשנת תש"פ עם פירוש הגות לבי תבונות, על ידי דוד סקטון בהוצאת ספרים פלדהיים.
מסורות בתורת הקבלה נמסרות בשמו על ידי מקובלים מאוחרים, אך רעיונותיו הקבליים לא נשמרו בכתב.
לקריאה נוספת
דוד אברהם, לקורותיו של ר' יצחק קנפנטון מגדולי חכמי ספרד במאה הט"ו, קריית ספר, כרך נא תשל"ו, עמ' 324–326
^בהסבר עניין זה כתב השל"ה (כללי התלמוד כלל ה' אות רכח): "אבל דרכי האמוראים לפרש ולא לסתום. ולזה אין אנו יכולין לדוחקם ולהוציאם ממשמעותן בשום פנים ולומר הכא במאי עסקינן או הכי קאמר וכיוצא בזה מהדוחקים שאומרים גבי התנאים, שהאמורא היה לו לברר ולפרש, ומדלא פירש דבריו משמען כפשוטן. והעניין כי הראשונים היה לבן רחב, ודי היה למבין במלות קצרות, אבל בכל דור ודור במיעוט ההבנה, אזי בכל דור ודור צריך יותר לפרש ולברר דבריו."
^דוגמה טובה ליישום של עיקרון זה ניתן לראות בשו"ת בית יוסף בתחילת שיטת קידושין, המתחיל את דבריו שם כך: "שאלת ממני לכתוב לך מה שפלפלנו בישיבה במשנת על מנת שירצה אבא." ומעלה מרן הב"י בסוגיא תקס"ז חלוקות."
